• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
לזכור ולשכוח

לזכור ולשכוח

מאת דן בן-אמוץ

הביקורת של bugstar

תמונה של bugstar
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
לזכור ולשכוח

לזכור ולשכוח

מאת דן בן-אמוץ

הביקורת של bugstar

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
תמונה של bugstar
הוצאה לאור:עמיקם
שנת הוצאה:1968
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
עמית לנדאו
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 7 שנים•1 דקות קריאה

מה קורה כשנותנים לפרוורט לכתוב ספר על רקע השואה ?
מתקבל ספר שטוף זימה לא מחובר למציאות אבל ממלא את החלל האפל בנפשו המיוגעת של המאצ'ו המטורלל...
בן אמוץ בהחלט יודע לכתוב אך הספר מתאים ליחידי סגולה...

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Mira
Mira
תמונה של רץ
רץ
תמונה של פרפר צהוב
פרפר צהוב
תמונה של אַסְיָה
אַסְיָה
תמונה של מורי
מורי
5קוראים|גיל ממוצע72|40%נשים

על המבקר

תמונה של bugstar

bugstar

חבר מזה 17 שנים
1 ביקורות•5 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית
תמונה של bugstar
bugstar
חבר באתר מזה 17 שנים
ביקורות1
לייקים שקיבל5
דירוג ממוצע1.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית1

דיון על הביקורת

1 תגובה
משה
משה •לפני 7 שנים
לפחות הציור של בתיה אפולו אשתו לשעבר על כריכת הספר מרשים.
1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות על "לזכור ולשכוח"

לזכור ולשכוח

לזכור ולשכוח

דן בן-אמוץ

לדעתי זה הספר הטוב ביותר של דן בן - אמוץ, אחד הטובים ביותר בספרות העברית (אם כי על זה אין לי יותר מדי מושג, בדרך כלל אני לא קוראת ספרות עברית) ואחד הספרים המעולים על נושא השואה, ללא שום תאורי מחנות או משרפות, העוסק בטרגדיה האנושית שקרתה כתוצאה מהשמדת עם וחיים.

הגיבור - אורי לם - שלא נולד בשם הזה, אבל מתרגל את עצמו להיות בעל השם - נוסע לתבוע פיצויים מהגרמנים, על מה שהוא לא רוצה לזכור, ופיצויים - הוא יודע אך מתעלם - ייאלצו אותו לזכור. הדילמה של לקבל פיצויים על משהו שאי אפשר לפצות עליו, היתה דילמה שאנשים התלבטו בה רבות: הרי אם קיבלת פיצויים על משהו, כאילו אמרת - עכשיו אנחנו שווים, ואין לי עוד טענות אליך...הסופר עצמו - שקורות חייו מעורפלים בכוונה, שמר על שמו האמיתי בסוד גדול. הוא המציא את עצמו מחדש כצבר האולטימטיבי, דיבר והמציא סלנג, שתה וזיין יותר מכל צבר שהיה בסביבה, וכל זה, כנראה, כניסיון השכחה של חייו הקודמים, בארץ אחרת, ובשפה אחרת.
היום אנחנו יודעים ששם משפחתו היה תהילים זייגער ("אומר תהילים" באידיש...איזו אירוניה!) ושלשכוח זו לא באמת אופציה. הזיכרון האנושי מתעתע בנו: לא תמיד אפשר לזכור את מה שרוצים, או לשכוח את מה שמוכרחים.

הסיפור הוא סיפור מסע אל העבר, כתוב נפלא - השפה ייחודית, צלולה, ללא טיפת זיוף - הסיפור אמין ואנושי ביותר. קשה לתאר את הספר כ"מהנה" בגלל הנושא. אבל זה ספר מצויין, אמיתי מאד ומרתק מאד.
יש לי עותק ישן ומצהיב, בכריכה קשה (!) ובפונט בגודל מעצבן, שאני שומרת עליו מכל משמר. קראתי גם את ספריו האחרים של בן-אמוץ, בכולם ניכרת איכות כתיבתו, אך אף אחד מהם לא משתווה לספר הזה. הוא נשכח וספרים חדשים יותר נכתבו. ואני מנסה להזכיר אותו כי לשכוח זה לא אופציה.

