אני לא ממש יודעת איך להתחיל לסקור את הספר הזה בלי לעשות ספויילרים אז פשוט לא אעשה זאת. הוא מורכב מדי בפשטות שבו נכתבו המילים, בחוזק שלו, באמת שלו. זה ספר שנראה בתחילתו כסיפור אהבה שיטחי שכבר קראנו דומים לו בעבר אבל ככל שנכנסים לעומקם של דברים מבינים את גודל הקונפליקטים של הדמויות, את טוב ליבם את התחבטויות הנפש שלהם, את הדברים שלעולם לא נעיז לומר בקול-את ״האמת העירומה״ שלנו, זו שרק אנחנו יודעים על עצמינו. עוד שכבה מתקלפת ועוד אמת כואבת מתגלה. מערכות יחסים זה דבר מורכב (אנשים בכלל זה דבר מורכב) וכל פעם מחדש מגלים עד כמה הילדות שלנו מעצבת את האישיות שלנו ואת מי שאנחנו הופכים להיות. הספר הזה עושה בדיוק את זה ואנשים מבחוץ לעולם לא יכולים לשפוט החלטות כאלה או אחרות. לילי היא הגיבורה של הסיפור והיא ללא ספק גיבורה שנכנסת עמוק ללב, הופכת את הבטן, נועצת סכין ומסובבת חזק עד כאב.
בנוסף לכל הטלטלות שעברתי יחד עם לילי בקריאה הסופרת מגלה בסוף הספר את האמת העירומה שלה וזה הופך את הספר הזה לוואוו אחד גדול.
בעיניי קולין היא סופרת שיודעת היטב איך לשפוך את הנפש ישר על הדף. לא גיליתי לכם על מה הספר כי כל מה שאומר רק יהרוס את חווית הקריאה אז פשוט תקראו בעצמכם, אני די בטוחה שלא תתאכזבו.
*למי שבכל זאת סקרן ואומר לעצמו ״אבל היא לא אמרה על מה הספר״ אז הרי לפניכם התקציר מהכריכה האחורית:
החיים של לילי לא היו קלים, והיא עשתה כל מאמץ כדי ליצור לעצמה את החיים שהיא רוצה. לכן, כשמשהו ניצת בה למראה הנוירוכירורג המדהים רייל קינקייד, הכול בחייה נראה כמעט טוב מכדי להיות אמיתי.
רייל אסרטיבי, עקשן ואולי מעט יהיר. הוא גם רגיש, ויש לו חולשה ללילי. אבל הוא סולד ממערכות יחסים.
לילי מוטרדת מאוד מיחסיה החדשים ומוצפת במחשבות על אטלס קוריגן, אהבתה הראשונה והחוט המקשר בינה לעבר שהשאירה מאחוריה. הוא היה הנפש התאומה שלה, המגן שלה. כשהם נפגשים במפתיע, כל מה שלילי בנתה עם רייל מתערער.
איתנו זה נגמר הוא סיפור בלתי נשכח על אהבה שגובה את המחיר הנורא מכול.

הספר הזה פשוט מעולה! מהספרים שמחזיקים אותך ערה שעות ארוכות רק כדי לדעת איך כל התסבוכת הזו עומדת להיגמר.

