הכל התחיל ביום שישי האחרון.
בו הודיעו לכיתתי בבית הספר, שבשנה הבאה נצא למסע פולין.

מאחר שזה נחת על כולנו משום מקום בלי התראה מוקדמת ואפילו בלי שמועות, הבנו שצריך להתחיל להתכונן. ומאחר שכל דבר בעולם השגוי הזה סובב סביב כסף, אז כן, צריך להתכונן עם כסף.
אז הדבר הראשון שהעמדתי לעצמי להשיג ברשימה שלי, זה מצלמה. גם כי אני חובבת צילום מושבעת בהסוואה ונמאס לי לבקש מאחי את המצלמה שלו ולהיזהר עליה כאלו הייתה תינוק בן יומיים. וגם כי, טוב בעצם זו הסיבה היחידה- תמיד רציתי מצלמה ואף פעם לא היה לי תירוץ מספיק גדול או את החשק העז לקנות אותה. ועכשיו יש לי. אז החלטתי שאקנה מצלמה לכבוד המסע לפולין.
בשביל לקנות אותה אני צריכה כסף ובשביל להשיג כסף אני צריכה לעבוד, אבל אנחנו בדיוק בעומס כל כך כבד של בגרויות ככה שעבודה מסודרת אני לא אוכל להשיג. אבל פתאום קיבלתי צלצול טלפון מהבייביסיטר שמחפשת אותי כל הזמן אבל אני אף פעם לא עונה לה כי זה כבר סיפור אחר לגמרי אבל עכשיו אני חייבת לענות לה כי אני חייבת מצלמה אז אני חייבת כסף אז עניתי לה.
עכשיו מגיע החלק בו אני חושפת את העובדה שבחודש האחרון עובר עליי מחסום קריאה קשה שבו אני פשוט לא מסוגלת למצוא את עצמי קוראת ספר. כן, התחביב האהוב עליי? אז אני לא מצליחה לעשות אותו. למרות שהספרים הכל כך טובים ויקרים שלי מהמדף קוראים לי וקורצים לי ורק מבקשים שאפתח אותם.
ככה שבתוך כל זה. אני מוצאת את עצמי צריכה לעשות בייביסיטר בשעות הקטנות של הלילה ועומדת מול מדף הספרים שלי וחייבת לבחור ספר כדי שיהיה לי מה לעשות שם. אז אני מביטה בכולם והם מביטים בי בחזרה והבחירה קשה למרות שבכלל לא מתחשק לי לבחור אף אחד אבל בכל זאת. ואז אני שמה לב לשלושת הספרים של גון גרין שם באמצע. ואת א"ה קראתי. ואת מ"אא קראתי. ורק את ע"שנ לא קראתי. אז חשבתי שיהיה נחמד שאקרא גם אותו.
עכשיו אתם בטח מבינים איך מסע לפולין קשור לספר של גון גרין שתאורטית בכלל לא אמור להיות קשור.
אז ישבתי בדירה שלהם כשכל הילדים ישנים ופתחתי את הספר והייתי בטוחה שלא אצליח לקרוא כי אם אני לא רוצה לקרוא אלה מכריחה את עצמי לקרוא אז לא אצליח אבל קראתי וקראתי וקראתי ולא שמתי לב וקראתי הכל ואז סיימתי.

