"4*. ברגמן כותב מחזה בתוך מחזה. משפחת אקדהל מנהלת תיאטרון קהילתי ומעלה מחזות של שייקספיר ושות' ברמת הצלחה כזאת או אחרת, וכידוע, "העולם הוא במה וכולנו שחקנים" אז במקביל להצגות התיאטרון מתנהלת הצגת החיים של בני המשפחה, עם דרמות וטרגדיות ומה שביניהן. ברגמן כותב בסגנון מעניין - שילוב של מחזה עם דרמה תקופתית בשוודיה של תחילת המאה ה- 20. בתחילת הסיפור יש אידיליה משפחתית ותיאור הנפשות הפועלות אבל די מהר הרומנטיקה מתנפצת עם מות האב, וכעבור שנה אלמנתו מתחתנת עם בישוף ועוברת לגור בביתו עם שלושת ילדיה. הצרות לא מאחרות להגיע והמשפחה המורחבת נרתמת להציל את המסכנים מתוך לוע האריה הטורף. יש גם סוחר יהודי טיפוסי ורוחות רפאים חביבות (מי יותר ומי פחות). ברגמן לועג בדרכו לדת ואמונות טפלות, מעריץ נשים חזקות והחלטיות ומגחך על גברים חסרי עמוד שדרה ורודפי שמלות. במבט ראשון, הכול מוקצן ופשטני, רעים-טובים, אבל למעשה יש כאן תיאור אמין וככל הנראה קרוב למציאות של משפחה מגובשת ומתקדמת בדעותיה הרבה מעבר לתפיסות המקובלות לפני למעלה ממאה שנים, משפחה אוהבת ולא שיפוטית, ולמרות כל ההתקוטטויות וההסתבכויות – מי ששייך למשפחה שכזאת מרגיש בבית ויודע שהוא לא יהיה לבד בעת צרה. "

"2*. כתיבה רובוטית, פשטנית ונטולת רגש בספר הראשון מוצדקת ואולי אפילו מתבקשת כאשר הסיפור מסופר בגוף ראשון רבים על-ידי תאומים בני 10. היא תואמת לגיל שלהם, להתנהגות שלהם ולרוח התקופה הדורשת הישרדות וערמומיות. כתיבה כזאת בספר ההמשך כאשר הסיפור מסופר על ידי מספרת כל-יודעת והעלילה כבר שונה בתכלית היא צורמת ותקועה באוזן כמו מסמר חלוד. אין לזה שום הצדקה, זה נראה רע, זה נקרא רע ובעיקר אין שום ערך מוסף לסיפור על הסבל והניכור הגדול במדינה טוטליטרית כשהוא מסופר בצורה כל כך עילגת וחוזר על עצמו שוב ושוב. ננטש בעמוד 60."

"4*. בין הסלעים מול בית החווה בדרום-מערב מונטנה, רואה פיל ברבנק, החוואי המחוספס ומולטי-טאלנט מקומי, את דמותו של כלב רץ. הוא רואה אותו לעתים קרובות ואין לו ספק שבסוף הכלב ישיג את טרפו. רק פיל ועוד אדם אחד בעולם כולו הצליחו לראות את הכלב הזה, וזהו המבחן האולטימטיבי לכל מי שעובר בסביבה – אם יקרה נס והכלב יתגלה למישהו מלבד פיל יהיה זה סימן לאיכותו הנדירה של אותו אדם ויהיה לו סיכוי להשתוות לפיל הכל-יכול. אז מי הוא באמת, אותו פיל ברבנק: בוב הבנאי המוכשר? הגבר שבגברים? מנהל חוות בקר מתוסכל שלא מוצא פורקן לשכלו החריף ולכישוריו החריגים? הבריון ששונא נשים, יהודים, אינדיאנים, מתעשרים חדשים, עירוניים, כפריים ואת כל היתר (אולי חוץ מקוצרי חציר נוודים שאין להם אלוהים) או אדם אומלל ובודד שמחביא סוד גדול ומקדים לכסח את החיים באגרופיו החשופים בטרם החיים יכסחו אותו, או במילים של הסופר "הוא תיעב את העולם לפני שזה יקדים לתעב אותו"? תומס סוואג' בונה כאן עלילה של המערב הישן מלפני מאה שנים, עולם קשוח של עובדי אדמה וחוואים ששורדים בתנאי אקלים קשים כאשר המוות הוא אירוע שגרתי ומי שקופא מקור או נהרג על ידי סוס משתולל או נלכד בלהב של מכונת קציר, זוכה לניד ראש ומשיכת כתפיים כי ככה זה - "הערבה לקחה אותו". וכך קורה שבמקום שאין בו רחמים ויש תבנית קבועה שממנה אמורים להיות עשויים אנשים ראויים, צומחים סודות וסבל וכאבי לב נסתרים. "

