ממואר לא רע של עיתונאי יהודי אמריקאי שעבד ביפן עשרות שנים וסיקר את התחום הפלילי לעיתון יפני.
יד בוטחת של עורך הייתה יכולה לעשות פלאים באוסף האנקדוטות, חלקן מייגעות שלא לצורך.
עוד היה מועיל אם מסביב היה נטווה חוט מקשר כלשהו בין כל הפרשיות, אפילו אם אחד בדיוני - הייתי סולח, אני מבטיח.
תיאור יפה של החברה היפנית שיהיה פחות או יותר מוכר למי שבילה יותר מרבע שעה בטוקיו.
אבל יש גם כמה הפתעות - לדוגמה, מסתבר שלכתבים יש חדר שינה במשרד שלהם ביפן. בימי הקצרים בעיתונות קיבלתי שולחן בקומת פרטר שעבד בשיטת הכיסא החם

זהו ספר דוקו על ג'ייק אדלסטיין,יהודי אמריקאי שגר בטוקיו ושימש ככתב פלילים בעיתון מקומי.
סיקור היקוזה ואירגוני הפשע השונים היה אתגר עצום. ג'ייק היה חסר פחד. ידע ליצור קשרים במשטרה ובאירגוני הפשע. ביקור בכל הזוהמה וחקר במיוחד סחר בנשים.
תחילה היתה המטרה ליצור סקופים בעיתון ולאחר מכן להילחם בראשי האירגונים.

קשה להגדיר את הספר הזה תחת קטגוריה אחת: עלילתי או עיוני? אוטוביוגרפי או ביוגרפי? דוקטומנטרי או בדיוני? כנראה שיש בו הכול מהכול.
זהו מסמך אנושי של העיתונאי הפלילי ג'ייק אדלסטיין, שבו הוא פותח עבורנו צוהר לחברה היפנית על כל גווניה - המרהיבים והמזעזעים.
באופן כללי, אני מוצאת את התרבות היפנית מרתקת ומסקרנת, ולכן כששמעתי שישנו ספר המתאר את היקוזה היפנית וחושף מעט מההילת הסודיות שלה, ידעתי שאני חייבת לקרוא אותו.
ההתחלה של הספר מעט איטית ומתרכזת בעיקר בהסתגלותו ההדרגתית של אדלסטיין לחוקים הבלתי כתובים של עבודה ככתב במדור פלילים עבור העיתון הנמכר ביותר ביפן. שלא כמו בארצות אחרות, ביפן שוררים יחסים הדוקים בין הכתבים לבין המשטרה, המעוגנים גם בתכתיבי התנהגות ויחסי חברות עמוקים שכנראה לא יימצאו בשום מדינה אחרת. מעבר ליחסים של הכתבים והשוטרים, גם ברמה המערכתית העיתונות מכבדת את המשטרה ולמשל עשויה לדחות סקופים או תגליות על מנת לאפשר למשטרה לבצע את עבודתה על הצד הטוב ביותר. בתמורה לכך, המשטרה משתפת פעולה עם העיתונאים וחוסכת להם לעתים עבודת תחקיר מפרכת על ידי כך שפשוט חושפת בפניהם את המידע. האם מדובר בהרמוניה מושלמת או במצב הכרוך בסיכון? אני בעצמי טרם הגעתי לתשובה.
תוך כדי הסיפור האישי של אדלסטיין, הוא חושף בפנינו כמה עובדות מפתיעות על החברה היפנית - רשימת רבי המכר ביפן, למשל, מצביעה על לא רק על הנטייה להתאבדויות השכיחה בקרבה, אלא גם על היחס האוהד כלפיה. גם היחס למיניות וליחסי מין עשוי להפתיע בשל הסטריאוטיפ היפני של החזות המאופקת. אבל ביפן תעשיית המין פורחת וישנם מועדוני "מארחות" כמו פטריות אחרי הגשם, ודווקא מהמקומות הללו אדלסטיין מתחיל להתקרב אל כמה מבכירי היקוזה היפנית.
מנסים למכור את הספר הזה כחדירה אל לב היקוזה היפנית, וזה לא נכון. החלק על היקוזה אמנם משמעותי, אך הוא מסתמן ככזה רק לקראת סיומו של הספר. אני חושבת שהספר חודר אל לבה של יפן כולה, ולכן גם אם הכתיבה אינה סוחפת או מבריקה, מי שמתעניין בתרבות היפנית גם ימצא את הספר הזה כשווה קריאה.