לביקורת,
אז הספר לא גרם לי לתערובות של רגשות או להתרגשות יתר או למתח מיוחד. אבל הוא העביר לי את הזמן בצורה הטובה ביותר ולרגע לא השתעממתי מימנו.
אשקר אם אומר שהוא לא הזכיר לי את מחפשים את אלסקה. כי הוא הזכיר לי אותו מאוד. וזה לא היה מעצבן בגלל שזה הספר של אותו סופר אז תכנית הוא לא העתיק אבל תכנית או העתיק מעצמו.
קיו היה מוזר בדיוק כמו מיילס, היו לו חברים מזעזעים בדיוק כמו מיילס, הוא אהב מישהי מוזרה, חידתית בטירוף, מסקרנת ומטריפה חושים בדיוק כמו מיילס. אבל עם כל זה ששתי הגיבורים הזכירו אחד את השני יכולתי להכריח את עצמי לעשות את ההפרדה ולשכוח לרגע את מ"אא ולהתרכז בספר הנ"ל.
אהבתי את העלילה, אהבתי את הדמויות החנוניות, אהבתי את המסע שאליו יצא קיו, אהבתי את זה שהתגבר על כל הפחדים שלו ולמד להכיר את עצמו ושלא ויתר אפילו לרגע ואהבתי את הסוף. ממש אהבתי את הסוף.
למרות, שהחידה הגדולה שקראו לה מרגו רות ספיגלמן, הייתה החידה הכי מטופשת שקראתי. כי נכון שהיא אפילו לא סיימה תיכון אבל היא כבר יוצרת מבוך שלם עם רמזים ומפות ונקודות וסימנים, והוא היה ממש חכם ואפילו די מתנשא אבל המטרה המטופשת שלשמה יצרה אותו הרגיזה מעט. כלומר, אם היא כבר טרחה, ואם הסופר כבר טרח לסובב את כל הסיפור סביב זה, הוא יכל לשים בסוף מטרה קצת עמוקה יותר מפשוט סתם כלום וללא שום סיבה.
התעצבנתי ממש בשם קיו, שבכלל לא היה נשמע שמזיז לו.

לסיום,
אני חייבת להזכיר שוב את מחפשים את אלסקה, כי מי שקרא את הביקורת שלי על הספר יודע שהשקעתי כמה שורות בשביל לטעון שאין לי מושג למה קראו לספר בשמו. ולגבי הספר הזה אני יכולה לחלוטין יכולה להבין, ערים של נייר הוא שם מוצלח ואפילו די גאוני. אך השם "מחפשים את מרגו" פשוט תפור עליו. ואני יכולה לדמיין את גון קורא לו כך אבל בסופו מחליט שהשם ערים של נייר מוצלח יותר ודוחף למחפשים את אלסקה את השם, רק בגלל שככה ובלי שום סיבה או משמעות ממש כמו החידה המרתקת אך חסרת כל פואנטה של מרגו.

נהנתי מהספר מאוד, למרות שהזכיר את מ"אא, ולמרות שבחרתי אותו בלי ברירה ולמרות שבכלל היה לי מחסום קריאה שלגמרי השתחרר לאחר קריאתו.
תודה רבה לגון גרין, שוב.

הים האינסופי. כשמו כן הוא- אינסופי. אינסוף דפים, אינסוף מילים, אינסוף תיאורים.

קראתי את הספר הראשון בסדרה לפני המון זמן. וכששבתי לקנות את הספר השני, זכרתי שחוויתי מערבולת של רגשות בקריאת הספר הראשון. כזו מערבולת, עד כדי כך שפשוט לא יכולתי להסביר לעצמי מה הרגשתי לגביו. זכרתי שהוא היה טוב. טוב מאוד. זכרתי שעניין אותי נורא ושהרעיון היה מקורי והכתיבה הייתה מיוחדת. זכרתי שאהבתי את הדמויות אחת אחת. אבל גם זכרתי שהוא היה מייגע, שהיו פשוט דברים שלא היו ברורים, חורים גדולים בעלילה שמעולם לא הוסברו, תיאורים עמוקים עד כדי כך שנסחפים לים גדול ואינסופי.

היום סיימתי לקרוא את ספר ההמשך הנ"ל, אני יכולה לומר שהוא היה בדיוק כמו שציפיתי.
כתוב מעיניהם של מתבגרים בשפה מחוספסת וממש לא ילדותית. העלילה מתקדמת בקצב יפה. הדמיות קשוחות ובוגרות:
קאסי, מלאת תקווה ונקמה באותה העוצמה.
בן, האחראי שמחלק פקודות ושומר שכולם לא יצאו מדעתם.
סאם, שכועס.
אוון ווקר, מקיים את ההבטחה שלו.
ורינגר, רינגר לא אנושית. בלי קשר לאחרים או לאנושיים או לספינות חלל או לפצצות או למשתיקים. רינגר פשוט לא אנושית. היא לא רואה בעיניים, לא אכפת לה למות, לא אכפת לה לחיות, היא רוצה להציל את כולם ובאותו הזמן גם נמאס לה לעשות זאת. היא תפסה את מרכז הבמה בספר הזה לאומת קודמו- שהתרכז סביב קאסי. הספר הזה לחלוטין החליף גיבורה, והיא הייתה רינגר. אני עדין לא בטוחה מה אני חושבת על זה. אני אוהבת את רינגר, את הנחישות הבלתי נגמרת שלה, את האומץ חסר הגבולות שלה. אבל היא הייתה מייגעת המון פעמים. דיכאונית יותר מידי, פזיזה מידי, אמיצה מידי. פשוט לא אנושית.
היא הייתה גיבורת הספר, לא קאסי. כדי שהתקציר לא יטעה אתכם- הסיפור של קאסי סאליבן נגמר בסוף הספר הראשון. כי זה היה הספר של רינגר. המסע שלה, החברים שלה, האובדן שלה, הסיפור שלה.

