הספר הנפלא הזה סחף אותי אליו מיד בהתחלה.
השתלשלות העניינים מאוד מסקרנת, וגם אנחנו, הקוראים, מרגישים קצת כמו אליס, לא יודעים מה קורה איתה עכשיו ומגלים לאט לאט יחד איתה את מה שהיא שכחה.
יש בספר אומנם קצת מהקיטשיות, אבל הוא קיטשי עם תובנות ומאוד לא רדוד (שזה מה שאני לא סובלת בספרים קיטשיים יתר על המידה).
תוך כדי קריאה עלו בי הרבה מחשבות לגבי השינויים שאנחנו עוברים עם השנים, היחס לילדים שכבר גדלו והתבגרו, הקשר בין בני זוג והאהבה הראשונה בהשוואה לאהבה אחרי שנות נישואים רבות.
התחברתי מאוד לדברים שאליס מבינה ואפילו (!) הקראתי לבעלי קטע מהספר (אני כל כך לא כזאת.. זה אומר שזה באמת היה מרשים).

העלילה באמת קלילה וזורמת. זה שעלו בי מחשבות, זה רק כי כנראה העלילה תפסה אותי בנקודת חיים מתאימה למחשבות האלה. (שלא תבינו לא נכון את מהות הספר, שהוא מהנה וכיפי לקריאה ולא איזה ספר פילסופים).

כמו שכבר כתבתי בעבר, אני אוהבת שספרים גורמים לי לחשוב גם אחרי הקריאה ומהבחינה הזו, הספר הוא ספר מצויין בעיני.

ועוד יותר אני אוהבת לגלות סופרת חדשה שאני נהנית לקרוא ושלא הכרתי קודם! עוברת עכשיו הלאה לשאר הספרים של ליאן מוריארטי הנהדרת.

לא צלחתי אותו מעבר לעמוד 20.
התאמצתי קצת והגעתי ל30 ושם פרשתי.
לא הצלחתי להתחבר לדמויות, הקשר שנוצר ביניהן נראה לי שטחי מאוד ולא אמין בעליל.
התיאורים היו מאוד מלמעלה ומסוג התיאורים שמאכילים את הקורא בכפית.
באופן כללי הרגשתי שהסופרת פה לא עשתה עבודת שכנוע ועומק יותר מידי כלפינו, הקוראים ולא ניסתה לגרום לנו להצליח להיכנס לעומק העלילה או לרצות בהצלחתן של דמויותיה. חבל.

אחרי "ביום שהמוסיקה מתה" ואחרי שראיתי המלצות חד משמעיות על "עולם הסוף", החלטתי לקרוא אותו.
אין מה לומר, אופיר טושה גפלה הוא גאון.
העולם שהוא ממציא מלא בפרטי פרטים והעלילה משתלבת בצורה אמינה וסוגרת את כל הפינות שצריך.
מדהים.

נקודה לחובת הספר והסופר- היה לי ארוך מדי וקצת מלאה בשלב מסויים.
צריך להחזיק ראש בכל הפרטים והדמויות וזה לא קל למי שלא מתכוון לשבת על הספר בקריאה רציפה.
אז תבואו מרוכזים. ההנאה שווה את זה לגמרי.

ספר חמוד להפליא!
כתוב בצורה מושכת וזורמת וגרם לי מיד להתחבר לדמויות.
העלילה מהנה וקלילה. הוא לא מעיק או קודר מידי. בקיצור, כל מה שאפשר לבקש מספר טוב.
החסרון היחיד מבחינתי הוא שקראתי אותו בשבוע האביך והמגעיל הזה, וזה כל כך ספר של חורף לקרוא מתחת לפוך או עם צלחת מרק...

אני אוהבת מאוד מאוד את קריסטין הרמל ואת שני ספריה הקודמים בלעתי בשקיקה וגם קצת בדמעות.
אבל דווקא לספר הזה פחות התחברתי.
בסך הכל היה לי נחמד וזורם לקרוא, אבל לא הצלחתי להתחבר לדמויות והרגיש לי באופן כללי כמו ספר שטוח למדי.
אולי הציפיות שלי מקריסטין הרמל בעקבות הספרים הקודמים גרמו לזה ואולי זה סתם בא לי ביום פחות מוצלח.

***ספוילר****
הוא הזכיר לי יותר מידי את הסרט "לקום אתמול בבוקר". הקטע שהסופרת כותבת את זה בעצמה תוך כדי הסיפור. לא הצלחתי לצאת מהרושם הזה לאורך כל העלילה וזה נותן הרגשה של ספר לא מקורי וקצת מעצבן..
***סוף ספוילר****

קראתי את הביקורות האחרות על הספר הזה ואני מסכימה כמעט עם כל מילה.
נכון. זה ספר קיטשי להחריד, והוא צפוי ואולי גם העתק של ספרים אחרים (לא קראתי משחקי הרעב, אז אני לא יודעת).
אבל הוא היה לי כיפי ונהניתי לקרוא.
ולפעמים אתה צריך את הספרים האלה שיעזרו לך לנקות את הראש ולא תצטרך לחשוב בהם יותר מידי.
אז בשבילי הוא היה ספר כזה, זורם, קליל ומתאים לניקוי ראש.
אני בהחלט מתכוונת להמשיך אל הבא בסדרה.
אחזור לדווח.

