"ספר נחיתה", כך קראתי לספר הזה בביקורת הקודמת שלי. אז כן, זה בהחלט היה ספר שנתן לי חתיכת נחיתה, נחיתה למציאות.

בשבוע שעבר העליתי את הביקורת על הספר הראשון של מירב הלפרין, ספר ששימש לי כספר טיסה חביב ותו לא. את ספר ההמשך חשבתי שאקרא כ"ספר נחיתה" שיהיה כנראה חביב לא פחות ויחזיר אותי לארץ מפראג היפה בהדרגה ובקלילות.

מירב הלפרין הפתיעה אותי בצורה שלא חשבתי שתקרה. הספר הזה כתוב בשנינות עצומה, ברגישות, ללא פילטרים ובלי פוליטיקלי קורקט. מדובר בספר שהצליח לגעת בי דווקא מהמקום הכי לא צפוי ובהחלט השאיר אצלי משהו.

הספר נפתח כאשר מדינת ישראל נמצאת במלחמה. המספרת והגרוש שלה ישובים יחדיו בסלון, צופים בטלוויזיה ומתפללים לשלומם של הבן שלהם עומר שמשרת בשריון. בהחלטה אימפולסיבית וחסרת מעצורים הם מחליטים לנסוע לבארי כדי לקחת אותו חזרה הבייתה מעזה. הספר מגולל את המסע שלהם בשדרות וביישובי הדרום, בין בסיסים ומשרדים, בין חיילים זוטרים לבין מילואימניקים מאובקים, בין טילים ופיצוצים לבין חבורת זמר של גמלאים שמרימה את המורל בתוך שלל אזעקות ותחושת כאוס באוויר.

הלפרין לוקחת את המצב העגום והופכת אותו לקומדיה שחורה על המציאות הבלתי נתפסת שאנחנו חיים בה. על המלחמה כהרגל, כשגרה, אולי אפילו כהתמכרות. הביטוי "אם לא נצחק נבכה" מקבל משמעות חזקה אצל הלפרין שמוצאת את האבסורד בבור אפל ושחור. היא מצליחה לגעת בנושא בצורה אמיתית חדה ומרגשת, לא מתחנפת ולא מפחדת להציג את כל צידי המתרס בידיעה ברורה וחותכת שבסופו של דבר כולנו חווים את אותו הדבר.

הספר נכתב אחרי צוק איתן והקריאה בו הייתה רלוונטית עד כאב. בתוך כל הרגש העז והידיעה שההיסטוריה פשוט חוזרת על עצמה פעם אחר פעם, הצלחתי גם לצחוק ולזכור שכולנו באותה הסירה. לרגעים היא יכולה קצת לשקוע ואז צריך להרים את הראש ולהסתכל קדימה בכל הכוח באמונה שיכול להיות טוב יותר.

"אני מנסה להיזכר במלחמה הקודמת. מתי היא הייתה? לפני שנה? שנתיים? מיליון שנה? כל מה שאני זוכרת זה את עצמי בחניון של המשרד, פוסעת בכיוון המכונית עם רוני, אחד מעורכי הדין של המשרד, ופתאום אזעקה. אני זוכרת שהוא סינן לצידי "מדינה מטורפת" והמשיך ללכת באדישות אל עבר המכונית שלו".

ספר קליל, מצחיק, מהנה. לטעמי מתאים במיוחד לזמן הנוכחי עם המלחמה עם אירן. מאד קריא ומבדר אבל גם נותן מבט מפוכח על חווית ההורות המורכבת לבנים/בנות בצבא. מומלץ!

-אתם מותשים?
-אין לכם מצב רוח?
-אולי עייפים מההכנות לראש השנה?
אם התשובה היא:
"כן"
לכו על הספר הזה.

הספר הנוכחי הוא המשכו של הספר הראשון "בעלי לא בבית". אני מצאתי אותו יותר בשל, מהיר, קצבי, עצבני, מרושע, ארסי ובשתי מילים: "סטנד אפ קומדי".

להזכירכם, ב"בעלי לא בבית" היא פגשה את אביב שהבטיח לה פרק ב' מושלם, אך ציפיות יש רק לכריות... למרבה הצער, אביב החליט לשוב לזרועותיה של גרושתו. היא לעומתו המשיכה בקריירה, כעו"ד במשרד "סנדרובסקי ולב-רן", לצידה של עו"ד רינת חכמוב הגמדה, ושני ילדיה: עומר ומיכאלה.