הספר מכיל רק 290 עמודים. אך מרגיש כמו 600. וזה לא ממש מחמאה. הוא בהחלט היה מייגע ואף נוטה לגרום לקורא לתופעות לוואי של דיכאון קל לאחר קריאתו.
אבל שוב, הוא מוצלח מאוד. וארכוש את הספר השלישי בהזדמנות הראשונה. למרות שאני מרגישה הקלה שישנו רק עוד ספר אחד בסדרה.

לסיכום- אי אפשר לקרוא את הספר ברצף, נדרשו לי המון הפסקות כדי להתאושש מימנו וכדי לא לשקוע אל העומק האינסופי שלו.

בוא נדבר על הספר:
מעולם לא פחדתי כל כך לסיים ספר בצורה כזאת אובססיבית. קראתי אותו הכי לאט שיכלתי, נהנתי מכל פרק, מכל דף, מכל שורה.
הוא כתוב בצורה כל כך מלכותית ורהוטה. הרבה פעמים מצאתי את עצמי מרגישה צורך עז לומר מילים כמו: "אנה ממך" "סלחי לי" "מדוע" "לכבוד הוא לי" האמנם" ועוד ועוד ועוד לאחר קריאתו. יכל להיות שזה מפני שאני ממשיכה להבין ולהוכיח לעצמי שהג'אנר האהוב עליי בספרים הוא סגנון של ימות הביניים במיוחד שזה מסופר על ממלכה.
אני יושבת למול מדפי הספרים שלי וחושבת שמצאתי את עצמי מדלגת לפחות שורה אחת או שניים או שלושה לפחות בכל אחד מין הספרים שקראתי. עלי להודות שגם בספרי הארי פוטר. (שזה התוודעות די קשה מבחינתי)
אבל בספר הזה? התאמצתי לא לפספס אף אות. רק כי פשוט לא יכולתי להסיר את העיניים מימנו. אני אפילו זוכרת בבירור שחזרתי לקרוא שוב ושוב את אותם המשפטים היפיפיים והפילוסופיים והמוחצים שהוזכרו בכל רגע. זה היה פשוט תענוג.
תמיד ידעתי איך אני מדרגת את כל הספרים בעולם. במין רשימה ארוכה שבראשה נמצאים ספרי הארי פוטר, ולאחר מיכן מרווח גדול של כמה שורות ארוכות וריקות, ורק אז את המשך הספרים המועדפים עליי מלמעלה ועד מטה. רק בגלל שכולם באמת חביבים ואהובים עליי נורא- אבל אף מהם לא משתווה להארי פוטר והמשכיו. ככה שהמרווח הזה היה נראה לי ראוי שיבדיל בין הרמה של הארי פוטר ולבין כל השאר. מעולם לא האמנתי שלחלק בראש רשימת העדיפויות יצטרף עוד ספר, שהוא נפילת הממלכות. ומתחתיו הרווח הגדול ורק אז שאר הספרים.
כי הספר הזה באמת נגע בליבי, כל כך נגע לליבי שהוא ראוי למקום על יד הארי פוטר. למרות שעדין לא משתווה לו- זה ברור.

