פעמים בן אדם נוסע אל מעבר לים ומוצא כרי דשא ונופים וחוות כאלו ואחרות. הזר והלא מוכר מקבל צורה מטושטשת, מתחדדת לעתים וחוזרת ומתערפלת.
בהסתכלות על כל פרט ופרט סביבו הוא רואה איך כל מה שהוא חושב מאבד צורה, איך עדשת היקום לא מסוגלת להתפקס עליו, איך הוא קטן וגדול וחסר צורה ומלא חיים.
ובדרך יש חוות כמעין נמשים על קצה העולם, מפוזרות על שולי התודעה בניסיון להתקיים. זו החכמה שלהן, הרי, לא לעשות דבר מלבד להתקיים ולהתקיים בלבד.
החווה הירוקה היא הראשונה שתבחר לרדת מהראדר. אין לה יומרות. זה הקטע, היא לא הולכת להיות גיבורת סיפור, היא פשוט ניצבת במקומה ומדגישה בבוז שאין עניין חשוב דיו להזיז סיפור מהמציאות אל הנפיחות המטאפורית, שאין חכמה בפיוטיות אם היא לא ניתנת למי שחולב את הפרות כל בוקר ותופר כיסי מכנסיים.
אם יש שיעור חשוב בעולם הוא שאי אפשר להסתיר אמת במילים. משפט שאין בו בהירות הוא מריחה גדולה.
מי שמורח לא יודע מאיפה הוא בא ולאן, ואולי לכן אני לא כאן ולא שם. אם כי על כל משפט שואלת אמת או לא, אמת מטופשת חסרת משמעות, אבל אמת אנא אמת.
אם יש שיעור יחיד שלאן חשוב לומר, בעצם קיומה, הוא שהרוח בסופו של דבר תצא מהמפרשים. שאם אתה חסר מטרה אתה חסר בית. שהעולם כל כך גדול. גדול עליך, גדול עלינו. שסיפור ועוד סיפור נותנים חלק זעיר מפאזל קיומי שיימחק עוד כמה דקות בגל הגאות הבא.
שאנשים הם אנשים הם חסרי תקווה ומלאי אימה מפני כל צעד, ולכן יש איך לרחם עליהם אבל הרוח בסופו של דבר תגיע מקיום בודד, יחיד, של אדם והמטרה הטיפשית שלו.
שאנחנו טיפשים טיפשים טיפשים אבל כמה אמת יש בגרגר אבק ברוח.
שהמציאות עולה על כל דמיון והדמיון מפיח במציאות את הכח להתקדם.
בין חווה לחווה, בין נחל ללוחות צפחה, על קיום בודד וסיפור אנושי של ים ורוח והרפתקה ומה שיש לנו לעשות והאבסורד של כל רגע ועל איך מה שנשאר הוא לצחוק.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
![מדיקן [מרגנית]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers93/936655.jpg)