יום אחד זה קרה. מה קרה? הנשיקה של רון הלכה לאיבוד.
לאן היא נעלמה? איפה היא אבדה? ואבא כל כך רצה נשיקה.
"אולי," אמר רון, "אולי הנשיקה נעלה נעלי בית, והיא משחקת איתנו מחבואים?"
===
ככה מתחיל סיפור הנושא בספר "הנשיקה שהלכה לאיבוד" שכתבה דבורה עומר. בכריכה הקדמית של הספר כתוב בצורה בולטת שהספר נכתב מתוך התייעצות עם פסיכולוג ילדים. על הכריכה האחורית יש הרבה מילים בדבר היותו הספר "מזון רוחני" המשמש להעשרת פעוטות וילדים קטנים. אז הנה כבר שתי סיבות לכאורה להתרחק מהספר הזה: הוא נכתב מתוך מטרה דידקטית מובהקת, ופסיכולוג שותף לכתיבה. אנחנו מכירים ספרים שכאלה, חינוכיים להחריד. מריחים אותם מרחוק, ולא מתקרבים אליהם עם מקל.
===
יצאו אבא ורון החוצה וחיפשו את הנשיקה. אבל על העץ היו רק ענפים ועלים ירוקים, ומתחתם היה גזע חום וזהו, לא היתה שם נשיקה. איפה היא אבדה? לאן היא נעלמה? ואבא כל כך רצה נשיקה!
===
אבל הספר הזה הוא לא כזה. הוא נכתב בצורה חיננית ונאה, כך שלמרות המסרים הגלויים היטב, עדיין כיף להקריא אותו לילדים. יד האמן של דבורה עומר עושה את המלאכה בצורה מצויינת. דבורה עומר אינה מסופרי הילדים השטותניקים, אלה הכותבים בשביל הכיף. בהחלט לא. הכתיבה שלה היא שליחות, שליחות של מחנכת, וזו האג'נדה הגלויה בכל ספריה. והנה, לא תמיד זה רע. לפעמים זה יוצא אפילו טוב מאוד.
והסוף? אולי זהו ספויילר, אבל הסוך הוא טוב:
===
פתאום נזכר רון: "אוי, בכלל שכחתי, אני קצת התבלבלתי, הלא הנשיקה שלי נמצאת בתוך הפה שלי! כאן, מאוחרי השפתיים, על יד השיניים, מתחת ללשון. כאן יש לי נשיקה. כאן היא מתחבאה." מצא רון את הנשיקה שלו בתוך הפה, ומיד נתן לאבא נשיקה גדולה וחזקה, ועוד אחת. הנה, כך נמצאה האבדה- הנשיקה שהלכה לאיבוד.
===
זוהי דוגמית קטנה, סיפור אחד מתוך שלושים ומשהו. נקראים בהנאה, מוקראים בהנאה. מדברים אל נפש הילד, אבל לא פוסחים ולא שוכחים את מקומות של ההורה המותש מעול הגידול, הפרנסה, והחיים. מומלץ מאוד, לבני 3-5, ולהוריהם.
