לא היה לי קל להתחבר לספר. ההתחלה הייתה מתישה ומייגעת,מלא תיאורים וסיפורי רקע ולא פעם שקלתי לנטוש אתו.
היו חלקים משעממים וחלקים שאהבתי אבל מעמוד 250 לא היה רגע אחד משעמם ולא מרגש.
לא נשארתי אדישה והדמעות החלו לרדת בלי הפסקה.
לא מצטערת לרגע על "הסבל" של ההתחלה כי הסוף היה שווה את זה.

הספר עוסק בבעייה קשה שאין לה פיתרון- כאשר צד אחד מקבל את מה שהוא רוצה הצד השני סובל.
כל כך כאב לי הסוף וכל כך לא הגיע, בעיקר לראשי שהיה מדהים, הסוף הזה.

אני אתחיל מהסיכום- הסדרה הכי טובה שקראתי בחיים שלי! (ואני קוראת הרבה)

אני מתייחסת פה לארבעת הספרים בסדרה.

טוב אז הספרים ישבו לי שנה על המדף והאמת שהיה לי קשה להתחיל אותם מצד אחד ביקורות מעולות ונלהבות ומצד שני תקציר על סוף העולם שנראה לי כבד במיוחד.
הייתי בחופשה קצרה מהעבודה והחלטתי שזה הזמן להתחיל לקרוא את הסדרה- פתחתי את הספר וכן כמו שחשבתי סוף העלום הגיע, בלגן שלם, שישה ניצולים ומפה לאן עוד אפשר להתקדם?
נתתי צ'אנס אמיתי לספר ומעמוד לעמוד הספר שאב אותי יותר ויותר. בעמוד מאה כבר הייתי לגמרי בעולמם של הניצולים- חייה אותם, נושמת אותם, בוכה איתם, מתרגשת איתם, כועסת עליהם, רוצה לחנוק אותם עד העמוד האחרון של הספר הרביעי.
הסדרה כל כך טילטלה אותי, סחפה אותי וגרמה לי להרגיש רגשות שבחיים לא הרגשתי בשום ספר, ממש חייתי אותו- רק סופרת גאונה יכולה לגרום לקוראים שלה להתחבר בצורה כל כך עמוקה ולהרגיש את הרגשות של הדמויות בצורה כל כך חזקה ושלא נדבר על העלילה הכל כך מקורית ושונה. ופה מגיע את כל הכבוד לדנה לוי אלגרוד.
כל הרגשות והתחושות שרשמתי זה כלום לעומת כל מה שבאמת הרגשתי- אני לא חושבת שאני באמת יכולה להעביר לכם את עוצמת הרגשות וכאבי הבטן שהרגשתי במהלך הקריאה.

דמויות-
(ספויילר)
אית'ן- וואוו איתן, מה אני יכולה לומר עליו? הרבההההה! התאהבתי בו אהבה ממבט ראשון בצורה כל כך עמוקה- המפקד של החבורה, האיש שתמיד דאג לכולם,זה שכולם ניצלו ושרדו בזכות יכולתיו המדהימות,זה שכל מי שהכיר אותו ידע שאם מישהו בעולם הזה ישרוד זה יהיה איתן ומי שעם איתן ינצל, החייל הגדול והיפה בעל העיניים הכחולות העמוקות והאיש שאהב את אווה בצורה הכי חזקה שיש ללא תנאים ולא משנה איך היא התנהגה.
אהבתי את הדמות שלו בצורה מוחלטת- את ההתנהלות שלו, את הצורך שלו לגונן, את הפקודות שהוא אהב כל כך לחלק, את היחס שלו לחברים שלו ואת האהבה הכל כך חזקה שלו לאווה- שלפעמים חשבתי שממש לא הגיע לה אותו.ואפילו שהחבר הכי טוב שלו שהוא כמו אח בשבילו והאישה שהוא אהב יותר מעצמו, סוג של בגדו בו הוא סלח להם- תגידו לי איזה גבר היה מתנהג כך?
אני חושבת שהוא הדמות הגברית הכי מושלמת שסופרת יצרה בז'אנר הזה.

