היא דתייה ואני חילונית. לה יש ארבעה ילדים (פלוס הריון) ולי שניים. היא גרה במושב ואני בעיר.
אבל,

אני עייפה כמוהה, האוטו שלי נראה זוועה כמו האוטו שלה, אני נובחת על ילדים כמוהה, לא יודעת להרפות כמוהה, הבקרים שלי נראים כמו הבקרים שלה וגם אני שונאת קמפינג... סוג של אחות תאומה, רק בלי פלטת שבת.


וכמוהה אני שרה את השיר הנפלא הזה "שיגיע ספטמבר!" כבר באמצע יולי
https://www.youtube.com/watch?v=JE4kjQ8QDJk

קניתי כרטיסים למופע שלה. שיהיה לנו בהצלחנו!

התלבטתי אם לקנות אותו בכלל.
אח"כ עלתה השאלה האם דיגיטלי הוא צעד הגיוני במקרה זה, או שמדובר באחד מאותם ספרים שמחייבים את רישרוש הדפים?
כמו תמיד החלטתי שלא להחליט.

אז, הגיעה אחותי-יודעת-הכול, איתו ועם אחיו הכחול.
מפה לשם, קראתי (כי מה כבר נשאר לעשות?).

באיחור, התברר ש'תגידי מה את רוצה', הוא יצירה שמאגדת בתוכה מגוון טורי עבר של ויטלזון (שעקרונית, אין לי נגדה דבר וחצי דבר).
אלא שלמרות שאהבתי את המופע (עד מאוד) והתחברתי לתלונותיה הנשיות על המין הגברים (לרוב), ספר שלם כזה הוא בבחינת 'קצת יותר מדי מאותו דבר', לא משנה עד כמה הוא מוצלח.

מה היה לנו?
הפרקים לא אחידים ברמת מצְחִיקוּתם (כן, זו לא מילה) וההומור בגדול, אותו הומור, התלונות אותן תלונות והסגנון (ניחשתם נכון), לחלוטין אותו סגנון בתוספת מלל מעט שונה לטובת חידוש רגעי בלבד.

אין לי ציטוטים מרחיקי לכת ורוב מה שאכתוב מעכשיו יכול להסתכם בהנחות היסוד ש'גברים נוטים לדבִּילִיוּת מתקדמת', 'ילדים נולדו ונועדו למתוח את גבולות הסבלנות' ו'נשים נמצאות אי שם על הסקאלה שבין מלכות עולם, לטיפשות גמורות שהכניסו עצמן לכל סיטואציה אווילית שנקרתה בדרכן' (למען ההגינוּת והסדר הטוב, אכתוב שהיה גם הגיג קל על השבת וקדושת הפְּלַטה שהיא מביאה איתה. מודה ששיחררתי את האירוע הרחק הרחק ממני, מתוך הבנה כי בנושא זה, אין לי מה לתרום לשיחה).

בזאת סיכמנו גם הסכמנו, כי ויטלזון שתמיד תשמח אותנו בהווייתה, מספקת כאן ספר חביב עד מעלה גיחוּח, שאפשר לקרוא, אם ממש רוצים, בפרקים נפרדים או לפעמים.

בלקסיקון שלי, הוא בעיקר יכול לשמש מתנה חמודה עד מתחשבת, לחברה טובה.
ושיהיה למין האנושי בהצלחה.
לסקירות נוספות https://misskipod.blogspot.com/