"4*. סורוקין משחק באוכל ובמוחות של אנשים. הוא אוהב ללוש ולבחוש, ללקק עצמות של אצבעות הידיים, לנגוס נגיסות גדולות מבשר הירכיים, ללעוס ברעש ולהשקות עם וודקה. או ליקר. או יין. אם עדיין לא שבעים אפשר לקנח בגלידת קונדומים משומשים המכילים זרע ומוקצפים בשמנת מתוקה, ליקר ושוקולד חם או בכדורי ציפורניים קצוצות בתוספת יין לבן, בזיליקום ופירורי לחם. ואל תגידו איכס על אוכל! קשה להגדיר את הכתיבה של האיש: זאת פרודיה פרועה וגם סוג של דאחקה וקריאת תיגר על ספרות, סופרים ומה שביניהם. זה גם מניפסט חברתי שבא לזעזע ולטלטל, בתקווה שמתוך זעזוע עמוק שגובל בגועל וחלחלה אפשר לגרום לאנשים לחשוב. יש גם ביקורת מתריסה: על השינויים שעוברת השפה המדוברת, על הדוניזם ואגואיזם, על רדיפת ממון ואוליגרכים. לסורוקין יש מה להגיד לא רק על סגנון החיים הרהבתני המודרני אלא גם על פסאודו אינטלקטואלים ברוסיה של המאה ה- 19 שמדברים על פילוסופיה ומוסר תוך כדי זלילה של... ויש כאן דוגמה מובהקת להקצנה קשה לעיכול שזיכתה אותו בתארים כמו 'מחבל ספרותי' וגרמה להשמדת ספריו, ומאידך יש המכנים אותו גיבור תרבות, גאון, אמן האבסורד וכו' (או כך לפחות מספרת אחרית דבר). לסיכום, פרוע ושונה, מאתגר שכלית (וגם קיבתית), מעניין במידה אבל לא מושך לרומן בהמשכים – רק לטעום מהמאכל הביזרי הזה ולעבור למשהו יותר רגוע. "

"3*. "סיפורם של עודד, חזי, סימה, טליה, גאולה וכל הקורה בתוכם, ביניהם ובסביבתם" מתפרס על פני 40 שנה בדילוגים חינניים קדימה ואחורה והצידה בזמנים, יש בו שילובים עדינים של רקעים שונים, נגיעות מחושבות של מזרחים-אשכנזים, שיכון מול קיבוץ והכול מונח על מצע של שני חברי ילדות בלתי נפרדים כאשר אחד מהם חולה בסרטן בשלביו האחרונים. על פניו יש כאן כר פורה לספר מלא בסטראוטיפים וישראליות יתר אבל מבחינה הזאת הוא דווקא מפתיע לטובה. נקודת התורפה שלו נמצאת בעיקר בקשר אהבה מחוץ לנישואין בין טליה לעודד שמתואר כחיבור שמימי קסום ואלוהי, משהו שאין דברים כאלה ומה אתם יודעים בכלל. זה דביק, זה לא אמין וזה מוריד את הספר שיכל להיות רומן ביכורים מרגש וכתוב טוב, לרמה בינונית של טלנובלה. פספוס. "