אווה- על אווה יש לי הרבה מה להגיד- איתה ניהלתי יחסי שנאה אהבה, מצד חד אהבתי את האהבה העצומה שלה לאיתן ולחברים שלה ומצד שני שנאתי את חוסר ההחלטיות שלה. שנאתי את זה שכולם פשוט התאהבו בה- נראה לי לא הגיוני בעליל יפה ככל שתהיה, עיניים מעלפות ככל שיהיו פשוט לא הגיוני.
שנאתי את מערכת היחסים המוזרה שלה עם אנטולי במיוחד אחרי שיש לה גבר מושלם כמו איתן. נכון אפשר לומר שזה לא בשליטתה מי מתאהב בה ובאיזה אופן אבל עצם זה שברגע של משבר היא הלכה עם אנטולי ובאותו הרגע הרגישה שהיא אוהבת אותו (למרות שעדיין היא אהבה את איתן) שבר לי את הלב, בחלק הזה כל כך כעסתי על אווה ואנטולי, בכיתי בשביל איתן ואני מודה לא סלחתי להם לגמריי אפילו בסוף שאווה לגמרי הייתה מאוהבת באיתן, לגמרי של איתן ושהוא היה האוויר לנשימה שלה.
כן אני אוהבת דמויות נאמנות ואני לא מתביישת להודות בכך. שתי האהבות באותו הגילגול שהיה אמור לרגש אותי ממש לא עשה את העבודה הנכונה אלא רק עצבן אותי יותר.
התאהבתי באיתן אפילו יותר בספר השלישי שהוא נתן לאווה לצאת למסע שלה לרוסיה בלעדיו למרות שהוא יודע על הרגשות של אנטלי לאווה. ושם אפילו עוד יותר כעסתי על אווה ועל הדרך שהיא הגיבה לאנטולי בכל מיני סיטואציות.
אבל הסוף היה שווה את הכל, אווה הוכיחה את אהבתה העצומה לאיתן בכל דרך אפשרית ואפשר לומר שהתאהבתי בה מחדש.
אבל אם איתן הוא דמות מושלמת אווה ממש לא- אני לא אזכור אותה כדמות שאהבתי במיוחד.

אנטולי- הרבה התאהבו בדמות שלו, היו כאלו שאפילו היו עצובות בשבילו שאווה בחרה באיתן ולא בו ושנשבר לו הלב אבל אותי באופן אישי אנטולי עיצבן- אבל ממש עיצבן הוא הרגיש לי כמו קוץ. נמצא כל הזמן בכל מקום ומפריע ליחסים של איתן ואווה. נכון שהוא היה חבר טוב והיה יד ימינו של איתן אבל עדיין לא הצלחתי להתחבר לדמות שלו בצורה כל כך עמוקה.
בסוף הוא היה בסדר הצלחתי קצת להרגיש לגביו משהו חיובי אבל לא יותר מזה ועדיין לא סלחתי לו על הבגידה :)
וגם שהוא כבר לגמרי היה מאוהב במריה פחות אהבתי את היחס שלו אליה.

מריה- בחורה תמימה טובה ויפה אהבתי את הדמות שלה.

שרה- וואוו שרה מדהימה, חזקה, אמיתית ואף אחד לא יגיד לה מה לעשות אהבתי את הדמות שלה ואת סיפור האהבה שלה עם ראיין.
ראיין- גבר מדהים ושונה מאיתן ואנטולי השתלטנים.
איאן- מאוהבת בו לחלוטיןןן

בספר קיימות עוד דמויות רבות שמוסיפות לעלילה המיוחדת והמסעירה.

צורת הכתיבה- בספר הראשון בהחלט היה קצת בלגן בין הגוף הראשון שפתאום עבר לגוף שלישי בלי כל הודעה מוקדמת אבל מהספר השני בהחלט יש שיפור בעריכה ובצורת הכתיבה.
כמו שכבר ציינתי לדנה יש יכולות כתיבה מעולות אשר מצליחות להעביר את הרגשות בצורה מדהימה לקורא.