גם כאן לגיבורה אין שם, ומגולל את תקופת מלחמת "צוק איתן" בבית ישראלי.
מה קורה?
החמאס מצליף ויורה טילים לתוך לב ליבה של ישראל.
וכמעט כמו בכל בית ישראלי, גם פה תמצאו את "החצי" שמתחבר לשלט ה-T.V. - את עמנואל- בעלה לשעבר .

בנם המשותף – עומר, גם הוא נמצא שם בתוך שיירת הטנקים, הנוהרים על המרקע, לעבר שטחה של עזה. עמנואל בקושי נושם כול הסימנים מראים על התקף חרדה, ולא עלינו כמעט אירוע לבבי זה או אחר. . .

"הוא" בישיבה סמרטוטית ותוך כדי מבט בטלביזיה זועק "אבל כתוב כאן 'בשידור חי'...(עמוד 6).

"היא" מנסה להרגיע את "אבו לחץ" ועונה לו: "אתה לא מבין זו מלחמה פסיכולוגית?"...
"אלה אותם אייטמים ישנים שוב ושוב"...
"המטרה היא להרגיע את הציבור, את האנשים ההיסטריים כמוך." ...
"זה עובד גם על החמאס. הם רואים את שיירות הטנקים ומבינים שאנחנו מוכנים לכבוש את עזה." ... (עמוד 6) עם ציון המילה "עזה", גם ל"מרגיעה" שלנו צונחת הבטן בכיוון הרצפה, ורק שלא יחטפו את עומר שלה.

מכאן ואילך, ולמרות שהגיבורה שלנו, הייתה מעדיפה להטביע את עמנואל באמבטיה רותחת, שמתואר לאורך כל הסיפור כקלמזי והיפוכונדר, הם יוצאים יחדיו דרומה במטרה, להציל את בנם מציפורני החמאס. בבית נשארת מיכאלה בת ה-22 עם החבר הפיליפני-"המרגיע האסייתי" בליווי מגש סושי ואורז... 

בינתיים, "אבו לחץ" ו"המרגיעה", "ממציאים סיפור" שידבר אל ליבו של קצין העיר, וישחרר את בנם מהשירות הצבאי.

למסע הזה מצטרפת אימה שמתגוררת בבית אבות. אישה תוססת, שבכל משפט שהיא משפריצה, יש סמיילי במקום נקודה. היא לא יודעת מה זה "מרה שחורה", ההיפך היא החליטה להתחיל עם שייקה, אחרי שיוסף מת משימוש יתר בוויאגרה. בקיצור מותק של אישה, שנוגסת בביסים גדולים את החיים, כל הכבוד לה!

האימא הזו היא של סוג של מצחיקונת, מטורללת שלא מפסיקה "לשגע" את ביתה וסביבתה. ה"סבתא" הזו מביאה למסע דרומה שניים מחבריה, ששירתו עימה בלהקת הנח"ל לפני שישים שנה. אחד מהם הוא הומו, והשני חרש שהבומים עוברים לידו. כל השלישייה הזו מלווה את הזמרת "לילי מתוק", שיצאה לשעשע את החיילים בחזית.

הנסיעה לאזור הלחימה מלווה בחגיגה של צחוקים, בדיחות, ותסבוכות, וכידוע ועל פי חוקי מרפי שום דבר לא קורה על פי התכנון.
בספר הזה מירב הלפרין צוחקת על החברה הישראלית והשחקנים הראשיים הם "אנחנו".

כאן תמצאו תובנות וסוגיות לא מעטות, שאנחנו פוגשים אותם ביום יום. מירב הלפרין לא מהססת להציף את הבעיות של החברה הישראלית, ואחת מיני רבות היא "הבירוקרטיה", כולל את הביקור במסעדת "דרך השלום", אשר לצמד המילים הללו יש משקל.

כשעמנואל וה"גיבורה" מגיעים לקצין העיר הבלון הבירוקרטי צף...
עמודים 68-69:
"זה לא עובד ככה," מרימה החיילת את עיניה מהמסך ותולה בי מבט מאשים.
"מה זאת אומרת?" אני שואלת בפחד.
"אני צריכה לשלוח את הבקשה שלכם לקמ"ד," היא מודיעה בפסקנות.
"ואז?" אני שואלת.
"הוא מעביר אותה לרמ"ד."
אני עוצמת עיניים ביאוש. כבר חשבתי שאפשר לנצח את מסלול הייסורים של הבירוקרטיה הצבאית.
"ואחרי הרמ"ד?" אני שואלת.
"זה חוזר לקמ"ד."
אני מבינה שעד שיסתיים הצונאמי הבירוקרטי הזה, עומר כבר יהיה בבית אבות..... 