קריסטי טאקר מגדלת את ריאן בן ה16 לבדה ובנוסף ודואגת לאביה החולה שגר איתם. היא עובדת בדוברות בתי הסוהר באגף הנידונים למוות ומלווה אסירים עד לרגעיהם האחרונים. החוקים ברורים- אסור ליצור קשרי ידידות עם האסירים ובוודאי שלא להתחבר אליהם ריגשית, נטו להכנס לראיין אותם ללוות אותם ולצאת. באחד הימים אסיר מנסה להתאבד והיא מוצאת עצמה דואגת לשלומו יותר מהרגיל, הוא טוען לחפותו אבל הריי הרבה מהם טוענים זאת... לא פשוט להיות נוכחת סביב הוצאות להורג ואפילו שהיא יודעת שיש שם כמה מפלצות שהאנושות אינה יכולה לסבול ובהחלט מגיע להם עונש מוות אבל מה אם אכן מתבצעות שם הוצאות להורג של חפים מפשע? אין לה שום דרך למנוע זאת, היא חייבת לזכור שזאת רק העבודה שלה.
ריאן בנה הוא ילד מבריק ומחונך, באחד הימים קוראים לה לבית הספר משום שהסתבך בקטטנה, מה לו ולקטטות?! היא מגלה שהוא שיקר לה והחל ללמוד אומנויות לחימה אצל המורה לאנס, מומחה בתחום. היא ניגשת אליו על מנת לברר את פשר הענין אך לאט לאט היא נשבת בקסמיו. הוא דואג לה לפאפא ולבנה ריאן כמו שכבר שנים איש לא דאג להם וככל שהזמן עובר הקשרים בין בנה ללאנס מתחזקים ובלי משים הוא כבר לא אותו ילד שהכירה הוא משתנה ומתבגר לה מול העיניים. האהבה פורחת והקשרים מתחזקים ולאנס מציע לה נשואים. מעכשיו הכללים משתנים, היא שלו! הכל משתנה... לאנס מתעלל בה פיזית ונפשית, כופה עצמו עליה ומחייב אותה להתייעץ איתו ולדווח לו על כל צעד שלה אחרת סופה יהיה מר והיא כבר יודעת שהוא רציני לגמרי. הוא מרחיק ממנה את האהובים עליה וממשיך לפנק אותם כדי שיהיו תמיד בצד שלו היא מכסה את המכות והחבורות כמה שניתן ומתרצת תירוצים כל פעם מחדש שנפלה, היא לא יכולה לספר למשטרה או לריאן ופאפא את האמת על לאנס כי הוא מזכיר לה בכל יום שחייהם בידיים שלו ובפעם הראשונה היא מוצאת עצמה מבינה את אותה אסירה שנידונה למוות על רצח בעלה כשאמרה לה פעם שפשוט לא היתה לה ברירה! היא שבורה ונאלצת לשחק את תפקיד האשה הצייתנית אך היא לא יכולה יותר, היא מגלה שפתאום עדיף לה לבלות את זמנה באגף הנידונים למוות מאשר בבית, הרי היא הפכה לאסירה בעצמה! אך יש אחד שרואה אותה באמת ובאחד הביקורים בכלא הוא מבין שהיא עוברת התעללות,״העיניים לא משקרות״. היא חייבת לשתף כי אין לה למי והוא הרי יוצא להורג בקרוב ובכלל, היא כבר למדה לחבב אותו ודאגתו נוגעת לליבה, היא מספרת לאסיר את סודה הגדול והוא מייעץ לה להיפטר מלאנס. היא אומנם מכירה את כל החוקים וקראה את כל התיקים של הרוצחים שנידונו למוות ויודעת בדיוק מה בראיות הרשיע אותם ואיפה הם נפלו בחקירה אבל עדיין... רצח??? היא? שתמיד חינכה את בנה נגד אלימות? מצד שני זה או הוא או היא. היא מתלבטת ומחליטה לומר ללאנס שזה ניגמר ביניהם שהיא לא מסוגלת להמשיך יותר אבל ברגע שהיא עושה זאת קורה דבר שגורם לה להחליט ללא צל של ספק שהוא חייב למות וכמה שיותר מהר לפני שיהיה מאוחר מדי! הדילמות המוסריות קשות ומייסרות אותה, הרי היא אישיות מוכרת בתיקשורת ודוברת בתי הסוהר ומה יהיה על פאפא וריאן? ואם יגלו האם היא תשב בעצמה באגף הנידונים למוות? עליה להיות חכמה ולתכנן הכל מראש! אבל קודם עליה לגלות כמה שיותר פרטים על עברו של לאנס ועליה להיות זהירה, מאוד זהירה....
האם היא תעשה זאת או שמא תמצא ראיות מעברו של לאנס וזה יספיק כדי לעצור אותו?
זאת ועוד תגלו בין כותלי הספר הכל כך טוב הזה.
הספר מלא בדרמה, הוא מותח ומרתק. לא פעם במהלך הספר מצאתי עצמי דואגת לשלומה ותוהה מה יהיה הצעד הבא שלה. ובכלל מה עושה אישה במצב כזה? הרי אם הפחד ממנו לא משתק אותה הפחד על הקרובים לה עושה את אותה הפעולה ואיך אפשר לצאת ממעגל אימים שכזה? האם יאמינו לה? האם יהיה לה את האומץ לקום וללכת? ומי יהיה זה שישלם את המחיר? הסיפור נשאר במחשבתי מספר ימים ואין צורך לציין שעד שלא סיימתי אותו לא הנחתי אותו מהיד. ״החומות״ הוא ספר ששווה את הזמן שתקדישו לו ועבורי הוא היה אחד הספרים הטובים שיצא לי לקרוא לאחרונה.

