את הספר הזה קראתי לראשונה לפני מס' שנים, באנגלית, מבלי לדעת שהז'אנר שאני הכי אוהב בתחום המד"ב, הלא הוא הסייברפאנק, התחיל בזכות הספר הזה.
סייברפאנק הוא ז'אנר מדע בדיוני שכמו ז'אנרים אחרים בתחום, מתמקד באופן נרחב בהתפתחויות טכנולוגיות מואצות, אבל בשונה מרוב ספרי המדע הבדיוני, הוא גם בוחן את ההשפעה של הטכנולוגיה על חיי היומיום, על המרקם האנושי והיחסים הבין אישיים, על אהבות, חיים רומנטיים, סקס, החברה האנושית ומקומו של האדם בחברה.
האם במציאות טכנולוגית מתקדמת הקימה שלנו בבוקר לעבודה תהיה שונה? האם נרגיש אחרת? איך ייראו חיי האהבה שלנו? האם בכלל יהיה לנו צורך בחיי אהבה?
חשוב לזכור שהמדע הבדיוני הוא תחום ספרותי ישן, קלאסיקות מדע בדיוני נכתבו עוד במאה ה- 19. הדורות הקודמים, בהביטם קדימה אל העתיד, צפו שבני האדם יתקדמו טכנולוגית באופן מרשים, אבל הם לא צפו דבר אחד - הם לא צפו את האינטרנט.
האינטרנט עשה למדע הבדיוני את מה שתרבות הסטוצים והקוויקים עשתה ל"גאווה ודעה קדומה" - הוא גיחך אותו והפך את רובו ללא רלבנטי. ספרים מונוליתיים של אסימוב נראים כיום בחלקם פשוט מגוחכים, כשאר מתוארת בהם טכנולוגיה שמאפשרת חיים בחלל וטיסות בין כוכביות זולות, אבל הקשר הטכנולוגי בין בני האדם נעשה באמצעות טלפון חוגה.
האינטרנט יצר מרחב אנושי חדש, שברובו יכול לספק לבני האדם צרכים מלאים ולמעשה לדלל משמעותית מרחבים אחרים, ובנוסף הצמיח צרכים חדשים שלא היו קיימים קודם לכן. האינטרנט הוא ההוכחה שהמציאות עולה על כל דמיון.
אל תוך הריק הזה שנוצר בספרות המדע הבדיוני, נכנס סופר מדע בדיוני בשם ויליאם גיבסון, שעוד בחיתוליו של האינטרנט הבין את הכיוון אליו הרוח נושבת והחליט לבחון איך תיראה החברה האנושית בעידן שבו החיים החברתיים, האישיים והרומנטיים יסובו סביב האינטרנט. הספר היה לא פחות ממהפכה עבור קוראי המד"ב בתחילת שנות השמונים. הוא עשה את מה שספרי מדע בדיוני טובים יודעים לעשות - הוא הלהיב את הדמיון ופתח עבורם צוהר למציאות שבאופן חלקי אנו חיים אותה היום.
"נוירומנסר" הוא גם ספר נבואי פסימי, שבא להזהיר את האנושות טרום עידן האינטרנט מההשפעות השליליות של תרבות הסייבר. החברה האנושית המתוארת בו היא מאוד אינדיבידואליסטית, ניהיליסטית, אנשים מחפשים את הריגוש המידי וחווים ריק קיומי. הספר הוא גם ביקורת אל מול הקפיטליזם, עידן של תאגידי ענק שבזכות האינטרנט התעצמו באופן משמעותי.
וזהו הסייברפאנק, ז'אנר שהוא למעשה רצף ניסיונות של סופרים שבאו לאחר מכן, לחקות את ההצלחה של "נוירומנסר" וליצור משהו דומה. בכולם האלמנטים דומים - עולם אינדיבידואליסט, קר ומנוכר, גיבורים רזים וחיוורים שבסיטואציות אנושיות של פנים אל פנים, הם מתפרקים לחתיכות, אבל ברשת, בחיים הוירטואליים, הם יכולים להיות מה שירצו ולחוות הכול. העולם החיצוני הוא חורבן, האנושות נטשה את עולם הבשר ודם לטובת חיי הסייבר, שם הריגוש הוא מידי והסייבר הוא האלוהים.
"נוירומנסר" עוסק בהאקר שהסתבך בצרות, ומתוך ייאושו חובר לעסק מפוקפק שמנוהל ע"י איש צבא לשעבר ומחסלת שכירה שגופה השרירי התמזג עם טכנולוגיות סייבר מתקדמות. וזהו עוד חידוש שהביא לנו הסייבר - פריטים טכנולוגיים שהופכים לאיברים מגופנו (מישהו מרגיש את האייפון רוטט בכיס?)
מולי, הלא היא המחסלת השרירנית, היא מבחינתי גיבורת המד"ב הטובה ביותר שקראתי, לפחות עד קריאת הספר הזה. הסייברפאנק מצליח לשלב את תרבות המד"ב והטכנולוגיה עם תרבות בודיבילדינג ופיתוח גוף, דבר שאני מאוד מתחבר אליו בפן האישי שלי. מעבר לכך שמשום מה כל מערכות היחסים הקודמות שלי היו עם נשים שאופיין דמה לזה של מולי... (ולא תמיד במובן החיובי).
"נוירומנסר" הוא ספר מומלץ, אם כי כיום אנו כבר בתחילתו של העידן המתואר בו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
