להתראות אללה / לי-אור אמיר
גילוי נאות 1 – זכיתי בספר בהגרלה. גילוי נאות 2 – אם לא הייתי זוכה, הייתי ודאי קונה אותו.
**סקירה קצרה: הפאודה של הספרים. ספר עוצמתי, אותנטי, מטלטל, מרתק ובעיניי- ספר חובה לכל ישראלי.
הספר כתוב בצורה אותנטית ועם זאת - למרות השפה ה"נמוכה" של החיילים, לא הרגשתי שהספר נכתב בשפה נמוכה, הסופרת, בתיאורים שלה ובדיאלוגים פנימיים, הצליחה לכתוב בצורה קולחת ומבריקה בעיניי, בצורה שגורמת לקורא להיות שם עם אריאל.
אם הייתי צריכה להשוות לספרים שקראתי, יהיה זה שילוב של "אם יש גן עדן" ושל "גדר חיה". בספר יש משהו משניהם בעיניי ויחד – מדובר ביצירה מופלאה. הקורא ייחשף לעולם המסתערבים והחיילים בשטחים כמו גם לעולמם של הפלסטינים מעבר לגדר.**
ועכשיו לסקירה ארוכה (יש לי המון מה להגיד על הספר):
הספר הוא על אריאל, חיילת צעירה שמשרתת בחמ"ל בשטחים ובת לאיש מוסד שיודעת כמה שפות כולל ערבית כנראה בגלל עברה ומקומות בהם הוצבה עם הוריה. אריאל, מבלי ששמה לב - מגויסת להיות מסתערבת ומוצבת במשימה בתוך כפר ערבי פלסטיני עם סגן כהנא שגם הוא מסתערב. כל הווייתם בערבית, אין לדבר, לחשוב, לחלום או לדמיין בעברית. הם מוצאים עצמם ניצבים במשולש גורלי עם טארק, איש חמאס בכיר ובשלב כלשהו של העלילה כבר לא ברור מי בצד של מי... הקורא נסחף למערבולת יחד עם הדמויות הראשיות והקצב בספר רק מתגבר עד לשיא.
בגדול- יש לי 3 מדדים להעריך ספר:
1. מחדש - האם למדתי ממנו משהו חדש?
2. מלווה - האם הוא חודר לשגרה שלי, אני חושבת עליו במהלך היום גם כשאיני קוראת אותו ומשתוקקת לחזור לקרוא אותו?
3. לא נשכח - האם אחרי תום קריאת הספר, אני עדיין חושבת על הדמויות? על הסיפור? אני מסוגלת לעבור מיד לספר הבא ברשימת הקריאה או נדרשת לי תקופת הצטננות?
הספר הזה ענה על שלושת המדדים ובגדול. אמנם הייתי בצבא והכרתי המון מונחים ותרחישים ועדיין הספר חידש לי המון, בעיקר על ההתנהלות הישראלית והפלסטינית בשטחים. הספר דשדש מעט בהתחלה, והלכתי בו קצת לאיבוד אבל החל מעמוד 150+- לא הצלחתי להניחו מהיד. בלילה האחרון לפני יום סיום קריאת הספר שנתי נדדה ממני והלאה מרוב שהספר נכנס לי למחשבות, לראש, לחלומות. כעת, יומיים לאחר תום קריאתו - אני חושבת על הדמויות, על הסיפור, עדיין מעכלת את הסוף ולא מצליחה להתחיל לחשוב על הספר הבא שאקרא(חבל שלי-אור לא הוציאה עדיין את ספרה השני, אותו בטוח הייתי קוראת ;) )
דברים שפחות אהבתי: לטעמי האישי היה חסר קצת עומק בדמויות הראשיות, הייתי רוצה להכיר אותן יותר, את אריאל ואת כהנא, לדעת עליהם ועל עברם – מה שיכול להסביר את התנהגותם בהווה.
בנוסף – סיפור האהבה הראשוני שכביכול נרקם בין אריאל וקצין בגדוד לא היה ברור לי מאין הגיע- לא קדמו לו שיחות, תוכן כלשהו, כאילו נרקם משום מקום, מעצמו והיה חלק ב"רומן" הקצרצר הזה שלא היה ברור לי מה בדיוק קרה בו במהלך הספר.
ב-150 העמודים הראשונים הקורא נכנס לעולם הצה"לי של חמ"ל, מוצב גדודי, חייה וחיי האהבה של חיילת צעירה בגדוד ובחמ"ל ומבלי משים, הקורא נכנס יחד עם אריאל - ג'יהאן שמה מעתה, למשימה בכפר. כפי שציינתי, מאה-מאתיים העמודים הראשונים קצת עייפו אותי. דמויות, שנכתבו פעם בשמם הפרטי/משפחה ופעם בשם הקוד שלהם, באיזשהו שלב בעמוד 20 אף התחלתי מחדש כי התבלבלתי לגמרי.
היה לי קושי רב לעקוב מי זה מי, מה חשיבותו ומה הקשר שלו לכל הסיפור. אח"כ התמונה קצת מתבהרת אבל עד עכשיו יש אנשים שאני לא בטוחה מה שמם או מה תפקידם בכוח מרוב בלבול.
עם זאת, החל מעמוד 150 לערך - העלילה נהיית מרתקת. התיאורים המדויקים והקפיצות ממקום למקום - מכניסים אותך להלך הרוח, לקצב ההתרחשויות והקורא פשוט יכול לשוט לתוך העלילה ולהיות חלק ממנה.
בחלק זה של הספר, הרגשתי במערבולת, כמו כהנא(מדחת') ואריאל(ג'יהאן).
הקורא נכנס לעולם הפלסטיני וכבר שוכח שמדובר במסתערבים. אם עוזבים לרגע בצד את נושא הטרור – אנו מגלים בצד השני צעירים די דומים לנו- מבלים, שותים, רוקדים, מתלהבים, עושים שטויות. אנו נחשפים לשטיפת המוח שהם עוברים ולמצב הבלתי אפשרי בו הם נתונים בעל כורחם ושלא נותן להם תקווה – שאולי קיימת דרך אחרת.
הסיפור שנרקם בין ג'יהאן–טארק-מדחת' מסעיר ולא נותן מנוחה. יחד עם ההתרחשויות מסביב, הספר נכנס להילוך גבוה ומשם רק מגביר....
אני לא רוצה לעשות ספוילרים אבל גם אחרי סופו – הספר לא ייצא מהראש, הדמויות יישארו עמכם זמן רב לאחר קריאת הספר.
שורה תחתונה – רוצו לקנות ולקרוא!