בוא נדבר על מאגנוס:
"למדתי ששמועות דומות מאוד לנוצות, נדיר שאחת מהן בעלת משקל." אמר מאגנוס. וזה היה המשפט היחיד הלא מעצבן ואפילו די מרשים שאמר בכל הספר.
אוי שנאתי את מאגנוס. הוא היה יהיר, אבל איכשהו מאוד מחושב. הוא היה שחצן וחשב שהוא לא פחות ממלך כל-יכל של כל העולם. העניין הוא שכל זה היה שטות אחת גדולה. הרי מאגנוס היה סך הכל לא ממש מחובב בעיניי אף אחד ויורשו של המלך גאיוס. מה שגורם לי להגיע לחלק שהכי שנאתי במאגנוס- בעמוד 100, מתאר מאגנוס ברגע של זיכרון ישן את הצלקת שלו, וחושף את הפרט המרגיז הבא- הוא קיבל אותה מאביו כעונש.
אין מצב שרק לי זה מצלצל נכון? יורש עצר אשר אביו המלך תמיד מסתכל עליו בעין רעה, נענש על ידו ומותיר אותו עם צלקת למשך שארית חייו?
באותו הרגע הייתי בטוחה שהסופרת פשוט תלשה את הדפים בהם כתבה איך מאגנוס מסולק מהארמון כדי לתפוס את האווטאר ולהשיב את כבודו, כי היא הבינה שזה קצת יותר מידי, אממ איך נאמר בעדינות? העתקה במצח נחושה למדי.
מאגנוס גם הזכיר את צוקו- גם לו אחות אהובה ומוצלחת, הוא גם מרגיש מנודה ולא רצוי ומסתורי ואפל, הוא גם מרגיז ומתוסכל ברוב הזמן. והוא גם אפלא ופלא, מצטרף לחבורת ילדים שמצילה את העולם! (טוב לפחות זה מה שנדמה שעומד לעשות- עליי לחכות לספר הבא)

בוא נדבר על קליאו:
שהשם שלה הוא השם הכי יפה שאי פעם נתקלתי בו בכל ימי חיי.
היא הייתה פשוט מקסימה באופן די מעיק. הנסיכה שלה הכל ומהכל, מוקפת בחברים, מלוות, בנות לוויה, שומרי ראש ואחות אחת גדולה ועילאית. קצת סותרת את אישיותה בכך שהייתה כל כך פחדנית, טובת לב ועדינה על יד ארון. לאומת התנהגותה על יד תיאון שהיה נדמה כי היתה חסרת מצפון וקצת מרשעת כלפיו. משחקת איתו מחבואים מבלי להבין את הסכנה מאחורי כך.
למרות זאת, קליאו הייתה גיבורה אמיתית. אמיצה, נחושה ועניינית. היא הייתה רגישה ולא פחדה להראות זאת כאשר הכל התמוטט סביבה.
הבחירה הייתה כל כך קשה בין ג'ונאס, תיאון וניקולו. למרות שהודתה בפני עצמה שמתחילה לפתח רגשות בפניי תיאון, ולמרות שתיאון הודה בכך בפני עצמו גם כן, משהו ביחסים בין השניים היה לא אמין. מאחר שאחותה התאהבה גם היא בשומר בארמון, היה נדמה שהסופרת לא תחזור על אותו הסיפור פעמיים. אבל היי, היא חזרה עליו. ואפילו במדויק :(
ואז מגיע ניקולו, או שהוא בעצם תמיד היה שם. מתבונן בה כל זמן שיכל, משמש ככתף לכל דמעותיה, מעניק חיוכים לפניה בזמן שהייתה זקוקה להם. העובדה שלא שמה לב למה שמרגיש כלפייה גרמה לזה להיות אפילו מרגש. וכבר שחשבתי שבין השתיים בטח יתפתח משהו, ג'ונאס הפך להיות אופציה שלישית.
כאשר שנא אותה עד עימקי נשמתו. ויכל להיות שזה נשמע מוזר- למה שיקרה בין השתיים משהו? אבל מכשפה אחת ודי מטורפת אמרה פעם: "שנאה היא רגש חזק. אך אלו שבוערים משנאה, גם יכולים לאהוב באותה העוצמה." אמרה סאבינה אולי בקשר אחר לגמרי, אבל זה בדיוק מה שהרגשתי כשזה הגיע לג'ונאס וקליאו. הוא גם לא הסתיר מעצמו את העובדה ששם לב לזה שהיא הבחורה הכי יפה שפגש בחייו וגם לתכונותיה המרהיבות. כשהופתע מכך שנסיכה מפונקת מאוראנוס, יכולה להיות אמיצה לא פחות מבחור פרא מפאלסיה. כך שהוא היה המועמד המושלם בעייני להיות אהובה של קליאו.
באשר לקליאו עצמה- היה נדמה שהיא לא סגורה על עצמה. תחילה עדין נדדה ברגשותיה כלפי ארון. עד לנקודת השבירה כשכבר היתה בטוחה שאותו- היא לא רוצה. ואז הופיע תיאון שהתחיל לגרום לה לניצוצות. אך באותו הזמן חשבה על דבריה של אמיליה- שהאירה את פניה בכך שסיפרה לה שניקולו חש דבר או שתיים כלפייה. ולזה היא לא ייחסה יותר מידי חשיבות. ואז יש את ג'ונאס. הספר נגמר כשרגשותיהם אחד כלפיי השנייה די ניטרליים, ואני לא יכולה לחכות לראות את השתיים נהפכים לזוג בספר הבא! (אני באמת מאמינה בזה!)