אם תוכלו להשיגו ותסכימו לקרוא על נושא שקשה גם לקרוא עליו - כדאי לכם מאד.

*

לפני 15 שנים•
★★★★★
•yaelhar
לזכור ולשכוח

לזכור ולשכוח

דן בן-אמוץ

את הספר הזה קיבלתי מחברה שדיללה את ארון הספרים שלה. לא היתה לי כוונה מיוחדת לקרוא אותו. דן בן אמוץ השתייך בעיני רוחי לדמות גסה מכדי שאתעניין בה.
מה שגרם לי לקרוא את הספר היה המלצה של שני חובבי ספרים בחנות ספרים קטנה בצפון תל אביב. ההמלצה הזו נותרה רדומה עד יום השואה בשנה שעברה.
התחלתי לקרוא והצטרפתי למסע הכואב שעשה אורי לם ל"שם". מסע מייסר של הנפש, מסע צורב וקשה, בלתי אפשרי כמעט. כאבה לי הקריאה. הספר היה כמו מלכודת ששאבה אותי אל תהומות שלא היו רק חלק מהסיפור, אלא הוויה כואבת הפעורה בהיסטוריה המשפחתית שלי.
זה לא שההיסטוריה החקוקה בי דומה במשהו לסיפור המסופר בספר. זה יותר הסיפור שמספר אדם נורמלי, כזה שלפחות בדור ההוא היה שכיח כל כך להתקל בו באקראי בכל מקום בארץ. נורמלי כמו האנשים שהכרתי שחיבקו, נישקו ואהבו אותי. אדם שמתפקד כשבתוכו מחוללים שדים כה גדולים שדרך המרחק הרב ביננו הצליחו לטלטל גם אותי.
צללתי אל הספר הזה. צללתי אתו והייתי זקוקה להפסקה ממנו, כדי לנשום. הקריאה בו היתה ארוכה. במהלכה התנגן בראשי השיר אם זאת אהבה. הספר סבב בדמי וצרב את עורקי.
זכרתי את מה שהם ניסו לשכוח.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•יפעת
לזכור ולשכוח

לזכור ולשכוח

דן בן-אמוץ

אקדים ואומר - אכזבה גדולה.

תכננתי לקראת יום השואה לקרוא ספר שעוסק, כמה מפתיע, בשואה. זאת הדרך שלי להתחבר אל היום הזה. לא חסרים ספרים העוסקים בנושא הזה, אבל, תהא הסיבה אשר תהא, בחרתי דווקא ב"לזכור ולשוח" של דן בן-אמוץ : אותה דמות בוהמית ידועה, עם השם הרע שיצא לו (במיוחד לאחר מותו).

הספר פותח במסעו של אורי לם (הירש למפל, לפני שעלה ארצה), ניצול שואה, ארכיטקט צעיר בן 27 (מאוד היה קל לי להזדהות עם דמות בת-גילי) אל עבר גרמניה, לצורך הסדרת תביעתו לכספי פיצויים (במסגרת הסכם השילומים).
כל הנושא הזה אינו פשוט, גם לאורי עצמו, וגם לסובבים אותו - האם בתשלום זה יהא עליו לקבל את סליחתם של העם הגרמני ? לשכוח ? האם הוא מוכר את נשמתו ?
תוך כדי, צצות ועולות תמונות של משפחתו שנספתה בשואה. האנשים שהוא פוגש, אף הם מזכירים את השואה, כמובן - הגרמנים לנצח יצטיירו בראשו כנאצים במסווה (והרי ב 1959, השנה בה מתחוללת העלילה, גרמניה כבר עברה תהליך של התנערות מן העבר הנאצי), והיהודים בגרמניה - מסכנים, חלושים, אך גם כאלו שהפנו עורף לזהות שלהם ובחרו להשאר בנכר.

