אני אוהב ספרים שעוסקים בתרבות הפופולרית.
דברי ימי העיתון ידיעות אחרונות או ערוץ 2 עשויים להיות מעניינים, ובמובנים מסוימים אף חשובים יותר, מתולדות התזמורת הפילהרמונית הישראלית.
התרבות הפופולרית לסוגיה ולגווניה היא עניין חשוב, יומיומי, המקיף אותנו מכל צדדינו, וגם אם יש לנו לעיתים נטייה להפחית בערכה, מדי פעם כדאי מאד להקדיש מחשבה לנוכחות שלה בחיינו, ולחשיבות ההשפעה שלה על עצמנו ועל החברה בה אנו חיים.
בקיצור - אני לגמרי בעד הז'אנר.

הספר הזה שיצא לאור ב-2003 נועד לספק בדיוק את המבט הבוחן הזה.
חבורת חוקרים צעירים, רובם תלמידי תואר שני או שלישי במדעי החברה (תקשורת, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה ועוד), התכנסה כדי לבחון ברצינות רבה כמה מאושיות התרבות הפופולרית בחיינו (נכון לתחילת העשור הקודם, ורובם עוד עמנו) - כוכבי טלוויזיה ורדיו, פרשנים בתוכניות האקטואליה והעיתונות ועוד.
דא עקא שהספר הזה אכזב אותי קשות.
הוא כבד ראש בצורה כמעט מצחיקה, מנופח ומוגזם.
כל אחד מהחוקרים הצעירים רושף אש כלפי מושא מאמרו. את כולם הם שורפים בהבל פיהם.

מאמרים מושחזים בני 15 עמודים בממוצע שקוטלים באמצעות אותו טיעון שחוזר שוב ושוב עד כמה ישראל אהרוני אינו מציע טעם מקורי משלו, או עד כמה ורדה רזיאל-ז'קונט אינה מבינה מאומה בפסיכולוגיה ושאסור לה לייעץ על פי כל אמת מידה מקצועית, או בועת הסבון הריקה מתוכן המכונה "פנינה רוזנבלום" - הם בבחינת המובן מאליו שנלעס בספר הזה יותר מדי פעמים.
המאמץ לחדש ולכתוב בז'רגון אקדמי מעודכן, ואי היכולת להסתכל מעט בהומור על הדמויות המסוקרות מוביל לתוצאה מסורבלת ומייגעת.
גם כמעט ולא מצאתי בספר הזה שום חידוש או תובנה שלא הייתי ער להם קודם לכן.

אציין, ברשותכם, כמה הערות קצרצרות על כמה מפרקי הספר:
1. את מה שכתב אריק גלסנר, מבקר הספרות האהוב עליי מאד, על חנוך לוין - לא הבנתי. לו היה כותב בסנסקריט, רמת ההבנה שלי הייתה נותרת בעינה.
2. הביקורת הנוקבת של נעם סרי על כתיבתו של אדם ברוך בנושאים הלכתיים ויהודיים אחרים לוקה בצרות עין ואף באי-הבנה של מה שברוך ניסה בכלל לעשות.

ובכל זאת, יש גם מעט טוב. שני הפרקים המעניינים ביותר בספר הם:
1. דבריה של פוריה גל גץ על סמי שלום שטרית מעניינים מאד.
אמנם מאז כתיבת הספר קרנו של שטרית שקעה ויכולתו לייצר כותרות במקומוני תל אביב דעכה, אבל עדיין מעניין מאד לקרוא את הניתוח שלה כיצד אישיותו הסוערת והתוקפנית מדי של שטרית הכשילה את מאבקו הצודק.
2. עורך הספר ניר ברעם הזמין את דודו חיים ברעם לכתוב על הכדורגלן אלון מזרחי.
לא רק שהדוד ברעם מעלה דרמטית את ממוצע הגיל של הכותבים בספר, הוא גם היחיד שכתב ביקורת אוהדת וחיובית על מושא מאמרו.
חיים ברעם מחבב מאד את אלון מזרחי הפרסונה ומעריך את יכולתו בכיבוש שערים, ואת כל הבוז שבו - ויש לו הרבה - הוא שופך על עיתונאי הספורט הרבים שנהנים להסתלבט על מזרחי ללא הצדקה. חבר'ה, כולה שחקן כדורגל, כן?

