ציפור נוטשת חוזרת
היה לי חיבור מידי לספר, גבר אישה ציפור, של איריס אליה כהן, שהיה כרוך במשיכה חושנית לא מוסברת, תולדה לרגש ושכל שחברו יחדיו. כשסיימתי את הספר שאלתי, מה גרם לי להרגיש כך?
• כריכת הספר הסגלגלה מהממת, כצבע העניים של אליזבט טיילור וגיבורת העלילה, כך כתבה הסופרת, באחד מהבלוגים. (אם יש כותבת שזוכרת את טיילור, אני בעדה).
• יש בכריכת הספר רישום כל כך יפה של ציפורים שבריריות עפות, שהזכרי לי את יצירתה ואישיותה השברירית של אביבה אורי הציירת.
• תנו לי סיפור עם גיבור עלילה שהוא היסטוריון, שראשו נטוע בעבר, המתמודד עם אהבה בהווה וקניתם אותי, כסיפור למה שבקשתי להיות.
• איריס אליה כהן, מציבה רעיון גדול, גורל הנקבע בילדותנו. האם הוא מגדיר את עתידנו, גישה דטרמיניסטית רוחנית, העומדת בסתירה להיסטוריה רציונלית מרוחקת.
• איריס אליה כהן משוררת וסופרת, יודעת להשתמש במלים בצורה פיוטית. היא פותחת פרק בשורה משיר, ומסיימת אותו בשיר, כהרהור והדהוד לפרק שהיה, זה מענג ומעורר מחשבה.
• איריס אליה כהן, כותבת על מיניות ומין, כחלק משמעותי של החיים. אני סקרן לקרוא פרוזה שמצליחה לגעת בנושא באומץ ובדיוק, מבלי לפול למלכודת הוולגריות והפורנוגרפיה. ראה ערך פליפ רות שעשה זאת בצורה מוצלחת, (התיאטרון של מיקי שבת).
הסיפור מנסה להוכיח שמפגש שקרה בגן הילדים בין דליה ליואל, יהפוך בהמשך לאהבה, שיהיו לה מגרעות רבות, שתדע תהפוכות, תלבש ותפשוט צורה, אבל היא תמיד תחזור לגן הילדים, תביט אל המקום שבו הוטל הגורל. חייהם ינותבו באמצעות שני כוחות, העבר הגוזר את העתיד והמשיכה המינית המחברת בין בני האדם, לעתים בחיבורים בלתי אפשריים, כחיבורם של דליה ויואל.
הרושם הראשוני והחיובי שלי לספר, התפוגג עם כל דף שקראתי. כעת אני מנסה להבין למה?
אני בקשתי להבין את נפשו של יואל ההיסטוריון, המאזין להקלטות ודרכן מבין את גוני הדיבור ומפרש אמירות סמויות מהעין והטקסט, כהבנת שפת הגוף המגיבה לעתים באופן אחר מתקשורת מילולית. איך יכול אדם המצוי על הרצף האוטיסטי (אף שמעולם לא אובחן), להבין דקויות בתקשורת בין אישית? ספר העוסק בהיסטוריון, ראוי שישקף תובנה הלקוחה מהתחום התמחותו, כפי שימימה חובב עשתה באורנים, ובכך הוא גם יבטא ממד תרבותי, אך יואל גיבור העלילה, מולבש בגלימת היסטוריון הריקה מתוכן, ללא עומק תרבותי, ובצורה מאכזבת.
אני הרגשתי שחזרתי למחזה של דויד גרוסמן, גן ריקי המספר על ילדים בני ארבע ועולמם המורכב, אותו לא אהבתי. כהן הגדילה לעשות, בשעה ששמה בפי יואל ודליה מחשבות לא הגיוניות לגילם: דליה הפעוטה הרגישה שיש ביואל: "משהו ישן נושן, אפילו עתיק".(16)
אחר כך הגיעו תיאורי אהבה, או הזיונים של שניהם, בצורה בוטה ומביכה: "היא רצתה אך ורק את יואל ואך ורק את הז... שלו. היא האמינה באמת ובתמים, שהז ... שלו נברא עבורה..."( 54), ולא יעזרו המשפטים היפים והשירה של הספר, שני חלקיו, הפואטיים והוולגריים, לא מתחברים ביניהם.
כמעט ונטשתי באמצע, אך המשכתי, כי יש לספר מטפורות נהדרות של ציפורים, ולעיתים הבליחו משפטים ממש יפים, ומעל הכל בספר הזה מרחף מתח גדול בין הרצון לנטוש ולעזוב, לבין הרצון לחזור לנופי ילדות ולאהבות ישנות. האם דליה ויואל יחזרו, או שאהבה הזאת תדעך לכיליונה, כמו ציפור הגוועת אל מותה, כפי שהייתה אחת מיצירותיה האחרונות של אביבה אורי?
"שתי צפרים רפות נעתקות מאדני החלונות הרעולים בוילונות" (95)
דליה, גיבורת הספר המתגעגעת לעצי ילדותה, מקשרת אותי בכאב לגעגועי המוחשיים, כמי שנולד בטבעון, מקום מגוריה של איריס אליה כהן כעת.
למרות מגרעותיו, חווית קריאת הספר, הייתה בהחלט מעניינת ויפה עם סופרת שכותבת בצורה שונה, מזאת שהכרתי.