כל זאת, ועוד, נשמע כמו משהו מאוד מרתק, מאוד מעמיק.
הבעיה היא שדן בן-אמוץ מתייחס אל כל זה בצורה דיי שולית, לדעתי, ומרביתו של הספר נוגעת לזיונים שלו בגרמניה, על בת-הזוג שבאורח פלא מצא לו - וכל זה בכתיבה בסגנון זרם המחשבה, שאולי אמורה להפוך את הקריאה לזורמת הרבה יותר, אבל בפועל "טרדה" אותי פעמים רבות עם קשקושים מבולבלים של אדם מאוד אימפולסיבי, כמעט ברברי.

וכאן גם נאלצים אנו להתייחס אל דמותו של דן בן-אמוץ הנגלית באורי לם - במידה רבה הוא מזכיר את הישראלי המכוער של ימינו : צדקן, רגזן, מאשים את הסובבים אותו באנטישמיות. אדם של יצרים, אולי רב-שגל, אך בצורה שמאוד משווה לו מימד של פרא אדם.
נוסיף לכך גם דמויות משנה ישראליות (שלמען האמת, הפתיעו אותי בדמיונם לישראלים של היום, חמישים שנה אחרי) - ו... כן, אפשר בהחלט להגיד שזה גרם לי להרגיש אי-נוחות מסויימת.

ואולי בכלל כשקוראים ספר על השואה, אמורים לחוש אי-נוחות - אבל שוב, במקום לעסוק בשואה, ולהרגיש את ההזדהות עם הסיפור הטראגי מאחוריה, מצאתי את עצמי יותר קורא על מריבות והתחנחנויות בין גבר לאישה.

ציטוט אחד מאוד מסקרן מהספר, שאולי גם מסביר את השם (אף על פי שנושא הזכרון והשכחה חוזר על עצמו פעמים רבות בספר), ובכלל, איכשהו, כן נוגע לנושא ה"אמיתי" של הספר :

"לא די ששדדו ורצחו, לא די שפשעם הוּכח לעיני העולם כולו, לא די שנוּצחו - עכשיו, כשהסכימו להשיב חלק סמלי מן הגזילה, הם מבקשים עוד, במצח נחושה, שישכחו את פשעיהם ויסלחו להם על שגיונות הנעורים שלהם. וכשאין רוצים לסלוח ולשכוח, מעזים הם עוד לטעון שעוול עושים להם הנשדדים והנרצחים. מי הוא הנוצרי, יפה-הנפש הזה, שאמר "לסלוח חייבים אך לשכוח אסור" ? יריקה בפניו אני יורד. לסלוח ? לעולם לא ! לשכוח חייבים. רק השכחה, השכחה המתוקה, תגליד אולי במשך השנים את הפצעים האלה שצחנתם מדידה את שנתי. לשכוח. אין פתרון אחר. מוכרחים לשכוח !"
(עמודים 75-76)

ציטוט אחר יפה מאוד, המופיע בעמוד 370, מתייחס אל ארכיטקט ישראלי. מאוד אהבתי איך שהסופר בחר, בדרך כמעט שירית, לתאר אותו, ובכלל, את הארכיטקט שמקצוע זה זורם בדמו : "משורר זועם של בטון מזויין".

לפני 14 שנים•
★★★★★
•קורנליוס
לזכור ולשכוח

לזכור ולשכוח

דן בן-אמוץ

כל כך מתאים לדן בן-אמוץ הנשכני לסיים את הספר כפי שסיים. מצחיק, חצוף, אמיץ ורב גווני.
אך יא דן, דן, דן. הרסת אותי לגמרי.

אהבתי את הספר שלך כל כך והיו רגעים מכל הסוגים. רגעי צחוק מתפרץ, עצב תהומי, בלבול ובעיקר הרבה רגעי מחשבה והגות.
איך אתה זורק לכולם את האמת שלך ישר לפרצוף. איך אתה חושף את הצביעות. ללקק את האצבעות. ממש.