בוא נדבר על ג'ונאס:
שמעמוד 31, ועד לעמוד 141, לא התקדם אפילו בפסיעה אחת בעלילה. אחרי מה שקרה עם תומאס ואז זהו- פשוט נתקע. מה שהיה קצת מבאס כי היה דמות מאוד מעניינת. אבל אז הוא הגיח בריבוע. חזר במלוא הכוחות כידידו הקרוב של הצ'יף וכמאהב של ביתו. הוא רצה נקמה, והיה בטוח שישיג אותה. שנאתי את זה שלא יכל לראות מעבר לדעותיו הפרימיטיביות לגבי אוראנוס, שלא יכל להוקיר בקליאו כחפה מפשע, אלה כמישהי שנתנה יד ברצח. אבל לבסוף היה נדמה שמתחיל להבדיל בין הטוב לרע. סך הכל הוא היה דמות מאוד מעניינת ונדמה כי הולך לקבל אפילו הרבה יותר במה בהמשך.

בוא נדבר על ארון:
שהיה כל מה שאי פעם שנאתי- אלכוהול, טימטום, חוסר טקט ונצלנות. כל התכונות האלה פשוט התרכזו בבן אדם אחד שנושא את השם הכל כך קדוש הזה- ארון.
הוא הרגיז אותי מהסצנה הראשונה שלו שבמקרה הייתה המשפט הראשון שפתח את הפרק הראשון. והוא השאיר רושם ראשוני גרוע מנקודת מבטה של קליאו- "חיים ללא יין ויופי אינם חיים.." הוא אמר. (עוד לא חלפו שעתיים מאז הגיעו לנמל והוא כבר הספיק להשתכר. -חושבת קליאו) זהו. זה כל מה שנדרש כדי שאשנא אותו לחלוטין. רק לאחר מיכן, שעברו הימים והדפים, הוא המשיך להוכיח בכל פעם כמה הוא גוש של אגואיזם וטינופת.
אבל הוא היה נחוץ. הוא יצר בלאגן, סודות ואקשן. ובלעדיו הכל היה הרבה יותר טוב, אבל בהחלט הרבה יותר משעמם.

בוא נדבר על תיאון:
פשוט הנסיך על הסוס הלבן. או במקרה הזה, השומר על הווריד האדום. אבל סך הכל הוא מילא את תפקידו על הצד הטוב ביותר. הוא היה עדין נפש, סבלני ואמיץ. קיבל יחס קצת מעיק מפני קליאו בהתחלה, אך לא התלונן אפילו לרגע. הוא הפך להיות הגיבור הגדול ביותר של הספר בעיניי, בעינייה של קליאו, ולעולם יהיה גיבור בעיניי שתיינו.

בוא נדבר על לוסיה:
היא הנסיכה המושלמת. חוץ מהקטע של הנסיכה. מבלי לספיילר דבר- היה ברור רק מתקציר הספר שהיא לא בתם של המלך והמלכה של לימרוס, שהיא לא אחותו של מאגנוס, ושהיא לא נסיכה ואפילו לא קרובה לכך. אבל שום דבר מהעובדות האלה לא הפריעה לה להיות כל כך מקסימה ונאהבת בצורה כל כך יפה.
היא אפילו הזכירה את קליאו באיזה שהוא מקום אבל לא יותר מידי- מאחר ששתיהן היו נסיכות, שתיהן היו מחוזרות על ידי נערים רבים. שתיהן היו בערך שבויות בארמונם, את שתיהן אהב נער אחד, שלא הרגישו כלפיו הרגשה הדדית. וגם שתיהן נשאו סוד מסתורי שלא רצו לחלוק. אבל מעבר לכך הן היו די שונות. גם מאחר שאחת מהן הייתה קוסמת גדולה.
לוסיה העדינה והיפה נשמעה כל כך קסומה גם לפני שידעה זאת. ואהבתי נורא לראות איך הדמות שלה מתקדמת ומתפתחת בתוך העלילה. אני לא יכולה לחכות שתתעורר.