מי שמחפש סיפור שונה, שמדבר גם על אהבה, גם על הישרדות, אמונה ונתינה הסדרה המושלמת הזאת בדיוק בשבילו.
אני סיימתי אותה תוך שבוע בלי אוויר לנשימה ועם השאלה איך ממשיכים לספרים אחרים אחרי עלילה כל כך מסעירה ומטלטלת.

וואוווווו זה מה שיש לי לומר!!!
בתחילת השבוע ביקרתי בספריה ולקחתי שני ספרים של שרון צוהר- "על המסלול" ו"כשהגלים מתחזקים".
קראתי כבר כמה ספרים של שרון- "אהבה בין הגלים" שהיה יפה, "דדן ליין" שהיה טוב ו"מהלך מסוכן" שהיה טוב מאוד, האהוב עליי מבין הספרים שלה אבל ממש טוב אפילו מעולה- מבין הספרים האהובים עליי. ואז בתחילת השבוע קראתי את הספר "על המסלול" והתאכזבתי, לדעתי הספר הכי פחות מוצלח שלה ואתמול התחלתי לקורא את הספר "כשהגלים מתחזקים", סיימתי היום ואומר שזאת הייתה חוויה מתקנת- וואוו ספר מדהים, מרגש, מחשמל איך שלא תבחרו.

אהבתי בספר הזה הכל- את הכריכה המהממת, את העלילה הסוחפת, את הדמויות העמוקות והמיוחדות ואת האהבה המחשמלת בין הדמויות. אהבתי את צורת הכתיבה. הכל היה מושלם.

בדרך כלל אהבה ממבט ראשון לא עושה לי את זה אבל פה ממש הרגשתי את החשמל בין הדמויות- הראל ומורן. והשילוב עם השייטת היה מסעיר ומלהיב. אהבתי איך שהעלילה התפתחה ואת סופה עוד יותר.
הראל הוא גבר ישראלי מושלם- אוהב את הארץ, חייל למופת, מרשים, ישר, נאמן, פטריוט וכל כך רגיש בו זמנית. אהבתי את היחס שלו לעבודה ואת היחס שלו למורן.
ומורן היא דמות נשית חזקה וכל כך מרשימה- אחת שעומדת על שלה ולא מוותרת, לא על החלומות שלה ולא על האחד שהיא כל כך אוהבת.

נשארתי עם חשק עמוק לחזור 9 שנים אחורה ולהתגייס לשייטת או לפחות למצוא לי אחד כזה :) כי אם זה לא היה ברור התאהבתי בהראל.
ממליצה בחום באמת אחד הספרים הטובים שיצא לי לקרוא לאחרונה.

אני מאוד אוהבת את שרון צוהר לדעתי יש לה ספרים מעולים אבל מכל הספרים שלה שקראתי עד עכשיו לדעתי הספר הזה הכי פחות טוב.
המזל שהוא קצר. לעיתים השתעממתי הייתי מסכמת כבסדר אין עלילה סוחפת או דמויות מיוחדות.

אני פשוט מאוהבת בסופרת הזאת. אין אפילו ספר אחד שלה שקראתי ולא נהנתי ממנו.
היא יודעת לכתוב בצורה כל כך מכשפת, רומנטית ומעניינת. ורק נשאר לי לקוות שמישהו ירים את הכפפה ויתרגם עוד ספרים שלה.
ממליצה לכל אוהבות הרומנטיקה התמימה.

כמו הספר הראשון גם הספר הזה מושלם.
מצחיק, שנון ואפילו מרגש!
הפעם הספר מסופר מהצד של הראשית.
אם כי הספר הזה פחות קומדיה ויותר דרמה- מרגש בשונה מקודמו.
מומלץ.

מבחינתי מדובר ביצירת אומנות! למה? מייד אסביר.

קודם כל חייבת לציין שצורת הכתיבה מיוחדת, מעניינת, סוחפת ומעולה.
הספר כתוב מנקודת מבטו של הדמות הראשית וכל הספר הוא משתף אותנו בצורת המחשבה ובראש הגברי המיוחד.
כמו כן הספר כתוב בצורה כזו שהדמות הראשית נותן לנו המלצות/ עצות על המין הגברי ועל עוד כמה דברים בחיים.
מה שהפך את הספר לשנון ומצחיק במיוחד.

