חברים התמרמרו כאן וגם הביעו התנגדות נחרצת לשימוש שעשתה סופי האנה בשמו של פוארו, אייקון ספרותי היסטורי, כדי ליצור לה תעלומה משלה.
אני התמוגגתי מספרה הראשון, רצח בראשי תיבות, ומכיוון שמותר לי למחזר את יצירתי שלי, אעלה פה ברשותכם כמה שורות מן הביקורת ההיא, לפני שנערוך את ההשוואה המתבקשת.
"אם הייתם ממעריצי מלכת ספרי המתח, אגת'ה כריסטי המנוחה, תנוח בשלום על משכבה, והייתם רואים ספר, שעל כריכתו מתנוססת מגבעת פדורה ושפמו המעוצב לתפארת של הרקול פוארו, ובאותיות קידוש לבנה הייתם קוראים: אגתה כריסטי (ללא הגרש, אבל זה עניין לקטנוניים), רצח בראשי תיבות, לא הייתם קונים? אולי זהו ספר ששכחתי זה מכבר, ואולי זהו כתב יד של כריסטי, שנמצא באיזו עליית גג לונדונית, בכל מקרה, ברור שקניתי. וזו הייתה האילוזיה, כי למטה, באותיות של טל ומטר היה כתוב שם הסופרת, סופי האנה.
איזו קנוניה מרגיזה, חשבתי בלבי (הרקול פוארו חושב במוחו, אבל גם זה עניין לקטנוניים), מי זאת סופי האנה הזאת, שנטלה רשות לעצמה, ברוב חוצפתה, לכתוב ספר חדש על הרפתקאותיו של מיסייה פוארו? ולמה להוליך שולל את חברי המועדון המסורים? ידוע לנו מקדמת דנא, כי המשכונים, דינם נחרץ. הם תמיד יהיו גרועים מהמקור. דוגמאות? המשך לחלף עם הרוח, לנערה של סטיג לארסון, ועכשיו לכריסטי? וידוע, כי גם אם יהיה ספר המקור תמצית הבינוניות, ההמשכון יהיה גרוע ממנו, בינוני מינוס. " סוף ציטוט.
אך אויה, אין דינו של הרצח בראשי תיבות לתעלומה של ארון סגור. לכאורה, הספר הנוכחי קרוב ברוחו לספרייה של הסופרת המנוחה מבחינת הלוקיישן, המילייה החברתי ואמצעי הרצח, אבל כאן נגמר הדימיון, או שלא (הסבר יבוא מיד).
הרצח מתרחש בבית אחוזה כפרי. לא באנגליה, כי אם באירלנד, אבל זו רק סיבה לרדת על כישורי המשטרה הדלים של האירים, משל מדובר באיזה סרח עודף אתני מפגר של האומה הבריטית. ברור כי בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, זו היתה הגישה הפטרנליסטית של הממלכה המאוחדת, ובמיוחד של תושבי לונדון האליטיסטים והעשירים או האליטיסטים והמשכילים.
גם המילייה החברתי דומה לזה המיוצג בספריה של כריסטי, אוסף של אדונים ומשרתים ואפילו הרצח ברעל, אופייני למלכה האם.
ולמה בכל זאת בזה נגמר הדימיון או שלא, כי בניגוד לספר הראשון, שבו האנה הדגימה כישורי כתיבה מרשימים בהרבה מאשר של מלכת ספרי המתח, הורתה הרוחנית, הרי שבספר הנוכחי הכתיבה איננה מתעלה מעל לבינוניות מעציבה. ואמנם, הדמויות אינן שטוחות כנייר אפייה (ביטוי של רויטל ק.) כמו דמויותיה של כריסטי, והרפליקות אינן שטחיות כמו של דמויותיה של כריסטי, אבל הן בהחלט מוזרות ומעצבנות. וכאן המקום לפרט.
ליידי פלייפורד, סופרת של סדרה בלשית לילדים, מזמינה אל אחוזתה את הרקול פוארו ואת המפקח הלונדוני מהסקוטלנד יארד, אדוארד קצ'פול, להכרזה על שינוי הצוואה שלה. המוטבים המקוריים מנושלים ממנה, והמוטב החדש הוא דמות שנותרו לה רק חודשי חיים מעטים או פחות מזה.
התעלומה בהחלט מרתקת וכך גם הקשיים בפתרונה, כמסורת הרצח בחדר הנעול של כריסטי. אבל הדמויות של הספר הזה מוקצנות כולן. היפהפייה היא יפה באופן שערורייתי (גם מפלצת גדולה, אבל זה אופייני לספר) והשאר כולם מכוערים כדבעי. השמנים מרעידים את הרצפה בהליכתם והכיסאות מתנועעים תחתיהם, הגבוהים גבוהים באופן חריג, לכלה יש שקע בצווארה, שאפשר להניח ספל בתוכו, למפקח האירי תנועת ראש חריגה כמו מין טיק מוזר, השוטר האירי מרובב ומבולגן באופן קיצוני, בקיצור, כל הדמויות ביזאריות למדי, שלא לדבר על זה שמצטט כל הזמן מהמחזה הנשכח "המלך ג'ון" של שייקספיר.
המחזה, אגב, נוטל חלק חשוב בתעלומה ופתרונה, אבל הציטוטים ממנו עולים על העצבים. כל הדמויות עולות על העצבים. זוג האוהבים שמתלקק באמרי שפר ומחמאות מופרזות, מעוטרות בשפע של דימויים וניבים ופניני לשון, כמו מעצב מתחיל ששכח מתי להניח לשמלת הנשף המקושקשת הראשונה שיצר, או הזוג ההיסטרי, שהיא מיללת ומתלוננת ומתבכיינת ומקוננת ומתייפחת ומצטרחת וצווחת בלי סוף, ובעלה האדיש כמו קרש אינו עונה.
מה להגיד לכם, סופי האנה יצרה סיפור עם פוטנציאל של חמישה כוכבים והפכה אותו ליצירה לא ריאלית והיסטרית של שלושה כוכבים.
שלא לדבר על כך, שהסיפור מסופר בבינוניות רבה מפיו של אדוארד קצ'פול, שהוא משמש להרקול פוארו כמו ד"ר ווטסון לשרלוק הולמס, ובמילים אחרות, הוא עושה מה שעושה נערה מכוערת לרעותה היפה. פוארו בקושי מופיע פה והוא עולה על הבימה רק כדי לסגור עניינים.
במקרה של רצח בראשי תיבות, היה צידוק מוחלט להשתמש בדמותו של פוארו.
במקרה הנוכחי, לחלוטין לא.
כמה כוכבים לתת לו זו התלבטות קשה. על תעלומה, ארבעה כוכבים, על הכתיבה, שלושה בקושי, על ההנאה מהספר ורמת המתח, חמישה כוכבים.
על האכזבה, שני כוכבים, זאת אומרת, אכזבה ברמה של חמישה כוכבים.