בוא נדבר על ניקולו:
ניק, ניק, ניק. הוא היה כזה מתוק וכל כך שנון ומצחיק ונחמד. העובדה הברורה שהיה מאוהב בנסיכה קליאו רק העצימה את היותו מקסים. אהבתי את האצילות שלו ואת הדרך שבה התייחס לנסיכה מבלי להראות מטריד או מעיק. הוא התנהג בחוכמה ובסבלנות ובכך הצליח להציל את קליאו- שוב ושוב ושוב.

בוא נדבר על המלך גאיוס:
שהזכיר לי בכל מובן את שליט האש אוזאי. שזה מצחיק וקצת מטריד באותו הזמן. שניהם היו אבות נוראיים, שניהם רצו להשתלט על העולם. אבל נראה לי שהוא די נצח את אוזאי במד הרשעות, אפילו קצת יותר מידי. מובן שהיה נוראי, אבל מובן שהיה נחוץ בסיפור. הוא הפך את הכל למעניין.

בוא נדבר על השמות:
*מה נסגר עם כל השמות האלה שמסתיימים בס'? כאלו לפעמים הרגשתי שאני קוראת איזה ספר יווני עתיק או משהו.. שנכתב במקרא על ידי מורגן רודס ס ס ס.. (הממלכות- אוראנוס ולימרוס. המלך גאיוס, משפחת המלוכה בלוס, משפחת ראנוס, משפחת לאגאריס, משפחת באסילוס. טארוס וראדנוס- חבריו של גונאס. משפחת מאליוס ואריגונוס. והמחזרים- טריכאס ואנדריאס פסלוס. הצופים- אלקסיוס, תימותיאוס ודאנאוס.) כל העסק הזה פשוט מוזר.
*מה לגבי השמות הלא-ממש-מקוריים-יכל-להיות-שרק-במקרה? והזכירו את השמות משיר של אש ושל קרח- תיאון, מירה ודאריו(ס). כאלו, אם אני הייתי כותבת ספר על ממלכות, הייתי מנסה להימנע כמה שיותר מקשר אפילו הכי דק עם דברים שקשורים למשחקי הכס. כדי להמנע ממה שאני עושה כרגע- מקשירה קשר בין השניים. כי אם להודות באמת משחקי הכס הוא המלך של כל ספרי הממלכות. בדיוק כמו שהארי פוטר הוא המלך של כל ספרי הקוסמים. ורצוי שהסופר\ת ינסו לשמור על מקוריות ואי מקריות אם לא רוצים שאנשים יזכרו בספר אחר בזמן שהם קוראים את הספר שלהם.
*חוץ מכל זה, השמות היו מאוד מקוריים ויפים.

בוא נדבר על מורגן רידוס:
את גאונה. תודה, תודה, תודה.

אוייייייייייייייייי אני לא יכולה לחכות לקרוא את ההמשך!

קולו של המלאך הוא מותחן מדויק. והוא מספר את סיפורם של אלה שחייהם קשורים זה בזה יותר משהם יכולים להעלות על דעתם. העניין הוא, שהם מעולם לא ידעו זאת.
התקציר מדויק. אחרי הקריאה אני יכולה לומר שמדד הציפיות שלי הוצף ועלה על גדותיו. לא יכולתי להניח את הספר מהרגע שהתחלתי. כשסיימתי רצתי למחשב כדי לחפש על עוד ספרים של הסופר, לאחר מכן מצאתי את עצמי כאן.

אשמח לצטט שיחה קצרה שגרמה לי לחייך:
"את קולטת שברגע שתשחררי אותי, אני ארוץ לתחנת המשטרה הקרובה ו.."
"לא, אני לא חושבת שתעשה את זה."
"ולמה לא?"
"כי אני המשטרה, אידיוט!"

ברצוני לומר כמה מילים על אליס:
אליס.
אליס שמדלן רצתה לסיים את חייה בגללה.
אליס שחייו של ג'ונתן ניצלו בזכותה.
אליס. שלא קיבלה מספיק "זמן מסך". אבל בעצם הכל היה בגללה, בזכותה, עליה, מאחוריה, באשמתה, למענה, בעזרתה ובעקבותיה.
תודה אליס! את גיבורה אמיתית.