"2*. פסיכיאטר בשם ג'אקמור מרגיש ריקנות ומגיע לכפר מלא מוזרויות כדי לעשות פסיכואנליזה לתושביו ההזויים. בשלבים הראשונים של שהייתו בכפר הוא מזדעזע ונגעל, אחר-כך מתרגל ומרשה לעצמו אי אלו מעשים דומים. במקביל מתרחש סיפור על שלישיית תינוקות שגורמים לאמא שלהם לאבד כמה ברגים ולפתח אובססיות ופרנויה לביטחונם ושלמותם. המוסר של אנשי הכפר רדום רוב הזמן, והם משליכים את תוצאות הפשעים שלהם לנהר שבו שוחה שעיר לעזאזל שלוקח על עצמו את מצפונם. המעשיות בספר מפוזרות ללא סדר או הגיון אבל הבעיה העיקרית שלו היא בהעדר פואנטה, אין בו שום מסר קוהרנטי משמעותי שאפשר להיאחז בו, ולסבול למענו את כל המוזרויות והמעשים הדוחים שנעשים בכפר. בטוח שבוריס ויאן רצה להגיד משהו חשוב אבל התוצאה יצאה מגומגמת וחסרת ערך מוסף. "

"2*. הבכיינות של ברנהרד הייתה כל-כך חיננית ב"בטון" וזאת הסיבה שהגעתי לקרוא את "הסיבה" אבל קצת אחרי מחציתו הגעתי למסקנה שאין סיבה להמשיך ולחפש סיבות לסיים את הספר המשעמם הזה. מה גם שלא מצאתי שום סיבה להזדהות עם סבלם של תושבי זלצבורג בסוף מלחמת העולם השנייה, ובתיאורים של הרג והרס מבנים היסטוריים ומפרט הסבל "הנורא" מהפצצות אוויריות של "האויב" ראיתי ציניות גדולה, והם גרמו לתוצאה הפוכה ממה שהתכוון המשורר. רציתי להתחיל עם הספר הזה את סדרת הספרים הלבנים שלו אבל לא נראה לי שאחרי החוויה המיותרת הזאת יש טעם להמשיך. "

"3*. בוקובסקי בגלגולו הרומנטי. חנון היפי בן 30 פלוס מנהל ספרייה הזויה לספרים הזויים שכותבים אותם אנשים הזויים (כאלה שגרים במלון ומגדלים פרחים לאור נרות וכותבים על כך ספר. למשל), ולצידו בחורה בשם וידה שההתמחות העיקרית שלה היא לעורר "בלבול אירוטי רוגש כמרקחת טילים" אצל כל גבר שרואה אותה. עד כאן נשמע מדליק ומקורי אבל הצמד המוזר הזה יוצא פתאום לסן דייגו כדי להגיע לדוקטור גארסיה שמבצע הפלות פרטיות בלתי חוקיות, 'בלי כאבים ונקי, הכל נקי, בלי כאבים' תמורת 200 דולר במבצע לחברים נבחרים. יתכן מאוד ואפשרי בהחלט שלבראוטיגן היה מאוד חשוב וקריטי להנציח הוויי של שנות ה- 60 בקרב צעירים בוהמיים בטלנים בקליפורניה והוא החליט להקריב את העלילה לצורך מטרה נעלה שכזאת, והתוצאה מפוהקת ומבולבלת, בפרט אחרי "כדי שהרוח לא תישא זאת לכל עבר", ובזה הוא איבד אותי כקוראת (רק שלמזלו, לא תרגמו ספרים אחרים שלו פרט לשניים האלה). "

"3*. הספר התפרסם בשנת 1927 וזכה להצלחה מסחררת. ויילדר היה בן 30 בלבד, ומאז הוא זכה בשלושה פרסי פוליצר. התקציר מכנה את הספר "יצירת מופת קטנה", וגם אחרית הדבר מהללת ומשבחת, ואני תוהה (ולא בפעם הראשונה) על חלוקה לא הוגנת ולא הגיונית של שבחים בעולם הזה כאשר סופרים שאין בכתיבתם שום ייחוד, קוטפים תהילה כבר בגיל צעיר ואלה שכתבו יצירות מרהיבות - סיימו את חייהם באלמוניות אומללה. וכמו שקורה לרוב עם ספרים פושרים כאלה, הרעיון מעניין (גם אם הוא מושאל בבסיסו ממחזה של פרוספר מרימה): גשר סן לואיס ריי, "המצויין בגשרי פרו", קרס והמית תחתיו חמישה בני אדם. על כל אחד מהם יש פרק המספר על קורותיו וקיימים גם קשרים והיכרויות בין חלק מהאנשים בקהילת לימה שהם השתייכו אליה. המחצית הראשונה של העלילה מעניינת למדי, סיפור אהבה אובססיבית וחד-צדדית של אם לבתה או סיפור על הקשר המיוחד בין שני תאומים זהים ועל פעילות צדקה של אם המנזר שלא משאירה לה מקום לאהבה אמתית, וכל אלה על רקע השאלה המרחפת מעל שברי הגשר: האם זאת סתם תאונה שבחרה את קורבנותיה באקראי או שיש כאן יד מכוונת והשגחה עליונה. כאן מגיעה דמותו הנלעגת של האח חוניפר שנוטל על עצמו משימה להוכיח בצורה "מדעית" שאסונות מן הסוג הזה נופלים על ראשם של רשעים שנענשים על חטאיהם, ומנסה "לסדר" את המציאות לצרכיו, ללא הצלחה יתרה. במחצית השנייה התנופה של הסיפור דועכת והתפלספות תופסת נפח עודף ומיותר, וכך הטעם הטוב נמוג לו ומתמסמס. יצירת מופת קטנה זה לא."

