אני, זה שאין לנקוב בשמו, מכריז בגאווה שקראתי סיפור של צ'כוב!




מכריז - כי עם הווליום הגבוה, העוצמות והטונים הצעקניים של מירי רגב, זה המינימום שאני יכול לעשות כדי להשיב אש לדבריה (תגידו תודה שאני לא מכריז את זה גם בפייסבוק ובעוד רשתות חברתיות - זה היה מעורר הרבה יותר גלים והייתי מקבל על זה גם הרבה יותר לייקים!)

בגאווה - כי אני פשוט גאה לקרוא משהו של צ'כוב: גאה על ההזדמנות הנפלאה שנקרתה בדרכי לקרוא משהו של מישהו שעד עכשיו רק הכרתי את שמו, את המוצא שלו, ואת הסערה שסבבה סביבו (תודה רבה לך, מירי רגב, על אחוזי הרייטינג הגבוהים שהענקת לצ'כוב - הי צ'כוב, צא מהקבר ותגיד תודה גם אתה למירי רגב, ואולי על הדרך תכתוב עוד איזה משהו ואני אקרא את זה אחר כך!).

שקראתי - טוב, יותר נכון לומר 'שקראנו', שהרי את הסיפור הנ"ל קראנו בחברותא, בשיעור סיפרותא. בגלל ששיעורי הספרות כל כך קצרים אצלנו (רק 45 דקות, פעמיים בשבוע!) לקח לנו לקרוא את הסיפור הזה במשך שני שיעורים, בקצב של צבים (ואורכו של הסיפור הוא בסך הכל 3 עמודים בודדים!), והאבסורד הוא שאנחנו רק באמצע ועדיין לא סיימנו אותו, ועם יהיה לנו מזל נסיים אותו בשיעור הבא שיהיה... הממ, אחרי חופשת הפסח נדמה לי. אבל אל דאגה חברים - אם אני כותב עכשיו סקירה על הסיפור, אז כנראה שסיימתי לקרוא אותו, שכן אני הרי לא יכול לכתוב ביקורת על סיפור קצר שלא סיימתי לקרוא. אז כמו חנון, נשארתי אחרי שיעור ספרות, כשהתלמידים כבר הלכו לביתיהם, והמנקות כבר נכנסו לנקות את הכיתה, והחלטתי לשים לזה סוף ולסיים כבר את הקריאה. אז בבקשה תתחשבו בסקירה שלי על הסיפור, כי על החלק הסופי של הסיפור לא דיברנו, ולכן כל מה שפירשתי זה רק אני פירשתי ולא המורה לספרות, שבטח היא מבינה קצת יותר ממני בצ'כוב, וודאי תסכימו איתי.

סיפור - הסיפור 'יגון' מספר על עגלון (אדם שמסיע אנשים ממקום למקום על כרכרה עם סוסים תמורת כסף) בשם יונה, שמסיע שלושה סוגים של אנשים, כשבכל אחת מהנאגלות יונה פונה אל הנוסעים, ומנסה למצוא אצלם אוזן קשבת שתואיל בטובה להקשיב לדבר נורא שקרה ליונה, צער רב ויגון - בנו האהוב הלך לעולמו. האדם הראשון שעולה למרכבה הוא איש צבא מהמעמד הגבוה (באותה תקופה ברוסיה היו מספר סוגים של מעמדות - המעמד הגבוה, המעמד הנמוך, ומעמד הביניים, הבורגני - והעגלון יונה השתייך, כמו שאפשר להבין, למעמד הנמוך). איש הצבא זורק לעברו של יונה פקודות כאילו הוא היה החייל שלו. כשיונה מספר לאיש הצבא במהלך הנסיעה על בנו שמת, איש הצבא עושה את עצמו כאילו הוא מתעניין ושואל שאלות כמו: הממ, באמת? הממ, מתי זה קרה?, אבל כעבור כמה רגעים, כשיונה מתחיל לפרט על המקרה ולענות על השאלות שאיש הצבא שאל, נשמעות פתאום נחירות קולניות מאחור - או אז יונה מתחיל להבין שזה לא באמת מעניין אותו, את איש הצבא. הקטע בסיפור הזה, הוא שעם כל נאגלה, המצב רק הולך ומחמיר, ולאנשים שעולים על המרכבה נהיה פחות ופחות אכפת מהיגון שחש יונה בלבו ואשר מבקש הוא לשפוך אותו החוצה. היגון שחש יונה מקודם מתגבר, ונוצר בלבו יגון נוסף, יגון שנבע מחוסר האכפתיות של האנשים מסביבו. בסוף הסיפור (זהירות ספויילר - ובבקשה אל תספרו לתלמידים שלומדים איתי ביחד סיפרות את הסוף, כי המורה שלי תהרוג אותי) יונה, מרוב ייאוש, מספר את אשר על ליבו ליצור החי היחיד בעולם שיש עוד סיכוי שיקשיב: לסוסה שמסיעה את הכרכרה. קשה לדעת אם הסוסה באמת הצליחה להבין את אשר על ליבו ולהפנים את היגון שיונה חש, אבל מה שבטוח זה שהיא, בניגוד לכל השאר, לפחות הייתה מנומסת ולא קטעה אותו באמצע. אם אני הייתי עולה על המרכבה של יונה, בטוח שהייתי מקשיב. ומה איתכם? איך אתם הייתם נוהגים במקרה כזה? הנה, נקודה למחשבה.

של - טוב, אין לי ממש משהו להרחיב על זה, אבל על המילה הבאה (והאחרונה) במשפט יש ועוד איך!

צ'כוב - אח, צ'כוב, צ'כוב. אתה הסופר הרוסי השלישי שאני קורא את מה שיצרת, אחרי מיכאיל בולגקוב עם האמן ומרגריטה ואנדריי קורקוב עם המוות והפינגווין, ועד עכשיו אני ממש ממש מרוצה, ויותר מכך: אני ממש התאהבתי בספרות הרוסית! והאמת היא שצ'כוב הזכיר לי קצת את בולגקוב באווירה שנודפת מספריהם: אווירה משגעת כזאת, נלהבת, ציבעונית, תוססת ומלאת חיים. מיד אחרי שסיימתי לקרוא את הסיפור הזה של צ'כוב, אמרתי לאבי ולאמי שקראתי סיפור של צ'כוב, והם כמובן התפעלו ואמרו 'יפה, יפה'. ואני באמת חושב שזה יפה.


תודה שהואלתם בטובכם לטרוח ולקרוא את הסקירה שכתבתי, ואת אשר על מקלדתי.

***

הסקירה מוקדשת לשרת התרבות מירי רגב, והיא באה יחד עם המלצה חמה. בסקירתי הבאה, אסקור על ספר שגם הוא עורר סערה רבה, ושגם עליה אחראים בנט, רגב ושות': 'גדר חיה' של דורית רביניאן. ועד אז, אני ממליץ לכולכם לקרוא את צ'כוב, כי הוא באמת סופר נפלא, ואל תשכחו: יש לנו ארץ נהדרת...