אין לי ספק שלספר הזה צריך להיות גם המשך ואולי יש כבר בטיוטות.

במהלך הקריאה, מצאתי את עצמי מחייכת לתוך סיטואציות יום יומיות, ואף מזדהה עם רגשותיה של "הגיבורה ללא שם".

מירב, שאפו... שלחת את כולנו למראה... ומלבד הקמטים שמצאנו, יש עוד כל כך הרבה.

מירב הלפרין סגרה לנו את הספר עם סוף מפתיע , וככל שאני חושבת, הוא כנראה יהיה הפתיח של הספר השלישי.

לסיכום: מצחיק, ציני, עוקצני, ריאלי, הזוי, בלתי צפוי, עצבני, קצבי, מהיר ומושחז. במילה אחת: "חוויה". מה שבטוח "הבימה הפסיד שחקנית".

בשורה התחתונה: "סלט ישראלי עם הרבה לימון ושמן זית". 

מומלץ בחום, לכו על זה, מצפה להמשך ואיזה כיף לסיים ולהתחיל שנה בספר כזה... והלוואי שנמשיך לצחוק תמיד.

כיף לסיים ולהתחיל שנה עם ספר כזה .

שנה טובה ומבורכת לכולנו.

לי יניני

אחרי הספר הקודם "בעלי לא בבית" הרגשתי שאני חייבת לקרוא גם את הספר הזה אך במילה אחת- אכזבה. הספר די מרוח, חסר פואנטה והכי גרוע- לא מצחיק כמו הספר הקודם שלה. בכל אופן פה ושם יש קטעים ששווה למסגר ולתלות, למשל:
"יש בישראל רק סקטור אחד שרוצה שלום, אומר לו עמנואל "ההורים של החיילים. כל עוד הבן שלהם בצבא הם מוכנים להחזיר הכל רק כדי שלא תהיה מלחמה...". זאת גם צריכה להיות אסטרטגיית הבטחון שלי, חולפת בי מחשבה אוטומטית, להגדיל את המרווח בין גבר לגבר. לא לצאת מקשר עם אביב ולצנוח ישר על הראש של הרופא "במרווחים שבין המלחמות עושים את כל התיקונים" אני שומעת את עומר מרצה לעמנואל ואני מהנהנת בהסכמה שקטה. אם הצבא הצליח להבין את זה הגיע הזמן שגם אני".
ונאמר אמן.

ספר מצחיק, שנון, קליל, פשוט חוויה מהנה. כמה שעות של הפוגה מתלאות היום.

זהו ספרה השני של מירב הלפרין. קודמו, בעלי לא בבית, זכה להצלחה אדירה.

ספר זה הוא מעין המשך של הראשון, עוסק באותן דמויות, אם כי אני חייבת לציין כי טרם הספקתי לקרוא את הספר הראשון (שממתין לי בסבלנות בספריה) ונהניתי מאוד מספר זה. אולי מי שקרא את הספר הראשון יכול ליהנות ממנו יותר אולם לי זה ממש לא הפריע.

הספר ממשיך את סיפורה של הגיבורה, שלא ידוע מה שמה, ביחד עם הגרוש החרדתי שלה עימנואל, והשניים יוצאים למסע להצלת בנם החייל הקרבי המשרת בעזה, בעת מבצע צבאי.

הספר מתאר בצורה שנונה ובהומור השמור לסופרת, את ימי המלחמה המשוגעים במדינת ישראל, את הלחץ האופף את התושבים. את החוויות השונות עם הישמע קול האזעקה, והפעם בצורה כל כך חיננית.

הגיבורה ובעלה לשעבר רוקחים תוכנית לשחרור בנם מהמלחמה, כאשר סיפור הכיסוי הוא שהאב לקה בליבו, ובנו, זה כל מה שנותר לו כדי לשרוד.

המסע הזה כל כך מצחיק, שובה לב ומשובב לב, שלאורך הספר מצאתי את עצמי פשוט צוחקת בקול רם.

הגיבורה צוחקת על בעלה החרדתי, כאשר היא בעצמה תסריטאית ראשית של חייה ומריצה סרטים אינספור ותחזיות שונות ומשונות לגבי עתידה ויכולתה לשרוד את המלחמה.

זוג הורים תל אביביים במסע מופרך לדרום הארץ כדי לחלץ את בנם מעזה.