העולם של הקסמים תמיד סיקרן אותי, לכן, כשראיתי בספריה את קרטר מנצח את השטן- לקחתי מיד.
הסופר כתב את הספר על קוסם אמיתי בשם קרטר שפעל בתקופת הקוסמים הגדולים בתחילת המאה ה20. גיליתי את זה בסיום הקריאה, וזה מסוג הדברים שאני אוהבת- אחרי שהתחברתי לדמות, לגלות פתאום שהיא אמיתית.

הספר ציורי מאוד, משלב המון קסמים ומאחורי הקלעים, ובין הפרקים מופיעות (בצבע!) גם כרזות אמיתיות ממופעים שהתקיימו.
רוב הספר זורם ומהנה לקריאה והזכיר לי לפרקים את הסרטים המצויינים יוקרה ואמן האשליות.
אלא שהחל מהשליש השלישי של הספר, זה הופך להיות קצת פחות זורם, למרבה הצער. עבודת עריכה קצת יותר אגרסיבית, היתה עושה חסד עם הספר והעלילה.

למרות זאת, מצאתי את עצמי בסיום הקריאה מבלה ערב שלם בגיגול שמות הקוסמים שהוזכרו בספר ובצפיה בסרטונים של הודיני.
ובעיני, ספר שגורם לך לחשוב עליו אחרי הקריאה, הוא ספר ששווה אותה.

בדרך כלל אני פחות אוהבת לקרוא ספרים של סופרים ישראליים. האמת? לא יודעת למה.
ספרים ישראליים תמיד מדברים על עיירת הפיתוח שבה עשיתי שירות לאומי (או דומותיה), או על רחובות ומקומות שצעדתי בהם אתמול או לפני שנתיים והאופי של האנשים מוכר היטב. ושלא תטעו לחשוב- אני אוהבת מאוד את הארץ והמדינה בה אני חיה. אבל אני אוהבת שספר לוקח אותי למקומות רחוקים ולתרבויות שלא היכרתי.
לכן כשהספרנית דחפה לי את "ביום שהמוסיקה מתה" של אופיר טושה גפלה, הייתי סקפטית.
בהיעדר אופציה אחרת לקחתי אותו ולא התחרטתי.

הספר מדבר על העיירה אינוביל, שנמצאת במדינה קרמנדין, שכולה פרי דמיונו של הסופר. הוא עושה את זה בצורה כל כך אמינה, עד שנכנסתי לגוגל לחפש אם באמת קיים מקום כזה (פדיחה..).
התיאורים מפורטים וציוריים כל כך וגורמים לקורא להרגיש ממש בן המקום. (אם אני נוסעת לאינוביל עכשיו, ברור לי שאני משתלבת היטב. כן?)
אז מקומות רחוקים- יש. איזה כיף.

התושבים באינוביל יודעים את יום מותם והעלילה ברובה סובבת סביב הענין הזה.
מי לא היה רוצה לדעת את יום מותו? להיערך לכך כראוי, לנצל את הזמן, להיפרד מהיקרים לנו. ואף על פי שאני לא אחת שאוהבת ספרי פילוסופיה, או חושבת מחשבות עמוקות תוך כדי קריאה, לא יכולתי להימנע ממחשבות ומתובנות על היכולת והצורך שלנו לנצל ולמצות את החיים עד תום. והאם באמת הידיעה מתי יגיע הקץ כל כך עוזרת.

מבחינתי, כשספר גורם לי לחשוב או לתהות קצת מעבר לקריאה השוטפת שלו, הוא השיג את מטרתו. וכאן הספר בהחלט גורם לכך.
אבל אל תטעו לחשוב- הנושא ה"כבד" שהספר נושא איתו לא גורם לעלילה לאבד מחינניותה ומקלילותה. זה ספר סיפורי להפליא. אין בו שום פלספנות וטרחנות.

עוד בשורה שהספר נושא איתו היא לחובבי המוזיקה. שירים משובצים בו לאורך כל העלילה ואוהבי המוזיקה יקראו בוודאי את הספר הזה עם פסקול מתנגן בראש.
לצערי, הידע שלי (או ליתר דיוק- חוסר הידע שלי) במוזיקה לועזית מנע ממני את ההנאה הזו. וחבל. בטוח פיספסתי פה משהו רציני.

ועוד נקודה קטנה אחרונה, זו פעם ראשונה שאני מעריכה את היכולת לקרוא ספר בשפת המקור שלו. להבין משחקי מילים בלי שהמתרגם יסביר לי אותם בהערת שוליים. זה כיף ויפיפה. אולי בכל זאת שווה לתת עוד צ'אנס לסופרים ישראליים.

לסיכום, אם תרצו ללכת למקומות רחוקים, עם מוזיקה טובה ברקע ותובנות על החיים, לכו על זה.
אני כבר הולכת לחפש את ספריו הנוספים של הסופר ומקווה שהם יהיו מבטיחים ומהנים לפחות כמו זה.
אחזור לעדכן.