"גנבת הספרים" הוא מהספרים האלה שממשיכים לרדוף אחריך גם שבוע אחרי! גמרתי אותו ביום (מודה שגם תוך כדי טיגון שניצלים...)פשוט אי אפשר להניחו מהיד,
יש בו כל כך הרבה תוכן ומערכות יחסים מדהימות ופחד ומוות וחברות ובדידות ומנגינה וספרים ובכלל זוויות ראיה על החיים בזמנים קשים.
כתוב נהדר, מרגש ברמות קשות וליזט הגיבורה לגמרי שבתה את ליבי.
העלילה מתרחשת בגרמניה הנאצית בזמן מלחמת העולם השניה, מספר הסיפור וזה שנמצא שם כל הזמן כמו צל רודף הינו המוות בכבודו והוא עושה את עבודתו (אף שלעיתים מתלונן על כך) ומכה במהלך העלילה שלוש פעמים. הגיבורה הינה ילדה בשם ליזל ממינגר אשר הוריה הקומוניסטים נשלחים למחנות ריכוז והיא ואחיה נשלחים ע״י הוריהם לבית אומנה. המוות פוגש בה לראשונה כשהיא מאבדת את אחיה הקטן שהיה המשפחה היחידה שנותרה לה, לאחר קבורת אחיה היא גונבת מהקברן את סיפרה הראשון למרות שאינה יודעת לקרא בו הוא מסקרן אותה. כשהיא מגיעה לביתה החדש היא נקשרת לאביה המאמץ והוא מלמד אותה לקרא ובלילות לפני השינה הוא מקריא לה סיפורים ומנגן לה באקורדיון. אימה המאמצת קשה איתה ומתנהגת בקשיחות וקרירות ושולחת אותה לשליחויות רבות בעניני הבית לביתו של ראש העיר ומתחברת עם אישתו, שם היא מגלה סיפריה מלאה בספרים ובשלב מסויים היא מתגנבת לבית בדרכים שונות וגונבת בכל פעם ספר אחר, הספרים נותנים לה מקום לברוח אליו. היא מתחברת לילדי העיירה ובפרט לילד השכן רודי והם הופכים לחברים טובים. בשלב מסויים בלית ברירה היא ורודי מצטרפים לתנועת היטלר.
אביה המאמץ לא שוכח לעולם שהוא חייב את החיים שלו ליהודי שהצילו בזמן מלחמת העולם הראשונה והוא הבטיח לו שיעזור למשפחתו בעת צרה, העת הזו מגיעה בזמן ליל הבדולח שם מגיע מקס היהודי ומבקש להתחבא מפני הנאצים בביתו. הם מחביאים אותו במרתף הבית וחיים בסכנה תמידית שמא יתגלה. מקס וליזט נקשרים בקשר חזק, היא יורדת לשם בכל יום כדי להביא לו אוכל והוא בתמורה כותב לה ספרים בציורים, הם שומרים האחד על השניה. שנה לאחר מכן הנס אביה המאמץ עוזר ליהודי בזמן שצעד במצעד לדכאו, הוא מרחם עליו ונותן לו לחם בזהירות וזריזות כדי שלא יבחינו בו אך חושש מאוד שהוא יתגלה ויבואו לביתו לחפש האם הוא עוזר ליהודים נוספים ולכן בצער רב מבקש ממקס לעזוב את ביתם. הפרידה קשה לכולם אך בעיקר למקס וליזט. היא ממשיכה לנסות לברר מה עלה בגורלו ומנסה למצוא דרך לחפש אחריו אך ללא הצלחה מיידית, היא חייבת לדאוג למשפחתה ובמקביל היא מתחילה לכתוב ספר משל עצמה. המוות מלווה את כל הספר ומבקר אצל ליזט עוד פעמיים ובכדי להימנע מספויילרים לא אציין מה קרה איתה ועם שאר היקרים לה רק אומר שהספר הזה פשוט מדהים!
בעיני זהו ספר חובה שמשאיר אחריו גל של מחשבות מעמיקות על החיים והאנושות בכלל (ואגב הפך גם לסרט)