סיפורו של אורי לם, הצעיר הישראלי, הלוחם, האדריכל, היפה והחצוף , שובר המוסכמות, הולם כל כך את הדמות החדשה שעטית על עצמך. אתה, שהנך, פולני, ניצול יחיד מכל משפחתך שממש בדקה התשעים עלית ארצה והפכת את עורך ועטית על עצמך דמות שובבה, שזופה, עם דיאלקט משובץ בקללות בערבית, "גזעי" כזה, יפה הבלורית והתואר.

זהו הקונפליקט שבא לידי ביטוי בסיפור שלך דן. בין הרצון לשכוח בכל מחיר. להתחתן עם האויב ולאהוב אותו. להתכחש לעבר של היהודי הנרדף ולהפוך לצעיר קוסמופוליטי, ללא שיוך דתי ופשוט לחיות וליהנות ואפילו לסלוח – לשכוח. לבין הרצון לזכור, לזכור את הילדות, את התרבות, את אימא ואבא. את האח "מרטין" והאחות "מירי". את ימי החג ולילות שבת את החום הרך של הליטוף וההגנה בתוך העננה המשפחתית הרכה.
והמחיר? מהו?

הזיכרון מביא אתו: שנאה, טינה, תחושות של נקמה והתמרמרות, רגשי רדיפה ונחיתות, ריקבון נפשי ודיכאון של מנוצח, ויחד עם זאת גם התמודדות עם המציאות הקשה והכמעט בלתי אפשרית עם טראומות ושלדים שיצאו מן הארון הישר אל המוח הקודח.

השכחה מביאה אתה: התחלה חדשה, מבט אל עתיד נקי וטוב, ויחד עם זאת גם; ריקנות, תלישות, איבוד העצמי והזהות התרבותית וביחד עם שכחת הנורא נשכחים גם האהובים, אתה הולך לאיבוד וזה לא בא בחשבון!

סיפור המסגרת מעניין, זורם, בלתי צפוי. אין רגע דל. ולכן אני ממליצה בחום רב על ספר מקסים זה.
אך יש להתכונן אליו כי צריך להביא בחשבון שמרגע שאוחזים בו, אין אפשרות להניחו ולו לרגע עד לקריאת הדף האחרון.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•גוטי
לזכור ולשכוח

לזכור ולשכוח

דן בן-אמוץ

אורי לם הצבר הוא ארכיטקט צעיר ומבטיח הנוסע לפרנקפורט, גרמניה בסוף שנות ה-50, במסווה מחקר למען מאמר הנוגע לפיצויים מעוררי המחלוקת אותם משלמת גרמניה לניצולי השואה. למען האמת, שמו המקורי הוא הירש למפל - יליד פרנקפורט שנשלח בגיל צעיר בעת המלחמה על ידי הוריו למשפחה מאמצת בכפר קטן באיטליה, שם הוסתר בשנות המלחמה. עכשיו הוא חוזר אחרי התחבטויות רבות על מנת לסגור את עניין קבלת הפיצויים על מות כל משפחתו בשואה, כל זאת כאשר בישראל אף אחד אינו יודע את מוצאו האמיתי, בדיוק כמו סיפורו של דן בן-אמוץ בצעירותו.
השם דן בן-אמוץ צופן בחובו מסכת חיים לא פשוטה שהעזה ובוטות ניכרת בכל אותותיה, והדבר בולט במיוחד בספר זה, לא בגלל חוצפה, מילים גסות או תוכן מטריד במיוחד; אלא מכיוון ש, בתור סופר, בן-אמוץ העז לקחת את הגיבור והעלילה שלו למקומות אליהם להרבה אנשים לא נעים להכנס - אל נבכי הפסיכולוגיה והמוח של הדמות שלו, ואולי, בשל הדמיון הכמעט מושלם, גם אל תוך התת מודע והמודע של עצמו.
היה קל ונעים לכולנו לקרוא ספר בו אורי הירש לם למפל לוקח את הפיצויים המגיעים לו, חוזר לישראל ושם ממשיך את חייו בשקט; היה גם נחמד אם היה מוצא שריד למשפחתו או הבטחה לעתיד טוב יותר, עם נערה בחירת ליבו בגרמניה; ולמרות זאת בן-אמוץ לקח אותנו בדרך אחרת, דרך קשה יותר, ארוכה יותר ומכאיבה. אנחנו קוראים, נחשפים ונאנחים על הגיבור המסתבך ונופל במכשולים שהשאיר לו עברו, יוצא למסעי נקמה קטנים, פרטיים וחסרי תועלת ומראה לנו את הצד המכוער של ההשפעות שיש לשואה על המצפון הקולקטיבי של גרמניה והיהודים ניצוליה, בעיקר בתקופה שאחרי הסכם השילומים אשר לכאורה בא לכפר, לחטא ולנקות את המודעות מפשעי העבר.
אחרי שנים רבות כל כך, את מי יש להאשים על פשע שביצעו רבים כל כך? וכיצד ניתן לכפר עליו? והאם השוני בין הקורבן והמקופח למדכא ולמקפח אכן גדול? הרומן של בן-אמוץ מעלה שאלות אלה ורבות אחרות בדרך שלחלוטין איננה בנאלית או מוכרת לעייפה, בשפה ברורה ומודרנית להפליא למרות שנכתב לפני ארבעים שנה. הוא מספר לנו למה חשוב לנסות לשכוח, אך גם מדוע אי אפשר להמנע מלזכור. לא לכל הסיפורים יש סוף טוב או ברור ועלילה יצוגית, כפי שספר מומלץ זה מדגים.