ספר שהוא החמצה.

הרבה ישראלים מתגעגעים למנחם בגין. הרבה צעירים בקושי יודעים מי זה.
אבי שילון כותב ביוגרפיה מאוד מחמירה ונראית הרבה פעמים לא אובייקטיבית ודעתנית. קשה לכתוב ביוגרפיה אובייקטיבית חייב להודות, ואני מעדיף שהאידאולוגיה תהיה הפוכה כדי שנוכל להעביר גם ביקורת על המנהיגים המהוללים ולא רק לשמוע אגדות ומיתוסים.
בגין, ביתרי, שהיה ראש האצ"ל(מה שהוא דאג להזכיר בכל אפשרות והתגאה בכך) לא היה אהוד במיוחד על בן גוריון וההגנה. גם על הבריטים. יש אומרים שהוא ניהל ארגון טרור, שבן גוריון ניסה לרדוף ב"סזון" ויש אומרים שבלי המאבק המזוין לא הייתה קמה מדינה. כשהספינה "אלטלנה" עגנה בחופי הארץ, הואל טענתו זה שמנע מלחמת אחים.
אחרי 29 שנות אופוזיציה, נידוי, אי לגיטימציה, קיפוח ואין סוף ויכוחים עם בן גוריון ומפא"י(הסכם השילומים לדוגמא), בגין כבש את השלטון וסוף סוף יש מנהיג גם לנדכאים. הוא ניסה ליצור רפורמות רבות בכלכלה(שכשלו כישלון חרוץ), והישגו הגדול ביותר היה הסכם השלום עם היריבה החשובה ביותר של ישראל, שחלק טענו שבניגוד לאידאולוגיה שלו.
התיאוריות שהובל על ידי אריק שרון במלחמת לבנון השנייה קצת מופרכות לטעמי אך אין לדעת, ותוצאותיה מעוררות מחלוקת. בשלב מסוים, אחרי פטירת אשתו עליזה חש ייסורים קשים, ובאומץ, תעוזה ומנהיגות היה מספיק הגון כדי לומר "איני יכול עוד".

מנחם בגין היה רטוריקן גדול, "יהודי פשוט", שזכרון השואה רדף אותו כל ימי חייו. הוא שירת את העם ביושר ובצניעות. ישנה הסכמה על כך שבגין הוא מנהיג שלא חשש לקחת החלטות אמיצות. לעיתים אף תמך מהאופיזיציה כשצריך בניגוד להגיון הפוליטי.

דמותו המרתקת של בגין חיה בנו גם כיום.

כשבגין פרש מראשות הממשלה כשהוא שבור נפשית וגופנית הוא היה בסה"כ בן 70 (השוו לנתניהו שמגיע בגיל זה לשיאו, או לברק) והוא שימש בתפקידו רק 6 שנים. אבל בתקופה קצרה זו בגין שינה את פניה של מדינת ישראל ואנו חיים כיום במדינה שהוא הותיר אחריו, לטוב ולרע (זה כבר תלוי בדעתכם האישית). השפעתו שנייה רק לזו של בן גוריון, שהקים את המדינה והכתיב את אופייה עד עלייתו של בגין. אז מי הוא היה, הגלותי, האופוזיציונר הנצחי, הדמגוג, המכור לסמלים ולג'סטות, הלא-רלוונטי, ה"מוקיון" מהכיכרות? ומה הביא אותו להיות ראש ממשלה כל כך פופולרי ומשפיע?
בקטע מהספר כותב המחבר על מותו של בגין. 9 שנים אחרי שפרש מראשות הממשלה והסתגר, חולה ומדוכא, בדירה שכורה בירושלים, הרחק מעיני הציבור, הוא מת. הוא ביקש בצוואתו להיקבר בצד רעייתו בהר הזיתים, סמוך לקבריהם של עולי הגרדום מאיר פיינשטיין ומשה ברזאני. קרוביו ניסו לארגן לו הלוויה צנועה. הידיעה על מותו שודרה ברדיו בשעה שבע בבוקר, וההלוויה התקיימה כמה שעות לאחר מכן, ואף-על-פי-כן באו עשרות אלפים להר הזיתים לחלוק לו כבוד אחרון.
אז מי זה היה, האיש שהציבור כל-כך אהב למרות שהוא היה כל-כך שונה ממנו? וכיצד אדם לא פרקטי משמש כמפקד מחתרת וכמנהיג בלתי מעורער לכל חייו? וכיצד הוא הצליח לפענח את רצונו של הציבור ולהפוך את עצמו לשופר ולמנהיג (כמעט ברמה של נביא) של רוב העם?
הספר כתוב בצורה מרתקת ונקרא בקלות. למבוגרים שבין הקוראים זו רק תזכורת לאיש שהיה ולפועלו. לצעירים - הזדמנות לפגוש דמות-חידה של מנהיג שהיה ההיפך הגמור מכל מה שביטאה ההנהגה המסורתית של התנועה הציונית ושגרם לשינוי כל-כך דרמטי בפני החברה. היתרון של אבי שילון אינו רק בעצם הכתיבה - הוא עצמו אינו מעריץ של בגין, והוא עצמו מציג צדדים לא-מחמיאים של דמותו ומנסה ליישב את הדמות עם השפעתה העצומה על הציבור. ספר מומלץ

