"סיפורים הם יצורים פראיים. כשאתה משחרר אותם, מי יודע איזה נזק הם עלולים לגרום?"
חיכיתי לספר הזה.
חיכיתי לו עוד לפני שהנוא תורגם. לפני שידעתי שהוא קיים, כששמעתי עליו לראשונה. לפני ששמעתי על פטריק נס. לפני שהתחלתי לקרוא. לפני ששמעתי אגדות. חיכיתי לו, מה שאפשר להגיד, נצח.
חיכיתי רק לו. חיכיתי לספר שיבין אותי, הספר שימחוץ אותי לפינה, הספר שיחבק, יפתיע, ואחבק ואבכה ממנו-
הספר שלי.
כבר אנשים רבים באתר דיברו על הספרים "שלהם"- הן אם במילים אלו והן אם במיךים אחרות- הספר שבשבילם הוא זיכרון, חבר טוב שאפשר להתנחם בין דפיו, שמבין ומקשיב להם והם מבינים ומקשיבים לו, הספר שאתה יודע שגם אם כל העולם יאכזב אותך- תוכל לחזור אליו ולהנות מהחוויה שלו כל פעם מחדש.
מריח העולה מהדפים ומרקמם בין רכותיי; מהכתיבה שגורמת לי להתעטף בחמימות, מהדמויות והמסר שאני מרגישה שהם אני, שהם מבינים אותי, שהם שלי ואני שלהם. אנחנו אחד.
קראתי על ההרגשה הזו והבנתי את הכותבים. אבל כשנסיתי לחשוב על הספר שהוא שלי כמו שהם תיארו, לא מצאתי. כמובן, יכולתי להחשיב ספרים רבים שאהבתי בעברי: גנבת הספרים, נערי העורב, משחקי הרעב, פלא, בין שתי ערים, נסיכה מכנית ועוד ועוד, אבל משהו הרגיש לי שזה יהיה שקר. זו לא תהיה האמת.
ואחרי שסיימתי את הספר הזה היום, שעתיים וחצי של קריאה, הבנתי שזהו זה, מצאתי את הספר שלי. ולא יכולתי להניח אותו מידיי.
אני חושבת שכל מה שאומר על הספר הזה יהיה שקר; לא שקר מוחלט, אבל שקר. ואחד מהדברים הרבים מאוד שלמדתי מהספר הזה זה שצריך להגיד את האמת. לא שלא ידעתי את זה קודם, אבל כאן האמת מתפרשת באופן שונה.
הסיבה שכל מה שאגיד על הספר הזה יהיה שקר היא כי הוא השפיע עלי בצורה כזו שכל מה שאגיד עליו יהיה "תקראו אותו- הוא מדהים". אולי בגלל זה הוא הספר שלי, כי אני קשורה אליו חזק כל כך, כמו עלה שקשור לענפו של עץ ואם אתנתק מהעץ הזה, אשתף אחרים, אספר עליו, אצנח למטה ואאבד מערכו. זה לא ברור מאליו להיקשר לספר בצורה כזו תוך כמה שעות, כי אולי אשמע נאיבית ביותר, אבל על אף שאני לא מהאנשים שנקשרים לספרים בצורה רגשית כל כך עד בכי- הספר הזה הוא מיוחד. ממנו בכיתי. בכיתי באמת.
אני לא יודעת למה נקשרתי לספר הזה, למה בכיתי ממנו ככה. אולי זה כי זה ניפץ אץ חומת הריאליסטיות שלי שאומרת שאת רוב הספרים שאוהב כיום, לא אוהב בעתיד, כמו שקרה עם הרץ במבוך (שאני אוהבת גם עדיין, אבל הרבה פחות מבעבר). אולי כי זה דיבר אלי בהרבה בחינות. נכון, אף אחד לא חלה ממשפחתי הקרובה בסרטן (חס וחלילה טפו טפו) ולא התמודדתי עם מצב כזה, הבריונות שעברתי היתה שונה מזו של קונור במקצת, אך גם דומה מאוד, לא עברתי חרם במיוחד, אף אחד לא ריחם עלי, ההורים שלי לא גרושים (חס וחלילה וכו') ולאף אחד מהם אין משפחה נפרדת מהקצה השני של הים אבל כן, במקום מסוים הספר הזה נגע בי.