"האזעקה שולפת אותי מחדר האמבטיה..... בום נוסף נשמע באוויר.... אנחנו הולכים למות, אני נלחצת. נשאיר את הילדים שלנו יתומים. זה יהיה העונש שלנו על השקר לצבא". (עמוד 122)

קומדיה של טעויות, רצף של תקריות משעשעות, תוך כדי תובנות על החיים, על נשים וגברים ומה שביניהם.

"אישה יכולה להתאהב ברדיאטור. למה? כי אישה לא מתאהבת בגבר, היא מתאהבת בחלום. גם אם יגידו לה: " אבל זה רדיאטור", היא תתמוגג: " אבל תראו איזה אפור הוא וכמה שהוא יפה. והוא כזה חם ורגיש". כי אישה מתאהבת בחלום; והראשון שיוכל להציע לה את החלום, בו היא תתאהב". (עמוד 45)

בדרך הם פוגשים דמויות שונות שמוסיפות לחווית הקריאה המשעשעת, דוגמת זמרת צעירה עם פה גדול מידי, זמר הומוסקסואל סנילי, אמא אחת יותר מידי ורופא שאיכשהו הצליח להיכנס לליבה של הגיבורה - גם עליו היא היתה רוצה לדעת הכל כי ....

"בניגוד לגברים, נשים חייבות לדעת את כל הפרטים האלה. גבר מסתפק בעובדה הצנועה שאת נושמת. כל השאר לא חשוב לו במיוחד". (עמוד 176)

בנימה אופטימית זו, לכו לקרוא, הנאה מובטחת.

ספר מצחיק, שנון, קיצבי ומרענן! ממליצה בחום!

זהו ספרה השני של הסופרת שכתבה את "בעלי לא בבית" ולדעתי הוא הרבה יותר טוב והרבה יותר מצחיק. מצאתי את עצמי צוחקת בקול רם מהרבה סיטואציות בספר, נהניתי מאד מהקריאה.

הגיבורה היא אותה גיבורה מהספר הקודם, אישה גרושה שהולכת לחפש את בנה שנלחם כטנקיסט בעזה במבצע צוק איתן מכיוון שהיא חוששת שייהרג. היא נחושה בדעתה להחזירו הביתה.
היא לוקחת את אמה מבית האבות וכן עוד כמה זקנים ואת הגרוש שלה והם יוצאים למסע להחזרת בנם.
הם מתכננים לשקר לקצין העיר ומספרים שאביו של החייל עבר התקף לב ולכן הוא חייב להשתחרר בדחיפות.
כשהם באים לקצין העיר, הם נתקלים בבירוקרטיה מעוררת גיחוך, בעצלנות ובחלמאות הם עוברים שם
חוויות מצחיקות מאד שלצערי הזדהיתי עם חלקן במקומות נוספים גם מחוץ לצבא כמו ביטוח לאומי, מס הכנסה, קופת חולים ועוד.
הם עוברים בדרך עוד המון תקריות מביכות ומצחיקות כאשר אחת מהן היא שאחרי תלאות הם סוף סוף מתבשרים שבנם שוחרר אך כשהם באים לאסוף אותו, מסתבר שזהו לא בנם, אלא חייל אחר, הלום קרב, ששמו זהה לשמו של בנם.
הספר מלא הומור אך בין השורות עולה ביקורת על התנהלות הצבא, הבירוקריה במדינה, ניהול המבצעים
והמלחמות.
בהמשך אמה ועוד כמה זקנים מבית האבות, יעלו מופע שירה. הגיבורה תתאהב ברופא שאמו נמצאת באותו בית אבות של אמה ועוד ועוד חוויות והרפתקאות.
אהבתי את הסוף המפתיע, וכמו שעמנואל הגרוש שלה אומר: הגורל מתעתע אבל יש סימנים מראש לכל דבר.
ממליצה בחום!

אני מתלבטת אם להרוג אותו לגמרי או לצנזר קצת את העוצמה אז פשוט אכתוב:
עניין - אין
רמת הכתיבה - כיתה ג'(מקסימום)
דמויות - שטוחות (לגמרי)
אכזבה - מלאה

שימרו נפשותיכם..

ספר המשך ל"בעלי לא בבית" והפעם נוגע בנושא הצבא.
מצחיק, זורם ומהנה. צללתי לתוכו לכמה שעות של קריאה שהעלתה חיוכים ולא הצריכה יותר מדי מחשבה.
חמוד מאוד.
בהחלט מתכון מרענן לאחר צהריים חם ולוהט של רביצה בבית מול המזגן.

צחקתי.
אשה מוכשרת.
חבל שהספר ממחיש את הסטיגמה על ספרות סיפורת ישראלית- אין עמוד אחד בלי מין.

ציור העטיפה מיוחד.