לגמרי מסוג הספרים שהתקציר יותר מידי גדול עליהם..

הספר מסופר על שני אנשים שונים לגמרי באורח חייהם- השוטרת הפנאטית והמגנט לצרות. אך זהים לגמרי בסיפור עברם- מאחר שהם בעצם אחים.
העלילה מקורית ומשובחת. הדמויות עומדות על הקרקע ואף אחת מהן לא חייה באשליה כזו או אחרת, את הנקה תרבו לתעב ואת רבקה תוכלו לחבב.

הרמה של הספר ירדה אוטומטית ובאופן דרסטי מבחינתי, כשגיליתי את המילים הגסות והבוטות שמוזכרות בין כל כמה שורות. לחלוטין מיותר, הספר היה מקבל רמה אחרת לגמרי אם היה חוסך מאיתנו את התיאורים האמנם זעירים- אך פשוט גסים.
יש לציין שהוזכרו רק מנקודת מבטו של הנקה ולא של רבקה, מה שהצליח לאזן מעט את המצב.

אם נתייחס אל הסיפור עצמו, אי אפשר להתבלבל שהוא מוצלח מאוד, די קולח למרות שנמרח לעיטים רחוקות.. אבל ממש לא מתוחכם או מותח יותר מידיי.
בו נאמר שלא אמהר לקנות את ספרי ההמשך בניגוד למה שנאמר בתגובות על הספר בגבו. אבל כן ארכוש אותם כשארגיש את הצורך.

דרך אגב, ממש לא קראתי את הספר בנשימה עצורה, בעמוד 90 בערך עצרתי הכל והתחלתי לקרוא ספר אחר, רק אחרי שסיימתי אותו חזרתי אליו שוב. וכשפתחתי אותו בחזרה אפילו נאנחתי. ככה ששום נשימה עצורה לא היתה פה..

נתתי לספר 4 כוכבים, אבל כשרציתי לפרסם את הביקורת החלטתי להחליף ל3. הוא היה קצת מייגע באיזה שהוא מקום.

אם הייתי כותבת ספר ילדים,
זה היה נראה בדיוק ככה.

וואו, איזה ספר יפיפה.
הכל התחיל כשלאחותי הקטנה היה יום הולדת וחשבתי מה לקנות לה, הרי היא לא קוראת ספרים וגם לא מעוניינת, אבל בכל פעם ששוטטתי בחנות הספרים כדי לבחור לעצמי ספרים, הספר הזה לא הפסיק למשוך את העיניים שלי ובכל פעם ניגשתי אליו מחדש ופתחתי אותו שוב וחשבתי שהוא פשוט מקסים.
מאחר שחנות הספרים היא הבית השני שלי ואני נוהגת לבקר בה יותר מידי, באיזה שהוא שלב כבר היה נראה לי שאקנה אותו לעצמי. אבל אז יום הולדתה הגיע וחשבתי שזה הזמן הנכון לפנות לו מקום על המדף שלי. האאא הכוונה על המדף של אחותי:)

תהיתי אם לכתוב עליו ביקורת, חששתי מפני שהוא ספר ילדים ואני כבר לא ממש ילדה.. אבל עכשיו אחרי שסיימתי אותו, אני רוצה לומר שהוא כל כך מקסים. משולבים בו משפטים כאלה גבוהים, הוא מנוסך בדיוק בצורה המושלמת, התמונות בו מרתקות ומושקעות כל כך. העובדה שהוא כזה פשוט גורמת להתאהב בו.
אני בכלל לא מתביישת שקראתי ספר של ילדים. ומגיע לו הרבה יותר מרק ביקורת אחת באתר הזה.

בילדותי תמיד היה לי חלום שיהיה לי בית עץ.
בשבוע שעבר הפכתי להיות בת 17, ואחרי קריאת הספר הזה- בא לי אפילו פי שלושה.