מי שמכיר את סגנון הכתיבה של באלדאצ׳י יודע שצריך להכין דלי פופקורן מראש כי במהלך הקריאה הסצנות ירוצו לו בעין ממש כמו בסרט אקשן טוב.
אז נכון שצריך מוזה מאוד ספציפית בשביל ספר כזה אבל אחרי שמתחילים תהיו בטוחים שאי אפשר להפסיק...

ויל רובי וג׳סיקה ריל הם סוכני שטח מיומנים של הסוכנות. שניהם ממוקמים במשימות שונות מסביב לעולם, הם עבדו בעבר במספר משימות יחד, האחרונה היתה במיסיסיפי ומאז ריל לא עונה להודעות וגם לא לטלפונים של רובי. הדבר היחיד שמחזיר אותם לעבוד יחד היא הסיבה שהמפעיל של שניהם נעלם. מי שכונה ״איש כחול״ והיה עבור שניהם כמו דמות אב או מורה רוחני כרגע זקוק נואשות לטובים ביותר והכוונה לרובי וריל יחד!

הם נאלצים לאחד כוחות ולשתף גם את המשטרה המקומית של העיירה גראנד שבקולרדו-שם נראה איש כחול בפעם האחרונה. כמיטב המסורת של דיוויד באלדאצ׳י הספר נפתח היישר לתוך לוע האקשן ומשם העלילה מסתעפת ומסתבכת. יש להם עסק עם חבר׳ה קשוחים ביותר אבל הכל קטן על הצמד שלנו! יש אקשן, יש מתח, יש רגש חזק שמסתתר מעל פני השטח ויש משקעים מהעבר. יש נקמה, יש קורבנות, יש ניצולים ויש סיפור. בקיצור כל מה שספר טוב צריך.

אני אוהבת את הכתיבה של באלדאצ׳י משום שהדמויות שלו תמיד מכילות הרבה מעבר למה שנראה על פני השטח ואפילו שמדובר באקשן ללא הפוגה יש צורך ממשי לאחוז ראש בעלילה. ובכלל, הוא יודע להשתמש נכון ״בסאב טקסטים״ והדיאלוג בן ריל לרובי ולא משנה איך הוא יתנהל תמיד מצליח לעלות לי חיוך על הפנים.
אז גם פה כמו בכל ספריו הקודמים ממש נהנתי. ובואו נודה על האמת- באלדאצ׳י תמיד דואג שקוראיו לא ישתעממו.

מומלץ לאוהבי האקשן והאדרנלין לגבוה!

טוב אני מודה שזה ממש לא הז׳אנר שאני קוראת בדרך כלל אבל יצא שעברתי פעמיים בחנות הספרים ובכל פעם הספר הזה קרץ לי, ״חנות ספרים על גלגלים״
בהחלט נשמע כמו ספר לאוהבי הספרים ואני הרי ממש אוהבת ספרים, אז נכנעתי...