קראתי את הספר וסיימתי תוך שבוע בכלצפרק ופרק נזכרתי באותה תקופה כך שהייתי עד לתקופה משנת 1969 ועד יום מותו
הסופר מנתח בצורה מאוד אוביקטיבית ללא כחל וסרק ,מנתח את אישיותו של בגין עם הערכה ועם ביקורת ולא פוסח על שום צד באישיותו את השאר משאיר לקוראים לקרוא ו להיווכח

בגין האיש והמיתוס- האדם
כאשר הייתי בכיתה ו' התודעתי לראשונה לקיומו של מנחם בגין כאשר מורתי דיברה עליו בהערצה- כאדם דגול וצנוע
שהיווה מודל ומופת בחייו .
הספר של אבי שילון מציג דמות אנושית יותר בעלת חולשות אנושיות, בעלת אינטרסים אישים , גינוני כבוד ומלודרמטיות
אך גם מתוך ספרו עולה דמותו המרגשת של בגין מנהיג יהודי ישר דרך , אידליסט החיי בצנעה אשר שאף תמיד לדאוג לרווחת העם היהודי באשר הוא. איש מרוכב בעל ניגודים.
נץ שהפך יונה. מנודה שהפך לקונצנזוס .
איש שמעל הכול- היה אדם טוב אנושי ויהודי גאה.
סיפור חיים מרתק השוזר בתוכו את תולדותיה של המדינה.

מומלץ.

ספר מעניין,בעיקר כי חייו של בגין היו כאלה.
הכותב לא אוביקטיבי ובחלקים מהספר מביע את דעתו האישית
והלא אוהדת(בלשון המעטה) כלפי בגין

ספר מעולה. מעטות הן הביוגרפיות שמשכילות להיהפך לסיפור עלילתי ראוי לשמו. כזה הוא הספר. בגין מתואר בו בצורה אובייקטיבית, מעניינת ומרתקת, ותוך כדי סיפורו של בגין עולים בספר כמה מן הסיפורים הפחות נודעים של המדינה.

בגין היה אדם מרתק ללא ספק, ואבי שילון השכיל להפוך אותו לביוגרפיה עוצרת נשימה, מעניינת, ומעוררת תהיות על מהות האדם.

ביוגרפיה מרתקת. מחקר מרשים, גילויים ואבחנות היסטוריות. גם נהנתי לקרוא וגם תיעוד היסטורי . מומלץ להיסטוריונים ולקהל האינטלגנטי הרחב

ספר ארוך משעמם ומייגע. המון פרטים אך ללא כל חוט מקשר, ללא כל תובנות חדשות. קראתי ולא למדתי שום דבר חדש על הספר. רואים שכתב אותו עיתונאי ולא היסטוריון בעל ידע.
המון טעויות מביכות בתאריכים, מקומות ואישים.