את הספר הזה קניתי בחנות יד שניה. לא יודע בדיוק מה גרם לי לקחת אותו – מספיק לקרוא את התקציר ולהבין שקריאה נעימה לא תהיה כאן. אולי השם המשונה או הציור המוזר על העטיפה, ואולי זו סתם הנטייה שלי לאקזוטיקה, ל'לא-מוכר' ולזר – מה לי ולמה שקרה לפני בערך 100 שנים במחוז נידח של אימפריה מתה? לא כ"כ משנה מה הייתה הסיבה, לקחתי את הספר, שילמתי והלכתי לדרכי. מה שמעניין הוא שהקורא או הקוראת הקודמ\ת של הספר השאיר לי מזכרת: פיסת נייר קטנה שנפלה מבין הדפים קצת אחרי שהתחלתי לקרוא. בגלל כתב היד המסודר והעגול, אני נוטה לחשוב שמדובר בקוראת. למעשה אני מדמיין לי אישה מבוגרת עם שיער אפור ומשקפיים, ודיבור מורתי, אבל כמובן יכול להיות גם שמדובר בנהג משאית עם חיבה לספרות זרה. בכל אופן אותו קורא או קוראת (בואו פשוט נניח שזו קוראת, בסדר?) כתבה על פתק את שמות הדמויות ותיאור קצר שלהן. זה הגיוני לאור העובדה שהספר מלא בדמויות שונות עם שמות ארמניים וטורקיים שדי קשה לזכור. הבעיה היחידה הייתה שאותה קוראת קודמת טעתה לגמרי ובלבלה לחלוטין בין דמויות, כינויים ותפקידים, מה שגורם לי לחשוב שהיא פשוט לא סיימה לקרוא את הספר.
קשה להאשים אותה. זה לא ספר שקל לקרוא. הוא מבולבל. הוא מבלבל ויותר מכל, הוא מלא זוועות ו-gore. לרגעים הרגשתי שזו כמעט פורנוגרפיה של רצח עם, ולא בטוח שהיא באמת נחוצה בשביל להעביר את הרעיון. איברים כרותים, אכילת הפרשות וסאדיזם חולני הם רק חלק מהתיאורים המאוד מוחשיים שמופיעים בספר הזה, מה שעושה אותו לדי מאתגר, וממש לא אופציה לכל אחד. בעולם ציני כמו שלנו, שבו הדיבור וההכרה ברצח עם הוא אמצעי לניגוח של מדינות יריבות, יש כמובן מקום לתיאור הזוועות שביצעו החיילים העות'מאנים בארמנים, אבל במקרה הזה הרגיש לי שמקומם של תיאורים כאלה הוא יותר בארכיונים של עדויות מאשר בספר שהוא בסופו של דבר פרוזה. מצד שני, אם אכן נתייחס לספר הזה כפרוזה, יש בו איזה קסם אפל. היכולת של הסופרת לתאר את העולם הארמני, גם בתקופה האפלה ביותר שלו, בצורה ציורית ואמינה כאחד, להיכנס מתחת לעורן של הדמויות ולהעביר לקורא את החוויות שלהן כמו זרם חשמלי היא מרתקת ומרשימה. יש בספר הזה כמה פנינים אמתיות, שצפות מבין הגופות והדם, כמו המשפט שמופיע בשם הספר, שהוא, כך מסתבר, פתגם ארמני שחוזר כמה פעמים בספר: "שלושה תפוחים נפלו משמים – אחד למספר, אחד למאזין ואחד למצותת".
הספר הזה עם רוחות הרפאים השותקות שלו המשיך לרדוף אותי גם אחרי הקריאה. קשה היה לי שלא להשוות אותו לספר אחר, מוכר הרבה יותר, שעוסק בשואת הארמנים – "ארבעים הימים של מוסה דאג" של פרנץ וורפל. קשה לדמיין שני ספרים שונים יותר שמתארים את אותם אירועים. בעוד ש"מוסה דאג" מבוסס על סיפור אמתי ונשמע כמו מעשיית גבורה פנטסטית על התגוננות נואשת והצלה כנגד כל הסיכויים, "שלושה תפוחים" לא אמור לתאר אירועים אמתיים, אבל הוא נשמע כמו אוסף עדויות של מי שחוו את הדברים על בשרם. בעוד שב"מוסה דאג" הארמנים מתארגנים יחד ומתבצרים על הר, תושבי היישובים הארמנים ב"שלושה תפוחים" הם הרבה יותר פסיביים: במקרה הטוב הם מסתתרים, אבל רובם פשוט מצייתים לשלטונות ונטבחים. כבודו של "ארבעים הימים של מוסה דאג" במקומו מונח, אבל "שלושה תפוחים נפלו משמים" הוא ספר יותר קודר, יותר לופת ויותר מפוקח, הוא בלי ספק נשאר אתי לזמן ארוך יותר.
מילה אחרונה, כי פשוט קשה להימנע מההשוואה של שואת הארמנים לשואת יהודי אירופה. מקריאת שני הספרים שציינתי נוצר אצלי רושם של דמיון מדהים בין העם הארמני באימפריה העות'מנית לבין היהודים באירופה של אמצע המאה ה-20, מה שגרם לי לחשוב על הארמנים כ"יהודים של המזרח". שני העמים תפסו את אותה נישה של סוחרים מצליחים אך דחויים ע"י הסביבה העוינת. הם חיים ברבעים משלהם, נפרדים מהאוכלוסייה הכללית בדת, בתרבות ובשפה. הם רגילים להתקפות מזדמנות ולאלימות מצד הרוב. מבחינת האירועים של רצח העם עצמו, אמנם נראה שרצח העם הארמני היה פחות מאורגן ושיטתי, וגם המספרים קטנים יותר (אם כי לא ידוע בדיוק כמה נרצחו), אבל הוא לא פחות ברוטאלי, ומעניין שקיבל פחות יחסי ציבור. אולי ספרים כמו "שלושה תפוחים נפלו משמיים" ואחרים יעזרו לכוון את הזרקור למה שקרה אי שם בתחילת המאה ה-20 בכפרים ובערים הארמניות ולתרבות שהייתה ונמחקה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