נינה בחורה צעירה שעובדת כספרנית אך מגיע יום בו מודיעים לה על קיצוצים ומעבר לספריה מרכזית וטכנולוגית הרבה יותר מזו הפשוטה שהיא עובדת בה והיא מוצאת עצמה לפני פיטורים. היא חוזרת לדירתה השכורה מלאה בארגזי ספרים שאותם הצילה מאבדון בשל סגירת הספריה שבה היא עובדת ואותם כמובן תוסיף לכמויות הספרים האסטרונומיות שיש לה בכל פינה אפשרית בבית, הרי היא וודאי לא יכולה לזרוק אותם ולמה שלא תכניס אותם להתארח בביתה? הבעיה שאפילו לשותפה שלה כבר ממש נמאס מהספרים שלה. בניסיון אחרון להציל את משרתה העובדים עוברים סדנת אמון ובה נשאלת השאלה מה החלום האמיתי שלהם? ובכן... היא מגלה שהחלום שלה להקים חנות ספרים משל עצמה. ככל שהיא חושבת על זה יותר היא מקבלת אומץ לקום ולעשות. היא מוותרת על האפשרות להציל את משרתה ובמקום זה רוכשת מסחרית ואחרי מספר תקלות קריטיות, עיכובים בדרך ומחשבות על אהבה כמו בספרים היא סוף סוף מצליחה למלא אותה בספרים שאותם תמכור. היא נאלצת לעבור לגור בסקוטלנד בדירה שכורה בחווה של בעל בית גס רוח ורגזן. היא פוגשת אנשים חדשים, תרבות חדשה לגמרי ואפילו חיה באופן זמני במעין ספר רומנטי בו היא מעבירה מכתבים, ספרים ושירים לנהג הקטר של הרכבת שנוסעת בשעת לילה בין סקוטלנד לביתה הישן. כל הענין הזה מכניס בה חיים ומאוד מרגש אותה אך האם הדמות שבנתה לגבר חלומותיה אכן מציאותית או שהיא לגמרי חיה בספר? ואולי האהבה האמיתית נמצאת ממש מעבר לפינה במציאות שהיא חיה בה? תוך כדי מכירות הספרים שממש הצליחו לה מעל למצופה היא מצליחה גם להביא אור אמיתי למשפחה במשבר ואפילו לעזור לבעל החווה הרגזן ליילד כבשה. בין מסיבות בכפר למכירת הספרים היא מנסה לסדר את חייה מחדש.
סך הכל הספר די נחמד, התרבות הסקוטית שונה לגמרי מהתרבות פה בארץ ודמותה של נינה נמרצת וחיננית למדי למרות שבעיני היא לא מספיק עגולה.
קצת קשה לי עם ספרים שחצי מהספר מוליך אותי סחור סחור סביב אותה ההתלבטות שלה עד שהיא יוצאת ומתחילה לפעול סוף סוף, אבל ברגע שהיא כבר ביצעה את המהלך הסיפור מתחיל לזרום בצורה יותר חלקה והדמויות שהיא פוגשת בדרך מוסיפות חן צבע והומור לסיפור.
ספר חביב לבלות איתו בחופשה עם נוף סקוטי, אז למי מכם שהחליט לטוס לסקוטלנד שיקח איתו את הספר הזה במזוודה.

עוזרת הפקה נמצאה מתה בכניסה לבנין מגוריה והארי בוש מגיע לחקור את הקאסט שעבד איתה על סט הצילומים. הוליווד, צילומים לסרט קולנוע עם תקציב אסטרונומי, הבמאי דורש לצלם את סצנת השוד עם שטרות כסף אמיתיים. הסצנה המבויימת הופכת בין רגע לדבר האמיתי! עשרים מיליון דולר נשדדים, השודדים מצליחים לברוח.
הכסף לא נמצא מעולם. הארי בוש היה עד לכל המתרחש ואף הספיק לירות באחד מחברי הכנופיה.
עברו כבר מספר שנים מאז והארי כבר פרש מהמשטרה אך תמונתה של עוזרת ההפקה לא יוצאת לו מהראש וכך גם התהיה לאן נעלמו עקבותיו של הכסף והוא מחליט לחזור לחקור את התיק שנרקב בנתיים עם התווית-אין התפתחויות חדשות. הענין הוא שאיך שהארי מתחיל לגשש מגיעה הוראה מגבוה שיעזוב את זה! ומה יותר מאתגר שוטר משועמם מהמילים תעזוב את זה? אז הארי עושה בדיוק ההפך ונכנס לעובי הקורה. הוא מסתבך עם האנשים הלא נכונים, מגלה דבר אחד או שניים על מסירות, מצליח לא למות חמש פעמים ואפילו מגלה סוד שהוסתר ממנו והגילוי הופך את עולמו.
קונלי ממש חי את דמות הבלש שבנה בכל רוחו ונפשו, הם כמו הופכים לישות אחת. הארי בלש מוכשר שלא מוותר לעצמו וגם לא לאחרים.קונלי משתף את הקוראים במחשבותיו של הארי ובהרהורי ליבו, הוא מקלף עוד שכבה ועוד שכבה עד לגילוי האמת. האמת על התיק וכל מי שקשור אליו והאמת הפנימית שלו. הספר זורם בצורה חלקה, הסיפור נבנה בהדרגה והקצוות נסגרים די בשלמותם.
כמו כל ספריו של קונלי גם מ״אור סמוי״ נהנתי.(ואולי פשוט יש לי חיבה יתרה להארי בוש...)

