בין שפע הכותרים החדשים שנכנסים אל חיינו מדי שנה, אני אוהבת מדי פעם "לחטוא" באיזו קלאסיקה עתיקת יומין. כבר שנים שאני עוקבת אחר הציטוטים של אוסקר ויילד, שגרמו לי להאמין בגדולתם של המשפטים הקטנים לכאורה. הוא מיד מצא חן בעיני, האוסקר הזה, וידעתי שאהיה חייבת לקרוא את ספריו בעתיד. "תמונתו של דוריאן גריי" היתה בחירה אך טבעית, שכן גם מי שטרם קרא את הספר בוודאי שמע על אותו דוריאן גריי, עלם חן צעיר ויפה תואר שאינו מזדקן לעולם ושומר על נעוריו הנצחיים – אך באיזה מחיר?
הסיפור מוליך אותנו לאטו אל נבכי האצולה הגבוהה באנגליה; השיחות האינטלקטואליות על כוס תה בין ערביים, ידידויות ואהבות שנרקמות במהלך צעידות בגינה, וערבים המוקדשים למחזות של שייקספיר. גיבורי העלילה, עלם החן דוריאן גריי, הלורד הנרי והצייר באזיל הלווארד, מחליפים ביניהם מחשבות והגיגים על החיים לצד פילוסופיות שנונות ואפילו מעט עוקצניות, שמזכירות לנו חיש מהר מיהו מחבר הספר.
באזיל מצייר דיוקן מרהיב של דוריאן, שלוכד את יופיו, נעוריו ותמימותו בצורה מושלמת. ברגע של חוסר מחשבה דוריאן מביע משאלת לב, שדיוקנו המרהיב יהיה זה שיישא על עצמו את סימני חטאיו והתבגרותו, ואילו הוא ישמור על עלומיו לנצח.
המחצית הראשונה של הספר חולפת באווירה די איטית שהולמת את אנגליה של המאה התשע-עשרה, אך בד בבד אנו נחשפים לשינוי שחל בדוריאן, מצעיר נאיבי ונלהב לאדם קר ומרושע, גם אם כלפי חוץ הוא עדיין נראה כמו שה תמים וחינני במיוחד. המחצית השנייה של הסיפור תופסת תאוצה ככל שחטאיו של דוריאן גריי הולכים ומסלימים, ואפילו חזותו הנאה ותמימת המראה אינה יכולה לשטות יותר בסובביו.
את הפרקים האחרונים קראתי במתח צרוף, בנסיון לחזות את צעדיו הבאים של דוריאן גריי, כשהמציאות של חטאיו הולכת וסוגרת עליו. ויילד יצר דמות שנויה במחלוקת, שקשה להבין אם אנחנו אוהבים או שונאים, נמשכים אליה או סולדים ממנה, ואולי המורכבות הזו היא גדולתו של הסיפור על דוריאן גריי.
לאורך הקריאה נתקלתי במשפטים רבים שכמו נורו אליי בחץ ושבתי לקרוא שוב ושוב, מנסה לספוג את המילים לתוכי. הפסקה האחרונה של הספר, שהופכת אותו ספק לספר מתח וספק לפנטזיה, הרטיטה את נשמתי וגרמה ללבי להחמיץ פעימה. מבחינתי היא היתה המבריקה ביותר ברומן, שכן אף על פי שהסיפור תם והושלם, מחשבות חדשות החלו לקנן בקרבי.


