לפני 17 שנים•
★★★★★
•עתליה
לזכור ולשכוח

לזכור ולשכוח

דן בן-אמוץ

לטעמי הספר קצת מייגע, אולי אפילו טרחני.

הספר מביא את סיפורו של צעיר ישראלי, ניצול שואה, היוצא ב- 1959 (כשהוא בן 29) לדרוש מממשלת גרמניה את הפיצויים על הסבל והאובדן שגרמה לו זו, אי אילו שנים קודם לכן (סבל = מנוסה, מחבוא, לימודים חסרים; אובדן = משפחה שהתנדפה תרתי משמע, נכסים שהוחרמו).

לא בקלות יוצא אורי לם (לשעבר הירש למפל) לתבוע את המגיע לו, מכיוון שהוא חש בזוי על כך שקבלת תשלום כספי אמורה לספק לו פיצוי על מה שנגרם לו (ולמשפחתו) וכמובן שאינו יודע איך יתמודד שוב עם אדמת אירופה.
הסיפור מבטא את מסע המאבק שלו עם עברו, עם ההווה שלו, עם העולם והחברה הסובבים אותו, כנראה לצורך סגירת מעגל לטובת עתידו.
אולם, מכיוון שהסיפור מובא בגוף ראשון ומכיוון שמדובר בגבר ישראלי/יהודי (״פולני״), הקורא שותף ללבטים, לפחדים, לשנאות, לאנטגוניזם, לאינטריגות, לחרטות, להרהורים ההורמונליים ולסיוטים שחוזרים על עצמם (אולי בגלל סגנון הכתיבה) שוב ושוב ושוב ושוב, כיאה לנפש מיוסרת ומרדנית של צעיר ישראלי/יהודי (״פולני״).

בתחילת הקריאה דוקא נדמה היה לי, כיאה לדן בן-אמוץ (או לפחות כמו שהוא נתפס בעיני), שיש פה סרקזם וציניות לגבי הדמות ובכלל זה לגבי ההוויה הגברית הישראלית של שנות החמישים והשישים אבל בהמשך, התחוור לי שמדובר ברצינות בדמות טרחנית, בלי שום ציניות או סרקזם מצידו של מי שמציג אותה.