לליאורה דגני בלשית במשטרה יש מטרה- לקבל קידום לדרגת סגן ניצב. אך כדי להשיג את התואר הנחשק עליה לעבור קורס מקדים ולפני הכל עליה לפתור את תעלומת הנעדרת איה קרינצקי. זהו תיק חשוב שהגיע ממחלק נוער עם חשש גבוה לחטיפה.
איה בת 16, בת טובים ממשפחה מוכרת ומבוססת נעדרת מיום ראשון בבוקר, שיחה מתקבלת לבית הוריה ובה נאמר ״איה אצלנו״, שום מילה נוספת.
אין דרישות כופר ואין שום קצה חוט.
ליאורה מתחילה בחקירה אינטנסיבית, אפשר לומר שבמהלך הספר אנחנו נמצאים די הרבה בחדר חקירות עם חשוד זה או אחר.. (חלק מהקוראים אולי יאהבו את הרעיון וחלקם היה מעדיף שהסיפור עצמו יגלה לנו את הפרטים במהלך העלילה-כמוני למשל...)במקביל אנו נחשפים לחייה הפרטיים של ליאורה, לחייהם הפרטים של השכנים בבנין ולחיי הנוער של ימינו. לכל אחד יש סודות ונקודות התורפה שלו וכשהחשד מתחיל לקבל בשר הדברים מתחילים לזוז.
סה״כ הספר נע בצורה כרונולוגית ובקצב לא רע וכמו שציינו פה לפני מרגישים את הבוסריות שלו(זהו ספרה הראשון) יש משהו בכתיבה שלה שמרגיש לא בטוח בעצמו (יתכן שזה נובע מחוסר ניסיון) מה שבטוח זה שאם הייתי דרמטורגית הייתי מורידה מהספר מלל מיותר ובחיי שיש כזה...יש לה נטיה לחזור על טקסטים שנכתבו כבר ולציין שוב את המידע שנתנה לנו כבר למרות שהוא נחשף בפני הקוראים בדיוק בדף הקודם.(בכל זאת, הזיכרון לתווך קצר שלנו עדין עובד די טוב...לא ככה?) ואולי זה הדבר העיקרי שהרגיז אותי בספר הזה, אבל היי אני בכל זאת לא סופרת וגם לא בדיוק בעלת תואר בספרות. אבל חסר לי את אפקט כסיסת הציפורניים שיש בספרי מתח טובים או איזו דרמה חזקה שתתחולל, כי העלילה מביאה אותנו לנקודה סטטית שבה הזמן הוא כבר לא הגורם המרכזי ואין שום גילויים שדוחקים את הדמויות לפינה(טעות בוסרית נוספת לטעמי של הסופרת)
לסיכומו של ענין, כל הקצוות בחקירה נסגרו-התיק פוענח. אם ליאורה תקבל קידום כמו שהובטח לה? כרגע לפחות זה נראה שלא. ליאורה דגני קיבלה תיק נוסף לפענח בסוף
הספר והקידום שלה אולי יגיע אחריו (או שלא)
אבל כל זה יקרה רק בספר הבא.
דבר אחד בטוח, אני לא אהיה שם לקרוא על זה...