אם נסתכל על זה מהצד הפסיכולוגי אפשר להגיד שזה בגלל שאמא של חברי הטוב ביותר נפטרה מסרטן כשהייתי בכיתה ו' כמו שסיפרתי בעבר ושכן, מה שקונור עבר בבית ספר נכון גם אלי בצורות שונות.
אבל מה שאני מוצאת לנכון זה הסיפורים שהמפלצת מספרת לו, חלום הבלהות, העזרה שהמפלצת נותנת לקונור בסוף והמפלצת עצמה.
לכל אחד מאיתנו יש מפלצת, ואנחנו לא צריכים להתכחש אליה כי בסופו של דבר, היא תעזור לנו מליפול לרצפה. היא תפגע בנו, אבל תעזור. היא תלמד אותנו.
והעזרה שהיא נתנה לקונור, המסר שלה אליו, הוא זה שגרם לי לבכות. כי זה המסר שאני צריכה יותר מכל, בעבר, בעתיד וגם עכשיו. יותר מכל, זה מה שאני צריכה. הספר הזה הוא זה שלימד אותי שאני בסדר לא משנה מה אני חושבת, גם אם יש בי שנאה עצמית רבה כל כך, אני יכולה לחיות עם זה. לא אספר לכם עוד כי זה יהרוס את כל הספר.
אני חושבת שאין לי מה עוד לומר. אני יכולה לספר על הרקע לספר הזה שהוא שובר לב בפני עצמו, שפטריק נס הפך רשמית לסופר האהוב עלי, שהאיורים בספר מדהימים, הכתיבה מעולה, שהספר הזה נוראי וכזרי ויפהפייה ומרגש- הכל בחבילה אחת, הדמויות ראליסטיות וכן, קונור אולי מעצבן, אבל מצאתי אותו דומה מאוד לי בצורה נוראית ומדהימה יחד, שכל דבר בספר הזה גורם לי להתרגש ולשמוח ושאני יודעת בוודאות שלמה, שהספר הזה יישאר כזיכרון מתוק של חורף, של אותו יום חופש בבית, של צינון קל, של מוזיקה, בכי והידיעה שאף ספר לא יחליף אותו בשבילי. אף אחד.
לא משנה כמה שנים יעברו, אם העיבוד הקולנועי יהיה גרוע, לא משנה אם אשכח אותו- אני יודעת שבמקום מסוים, הוא יחכה לי. שבמקום מסוים, אני אחכה לו.
הייתי ממסיכה ומצטטת לכם עוד הרבה, אבל זה ייקח שנים. הייתי מספרת שאולי לא תתחברו אל הספר מההתחלה ושהוא יראה לכם כמו סיפורי הפואנטה המעצבנים שאתה לא מבין מה הם רוצים ממך עד הסוף, אך שבסופו של דבר, כל אחד ייקח משהו מהספר הזה. משהו קטנטן. בין אם שנאה נוראית, חיבור קטן למסר, לדמות, לאווירה, הציורים או אהבה גדולה- כמוני.
לסיום הנאיבי ביותר שאפשר לבקש, אני יודעת שהמספר של הספר הזה אוניברסלי ושכולם יתחברו אליו, שעצם העובדה שהתחברתי אליו לא מפתיעה במיוחד ושזוהי המטרה של הנספר, שנתחבר אליו.
אבל אתם לעצמי להרגיש הומנית לכמה זמן ולחשוב שיש ביני לבין הספר הזה חיבור אחר. שהוא ואני נמצאים על גבעה קטנה, מסביבנו אותה כנסיה ובית קברות ואני עומדת שם, שהרוח נושבת דרך שיערי הפרוע, הספר אחוז בידי, ולידי ניצב עץ טקסוס עתיק.
"אני אבוא אליך שוב בלילות הבאים
ואני אספר לך שלוש מעשיות על הפעמים הקודמות שבהן הופעתי ובאתי.
וכשאגמור לספר את שלושת הסיפורים שלי, אתה תספר לי סיפור רביעי.
וזו תהיה האמת"