אז למה הוא יצירת אומנות? מאחר והסופרת כתבה ספר מקורי ביותר- לא רק שהיא כתבה אותו מנקודת המבט הגברית וממש הכניסה אותנו לעולמם ולראשם של הזכרים היא גם כתבה אותו בצורה מיוחדת. רק מי שיקרא יבין.
הדמות הראשית הוא גבר שחושב שהעולם סובב סביבו- הוא חתיך, עשיר, חכם, מצליחן גם בעבודה וגם בקרב הנשים והוא רגיל שכל מה שהוא רוצה הוא מקבל.
הייתי אמורה לשנוא אותו, אני יודעת, אבל הדמות שלו, הכנות שלו, הדרך שבה הוא חושב ואומר דברים גרמה לי לצחוק לאורך כל הספר בצחוק מתגלגל, שפשוט לא יכולתי לשנוא אותו. נשביתי בקסמיו.
וכשהוא מכיר את קייט היא עושה לו בית ספר שלם- שבו הוא בעצם מבין שהוא לא מרכז העולם ולא באמת כל מה שהוא רוצה הוא מקבל שיש עוד אנשים מוכשרים בנוסף אליו, וביחד השניים יוצרים קומדיה רומנטית.

ממליצה לאלו שמחפשים ספר קליל, זורם, שונה, שנון ומציחיק.

הופתעתי לטובה מהספר. בהחלט ספר מתח שלא ניתן להוריד מהידיים.
עלילה זורמת ומתפתח עם שלל גילויים וטוויסטים וצורת כתיבה מעניינת וטובה.
ממליצה בחום.

בגדול מאוד אהבתי את הספר. קראתי אותו בנשימה אחת, כתוב היטב בצורה רהוטה ללא טעויות הגהה או כתיב אוצר מילים רחב וצורת כתיבה מעניינת. מאוד אהבתי את הדמות הראשית "בן" ואת הבת שלו וגם את עוצמת הרגשות שלו לענת ואיך שנלחם עליה וחפר על העבר שלה בכדי להבין את התנהגותה. יחד עם זאת היו כמה דברים שהפריעו לי בעלילה עצמה או יותר נכון בחלקים שלא הופיעו בעלילה. לאורך כל הספר הדיאלוגים בין הדמויות הראשיות היו קצרים. למרות שהסופרת חזרה על כך שכל ערב הם נהגו להיפגש ולדבר אל תוך הלילה, אותי הקוראת יותר מעניין לחוות ביחד איתם את השיחה וביחד איתם לחוות את ההתאהבות. במצב כזה שהסופרת חוסכת לנו את הדיאלוגים בין הדמויות הראשיות גרם לי להרגיש כאילו חסר לי משהו או יותר נכון לנסות להבין כיצד הדמויות הראשיות התאהבו בצורה כזו עמוקה שמעבר למפגשים קצרים שבהם לא ניתן למנוע את המשיכה ההדדית בניהם לא היה כלום. מעמוד 100 הדמות הנשית הראשית עסוקה רק בלברוח- נכון זה גרם למתח בסיפור אך מאידך זה גם התיש וחפר בשלב מסויים כבר רציתי שהעלילה תתקדם כי עד לחמישים העמודים האחרונים של הספר כמעט והדמויות הראשיות לא נפגשו
אותו הדבר גם לגביי הילדה לא היה ברור לי כיצד הן כל כך נקשרו אחת לשנייה כמעט ולא נכתבו קטעים המציגים את תהליך ההתקרבות שלהן.
בקיצור ולעניין- כשקוראים רומן רומנטי מצפים לחוות ביחד את האהבה עם הדמויות ולא לגרום לנו לחשוב שהם התאהבו בלי סיבה או רק כי לסופרת התחשק. התאהבות היא תהליך איטי ופה זה קרה מהר מדי ובצורה חסרת היגיון.

אבל חשוב לי לומר שאהבתי, בהחלט ספר סוחף.