היה לי קשה ונדרש ממני מאמץ לסיים את הספר.
כנראה שזה ספר חשוב אבל להנות ממנו לא הצלחתי.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•ערן ב.
לזכור ולשכוח

לזכור ולשכוח

דן בן-אמוץ

ספר מרשים ואמיץ, שדי נשכח בארץ בשנים שחלפו מאז נכתב, המתאר את מסעו של צעיר ישראלי יליד גרמניה, שכל משפחתו נספתה בשואה, בחזרה אל עיר מולדתו על מנת לטפל בתביעת פיצויים, כעשרים שנה אחרי שעזב אותה כילד. הוא נשאב למערבולת יחסים, שבניגוד לתכניתו המקורית מותירה אותו שם לתקופה הולכת מתמשכת, ומובילה אותו למצבים נפשיים גבוליים. בן אמוץ פותח את כל הקלפים המאיימים (מדובר בישראל של שנות השישים)- יחסי ישראלים וגרמנים, "ירידה" מהארץ, נישואים מעורבים, הדימיון בין זכות השיבה שהוא מנסה לממש לזכות השיבה הפלסטינית, אפילו הומוסקסואליות- ודש בהם בחדווה פרובוקטיבית. אבל בסופו של דבר הספר קריא וקולח, ומהנה מאד. מומלץ.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•עמית לנדאו
לזכור ולשכוח

לזכור ולשכוח

דן בן-אמוץ

בשורה התחתונה (והראשונה לביקורת זאת..) : מדובר בספר מצוין. כותב מיכאל אוהד ביקורת המופיעה על גב הספר כי " לזכור ולשכוח אינו ספר מצחיק ואינו ספר נוח. זה מסע ארוך לתוך הלילה, אך מי שיפתח את הספר בפרק א' לא יניחו עד שיגיע לפרק ל"ה האחרון".
אני חולק על דעתו במובן אחד בלבד- לרגעים הספר מצחיק מאין כמותו. דן אמוץ בכתיבה מפוכחת, חדה וצינית דן בנושא השילומים והפיצויים לבני המשפחות הניצולים בצורה שלא חשבתי שאפשרית.
כגילוי נאות אומר גם שלא חשבתי שנכון לעשות סרטי קומדיה הדנים בנושאים הכבדים של השואה, וכדוגמא לכך- סירבתי רבות בעבר לראות את את סרטו של רוברטו בנינו "החיים יפים". זאת מתוך תחושה פנימית של טאבו, של פצע פתוח שלא נכון לחטט בו במיוחד בצורה קומית.
טעיתי בשני המקרים.
כמובן שהסרט מצוין ומומלץ בחום למי שלא ראה, והספר עצמו... ציניות קשה לצד הומור יצירתי. קשה לי מעט לנסות להגדיר את הספר מעבר לכך, אבל מדובר בספר מצוין.
מרבית הספר נקרא בנשימה אחת ולא ניתן להניחו לרגע.
שלושת הפרקים הראשונים פשוט מעולים בעיני.
מומלץ בחום !!!

לפני 13 שנים•
★★★★★
•יניש
לזכור ולשכוח

לזכור ולשכוח

דן בן-אמוץ

חבל שכמעט בלתי אפשרי להשיג את הספר הזה. למרות כל השנים שעברו, הספר עדיין רלוונטי. למרות כל התהפוכות הפוליטיות, גם בארץ וגם בגרמניה ואירופה, עדיין הספר מטלטל. אוי דן, דן... הלוואי שהיית כאן איתנו היום, ולו רק כדי לראות שמה שכתבת אז נקרא היום אחרת... אם יש דרך מועדפת ללמוד על ההיסטוריה של הישראלים אחרי השואה והתמודדותם עם זכר השואה מול המציאות בישראל - זו אחת הדרכים הטובות ביותר, ללא כל ספק.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•עומר ציוני
1.0
1.0
דירוג
4.0
לפני 12 שנים

“ספר מרשים ואמיץ, שדי נשכח בארץ בשנים שחלפו מאז נכתב, המתאר את מסעו של צעיר ישראלי יליד גרמניה, שכל מ”

8/17
ביקורות על לזכור ולשכוח
הבאה
יניש
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 13 שנים

“בשורה התחתונה (והראשונה לביקורת זאת..) : מדובר בספר מצוין. כותב מיכאל אוהד ביקורת המופיעה על גב הספר”