"4*. אישה נרצחת באכזריות זמן קצר אחרי החתונה, החקירה לא מתקדמת והתיק כמעט נסגר אבל הנחישות מנצחת – הרוצח נחשף אבל חומק ברגע האחרון. המספר הוא מזכיר משפטי בדימוס שכותב סיפור בתוך סיפור אבל למעשה מנסה לנקות את השולחן ולהוציא החוצה את הסוד שהוא סוחב בקשר לרצח, לרוצח, לאלמן ולאישה שאהב כל חייו – וכל זה על רקע השחיתות והבריונות השלטונית בארגנטינה של שנות ה- 60 וה- 70. "

"4*. רגעים קצרים וקרעי זיכרונות מהביקורים אצל מל', אישה אהובה שנמצאת בסופו של תהליך התפוררות הזיכרון. עושה רושם שהסיפור הוא אוטוביוגרפי, האישה יכולה להיות אחותה הגדולה, בת זוגתה או חברה, ולמעשה – כל אחת שדרכיה הצטלבו עם הסופרת כאילו לרמז שאף אחד לא חסין מהעונש הנוראי הזה של איבוד עצמי והיתקעות חסרת תוחלת בתוך קליפת גוף שאפילו את איבריו את לא מזהה. //"אני לא יכולה להתרגל לא לומר "את זוכרת", כיוון שאני מנסה להחזיק באותם חלקים של עבר משותף, בקשרים החשאיים שמאחדים אותנו. וגם משום שכדי לקיים שיחה – כדי לקיים קשר – צריך להיזכר יחד או לפחות להעמיד פנים, גם כשהיא – כלומר, הזיכרון שלה – משאיר את הזיכרון שלי לבדו."// "אני צריכה לכתוב את הטקסטים האלה כל עוד היא בחיים, כל עוד אין מוות או סגירה, כדי לנסות להבין את פשר הלהיות / לא להיות הזה של אדם שמתפרק לנגד עיני. אני צריכה לעשות את זה כך כדי להמשיך הלאה, כדי להתמיד בקשר שנמשך למרות ההרס, ומתקיים גם כשבקושי נותרו עוד מילים." "

"3*. תמיד יותר קשה לנטוש ספרים שהתחילו טוב מאד ואיבדו את זה מאשר ספרים שכבר בהתחלה לא היה בהם במה להיאחז. אז נגררתי עם הספר הזה עד עמוד 126 ובצער מסוים הגעתי למסקנה שאיש משום מקום לא הולך לשום מקום, בטח לא למקום שאני רוצה להגיע אליו."

"2*. בהתחלה נושבת רוח מרעננת של משהו אחר, סיפור שמדבר על בינה מלאכותית ועל גופים רובוטיים בצורות שונות אבל בעצם מדבר עלינו, על חולשותינו ועל הצורך שלנו לטפל, לדאוג ולחנך יצורים חדשים שבניגוד לילדים, במידה ומגיעים לתוצאה לא רצויה בשלב כלשהו, תמיד נוכל ללכת אחורה עד הגיבוי האחרון ולמחוק את הטעויות. הרעיון מעניין אבל הדרך מייגעת, עמוסה במכשולים טכניים מיותרים ובכתיבה חובבנית. ננטש ב- 66% באנחת רווחה גדולה. "