סמנתה קינגסטון היא מהבנות שהייתי מתעבת בבית הספר אם היינו לומדות יחד באחד.
היא והחבורה שלה אפילו לא מזכירות לי את אותן בנות שנהגו לעשות חרם על החלשות ביסודי- הן פשוט אותן הבנות האלה. עד כדי כך שהייתי יכולה לחבר לאלודי פרצוף אחד משלהן ולאלי אחד ובמיוחד ללינדזי. היא הגרועה ביותר.
עם סמנתה עוד יש לי מערבולת של רגשות. הרי היא לגמרי אחת מהן, אבל באותו הזמן היא גם לא. וזה אפילו יותר נורא.
אני יכולה להשלים עם השוני הברור בין החבורה מהספר לבין החבורה מבית הספר שלי בעיקר בגלל פער הגיליים.
הן מעשנות- הן לא. הן בעלות רישיון- הן לא. הן יוצאות למסיבות מופרעות- השיא שלהן הוא ללכת לקנות ממתקים אחרי בית הספר. להן יש זוגיות- הן חושבות שיש בנים שממש שמים לב אליהן. (הם לא היו שמים לב).
במשך כל הספר הרגשתי את הדימיון. ומאחר ששנאתי את חברותיי הסנוביות לכיתה עד עימקי נשמתי, הצלחתי לשנוא גם את החבורה של סמנתה.
שנאתי את לינדזי, הסנובית שחייה בספר (תרתי משמע) שהיא מלכת בית הספר. למרות שבאיזה שהוא מקום היא הייתה כזאת. וזה רק העצים את הכעס שלי כלפיה.
שנאתי את רוב. שהיה דפוק מושלם. חיי בספר (תרתי משמע) שכול הבנות מאוהבות בו. והעובדה שזה היה נכון רק גרמה לו להיות דפוק עוד יותר.
ושנאתי את סמנתה. על כך שהזכירה לי אותי אך באותו הזמן גם את ההפך הגמור מימני. וזה בטח מאחר שהיו לי תקופות טובות יותר מתקופות חשוכות יותר וסמנתה עברה את אותן התקופות בערך ב7 ימים בלבד.

כשאני אומרת שאני שונאת את כל אותם הדברים האלה, אני לא אומרת במילים אחרות שהייתי רוצה שהיו אחרת. הרי כל אותם הדברים נמצאים בדיוק איפה שהם אמורים להיות, בזמן שהם אמורים להיות ובתוך האנשים שהם צריכים להיות. הם הופכים את הספר למה שהוא ובסופו של דבר אהבתי את מה שקראתי.
כנראה מפני שלא משנה כמה אנסה להצדיק את הטוב ולהכפיש את הרע- עדין מהנה כל כך לקרוא ספר נוער עם דמויות שכולנו מכירים- שטחיות, מרשעות, תמימות, מסכנות, חתיכות וכאלה שבעיקר עפות על עצמן יתר על המידה.
לעולם לא אדע למה זה מהנה כל כך, אולי מאחר שתמיד כולם מגלים את הטוב בסוף. מחשבים את המסלול מחדש וחוברים לחבר'ה הטובים. או הופכים לחבר'ה הטובים בעצמם.

אחרי הכל- אהבתי נורא.
אהבתי את הקונצפט הנערי, השובבי, האידיוטי והפשוט- של הספר, הכתיבה והדמויות.
אהבתי את האישיות השונה והיחודיות של סמנתה. שלא הזכירה לי אף דמות אחרת מאף ספר אחר. (מה שקורה לפעמים) היא הייתה נשמה טובה שכלואה בתוך גוף של נערה מקולקלת. והיא הצליחה להתגבר על עצמה בכל פעם מחדש.
אהבתי את קנט. שהיה פשוט מקסים. ורק רציתי לדעת איך זה מרגיש להביט בו באור הירח.
אהבתי את יום הקופידון. שהיה אידיוטי לחלוטין אבל משגע באותו הזמן.
אהבתי את הרעיון שניתנה לסמנתה הזדמנות לחוות את יומה האחרון שוב ושוב. אהבתי את המקוריות, אהבתי את הרגש, אהבתי את השפה, אהבתי את התיאורים, אהבתי את השיחות.
ספר מרגש. כתוב לעינין. בגובה העיניים עם משפטים מוחצים מידי פעם. שגורם לחשוב על החיים בזוית אחרת.
(וששנאתי את הסוף. שהיה לא צפוי בכלל)

אני מנסה לחבר את מילות הסיום אבל כושלת- לא סתמי או סתומה או סיוט. רק סייקס. תקוללי.