אני מניחה שרובכם כבר קראתם את הספר הזה באיזה שלב כלשהו בחייכם ובכל זאת אשתף אתכם במחשבותי עליו... מוסו יודע לרקום עלילה שיודעת לסחוף ולסקרן את הקוראים שלו, הפעם העלילה מותחת ועם כל זה נשארת אנושית ונוגעת בעוד רבדים מלבד קצב העלילה. אליס (שוטרת) וגבריאל מתעוררים אזוקים אחד לשני על ספסל בסנטר פארק ואין להם מושג איך הם הגיעו למצב הזה! הם לא זוכרים כלום מהלילה הקודם מלבד שכל אחד מהם בילה במועדון בשני קצוות שונים של העולם. עכשיו הם תקועים יחד ובנוסף לכל לאליס יש דם על החולצה ואקדח בכיס, לגבריאל חרוט מספר על היד, שניהם לא מכירים ולא נפגשו מעולם ועכשיו עליהם לפתור את התעלומה הזו!
אליס היא דמות עקשנית וחדורת מטרה עם הרבה משקעים מהעבר אבל היא לא תיתן למשקעים האלה להרוס את חייה שוב היא חייבת להילחם! יש לה המון שאלות לא פתורות וגבריאל רק מבלבל אותה יותר, לרגע הכל ברור ושניה אחר כך הקלפים מתערבבים בשנית.
האם האנשים שהכי חשובים לה משקרים לה? ולמה לכל הרוחות היא לא מצליחה להיזכר מה קרה בלילה הקודם?!
מוסו גורם לנו להתבלבל. העלילה מתקדמת בקצב מהיר וכל אחד מהדמויות הופך מתמים לחשוד עד שלבסוף המניעים מתבררים ומתחת לפני השטח מחכה לנו דרמה מפתיעה.
הסצנה האחרונה בספר (פרק 28 ועד לסוף הספר)כתובה כל כך טוב שהיה שווה כל הספר רק בשביל זה! הכנות שבמילים, הפחד מהחיים ותעתועי הזכרון מעוררים את החמלה והרגש כלפי שתי הדמויות האלה שהלכנו איתן יד ביד לאורך כל הספר!
״יהיו בקרים בהירים ואחרים אפלוליים ומעוננים. יהיו ימי ספק, ימי פחד, שעות ריקות ואפורות.....״
יהיו!
כצפוי סיימתי את הספר באותו היום ונהנתי מכל רגע!

בעיניי יש איזו הרגשת פספוס בספר הזה בעיקר כי הוא די מזגזג בין סיפורם האישי של הדמויות ולא מתמקד בדמות אחת שאיתה נלך לאורך כל העלילה. בגדול הספר עוסק בנושא אחד מרכזי: הבעד והנגד הפלות והתהליך הנפשי הנלווה לו בין אם זו אשה שהגיעה על מנת לעבור הפלה ובין אם זה הרופא שמבצע את ההפלה או שמא אחות ששם רק כדי לתמוך. הוא מסופר מהסוף להתחלה (אני באופן אישי פחות אוהבת את הסדר ההפוך משום שהוא לוקח ממני את היכולת לבנות אמון והזדהות הדרגתית עם הדמויות) ועוסק במה הביא כל אחת מהדמויות להגיע באותו היום למרכז ההפלות, כולל היורה שלקח לו בני ערובה!
השוטר יו מק'אלרוי ממונה על משא ומתן מול היורה על מנת לשחרר את בני הערובה ומגלה שהבת שלו רן מוחזקת בפנים, משום מה ציפיתי שהידיעה שהבת שלו בפנים תשפיע עליו באופן חזק יותר ושהקונפליקט יהיה עוצמתי יותר, זה לא קרה.
בהמשך מתגלים מספר פרטים גם על העבר המשפחתי של יו ואחותו וכן פרטים על היורה (שלדעתי קצת מאבדים אמינות בדרך שבה התגלגלו הדברים ואיך מצאה לנכון הסופרת "לפתור" אותם)
פיקו ניסתה לתת פן אנושי ואולי אומר משפחתי ואינטימי כדי שנבין את המניעים של כל אחת מהדמויות (וברור שכל מי שהגיעה למרכז ההפלות לא הגיעה לשם סתם) ובכל זאת בניגוד לספריה הקודמים של פיקו לא הרגשתי שהסיפור מצליח לתת לי איזו בעיטה ישר לבטן, לרגש אותי או להשאיר לי חומר למחשבה.
בעיני הספר פחות מוצלח מכל ספריה הקודמים של פיקו ואגב זו פעם שניה בשנתיים שהיא כותבת על נושא הילודה(בספר הקודם ״צעד גדול קטן״ היתה לפחות דרמה וקונפליקט מאוד חזק).
אם תהיתם-סיימתי את הספר.
אם אמליץ עליו לאחרים? פחות...