אני מוצא את התרבות היפאנית מסקרנת ולכן הספר הזה משך את עיניי, בפרט בגלל שהוא מבטיח לשפוך אור על פן שלא קראתי עליו הרבה, הפן הפלילי של הארץ הזרה הזאת. כמו כן מהעטיפה ציפיתי לסיפור על עיתונות חוקרת ולחימה בפשיעה, יחד עם נקודת המבט הייחודית של גייג'ין (אדם זר ביפן) אבל כזה שמתערה בחברה. במילים אחרות, הרבה הבטחות.
במידה מסוימת הספר גם מקיים את ההבטחות. לאדלסטיין יש פרספקטיבה ייחודית על יפן, והיו לו חיים מעניינים ומבדרים. מה שחסר בספר הוא בעיקר נרטיב. יכול להיות שהמחבר הוא כתב חדשות טוב, אבל ספר דורש יותר מאוסף של אנקדוטות. החיסרון השני הוא שהספר נוטה להיות יותר על האדם ולא מספיק על התקופה והמקום. אוטוביוגרפיה טובה היא עניין של התמהיל הנכון.
עם זאת, הכתיבה היא שוטפת והספר שווה בהחלט שלושה כוכבים מתוך חמישה, גם אם רק עבור הערך הבידורי.

ג'ייק אדלשטיין הוא עיתונאי יהודי-אמריקאי הפועל ביפן מזה שנים רבות. הספר מספר את חוויותיו של ג'ייק כעיתונאי ביפן לאורך תקופה של כ-15 שנים בהם היה עיתונאי פלילים ופיתח קשרים עם המשטרה ועם היקוזה.

הספר יעניין כל אחד שיש לו זיקה אפילו קלושה לתרבות יפן, הוא לוקח אותנו למקומות שכאזרחים או תיירים לעולם לא נוכל להגיע.

הוא מסביר היטב את מילכוד 22 שמאפשר ליקוזה להמשיך ולשגשג במסגרת החוק, אם זאת לטענתו מאז שב-2011 עבר חוק האוסר על אזרחים כל סוג של מסחר עם היקוזה השפעתם נחלשת, עוצמתם ומספרם יורדים בהדרגה ולטענתו הם גוף עתיק שיעלם מן העולם בעתיד הקרוב.

לעיתים יש עודף שמות של אנשים ומידע שלא היה נחוץ כדי להעביר את המסר ולכן 4 כוכבים.

הסופר גייק אדלסטיין מספר את חוויותיו מזמן היותו עיתונאי בעיתון נפוץ בטוקיו. אדלסטיין היה סטודנט בטוקיו והשתלב בעיתון ככתב פלילים. היותו אמריקאי יהודי היה חלק מהחויה לטוב ולרע. מגעיו העיקריים היו עם היקוזה לשמותיה השונים ועם השוטרים שבעזרתם קיבל מידע על הארועים ופרשנות שחסרה לו על מערכות היחסים בין הקבוצות השונות. הספר מאד לא ידידותי לקריאה מלא פרטים ואין עלילה אחת המקשרת בינהן חוץ מדמותו של הסופר העיתונאי. מתאים לקוראים השואפים להיות עיתונאים, חויותיו של אדלסטיין והקוים המנחים שלמד מפי חבריו למקצוע, יכולים לשמש מתוה לקורס עיתונאות.
אותי הספר לא ענין גם סיפורי הפשיעה היפנים לא היו משכנעים או מרתקים.הסיפור אינו זורם אינו אחיד.ספר שהינו יומן מסע ולא ספר עלילה.

למי שהיה בטוקיו, למי שמעריך את התרבות היפנית על שלל מוזרויותיה לעינינו המערביות, ממליץ בחום לקרוא את הספר.
הספר נכנס למקומות מרתקים שלא חשופים לעולם החיצון, קצת כמו לטייל בעיר זרה עם מקומי.
אהבתי את צורת הכתיבה שהחזיקה אותי מחובר לספר עד סופו.