"4*. ארבע נובלות קודרות שלא יכולתי לקרוא ברצף אבל כל פעם שחזרתי, נשאבתי לתוך האומללות כי היא מסופרת כל-כך טוב שמרגישים אותה זוחלת מתחת לעור. הרבה ייאוש ושתיקות, כישלונות ואכזבות היו כאן, הרבה תקווה לא הייתה כאן, ועדיין זה ספר מרתק בדרכו, במינונים קצובים. "

"4*. "אני מניחה שביקשתי לחלוק כבוד ללוסיל, להעניק לה ארון קבורה מנייר...וגורל של דמות ספרותית. אבל אני גם יודעת שבאמצעות הכתיבה אני מחפשת את המקור לסבלה, כאילו היה רגע מסוים שבו גרעין האישיות שלה התבקע באופן מוחלט וחסר תקנה, וברור לי עד כמה החקירה הזאת אינה רק קשה, אלא גם חסרת תוחלת." // דלפין דה ויגאן כותבת על אמה לוסיל, על המכלול המורכב והסבוך של חייה מילדותה עד התאבדותה, היא מנסה להנציח, להבין, לעשות חשבון נפש ולהגיש גם חשבון בגין ילדותה שלא כל-כך התאפשרה לה בעקבות התקפי השיגעון האשפוזים של אמה. דלפין דה ויגאן כותבת ומתייסרת, המצב הנפשי שלה בזמן הכתיבה מאוד שביר, הכתיבה בפירוש עולה לה בבריאות. היו אנשים שפחות אהבו את הספר בגלל השילוב של לבטי הסופרת בתוך הרצף של הסיפור אבל אני חושבת שזה בדיוק מה שנותן לספר ערך מוסף – הבלבול, הייסורים, ההתלבטות האם לזנוח את הפרויקט הזה, השאלות האם יש לה זכות לחשוף פרטים מבישים ורגעים הכי קשים, איך יקבלו זאת קרובי משפחתה של האם. הסיפור מרתק ולא קל. דה ויגאן אכן הפכה את אמה לדמות ספרותית אבל בניגוד לדמויות ספרותיות שהסופר בורא מתוך דמיונו העשיר, היא קיבלה כאן חבילה כבדה מנשוא שלא יכלה להתעלם ממנה וגם התקשתה לסחוב, וזאת המציאות שלה. יש שאמרו כי יכלה להנציח את אמה בדרך מכובדת יותר. אני חושבת שזאת הייתה הדרך היחידה שלה לחלוק לאמה כבוד אחרון, ועם כל הכעס והצער על מה שהחמיצה בתור הבת של לוסיל, היא מבינה. חומלת. אוהבת. סולחת ומבקשת סליחה. ומכבדת את החלטתה של אמה "למות בעודי חיה" ולהעריך אותה על כל השנים הארוכות שהיא סבלה ונאבקה בחור השחור שאיים לבלוע אותה. "

"4*. על בלשים ושופטים - עושי צדק ושומרי חוק - שלוקים באובססיה בלתי נשלטת לצדק ולמציאת האמת, ובדרך גורמים יותר נזק מתועלת, ואם היינו מדקדקים בעשיית צדק בכל מחיר (בדומה להם) היינו מרשיעים אותם בגרימת מוות ברשלנות. "

"2*. סוג של יומן זיכרון שמשחזר את חברותו של הסופר בחבורה בוהמית שנקראה "הקבוצה הקטנה" - קבוצת צרפתים (לרוב) נהנתנים ובטלנים שסופם ברור. הסיפור כתוב ביובש, מלאי השמות יכול למלא אנציקלופדיה ובתכלס לא מגיעים לשום תובנה או פואנטה, אין כמעט עניין במהלך הסיפור ורק בזכות האיורים המיוחדים זה לא ממש בזבוז של זמן. פטריק מודיאנו זכה בפרס נובל לספרות בשנת 2014. מתוך נימוקי הוועדה: "עבור אמנות הזיכרון שבאמצעותה הוא משחזר ומציף את הגורלות האנושיים הבלתי נתפסים..."// טוב, לזכותו ייאמר שהספר הזה נכתב בשנת 1981, והיו לו עוד 33 שנים לשכלל את כתיבתו אבל עדיין יש לי תחושה שאין בשביל מה לטרוח ולחפש סיבה מוצדקת לקבלת הפרס כי לא נראה לי שיש כזאת. "