זהו סיפורו של הצייר נחום גוטמן, סיפורו שזור בסיפורה של העיר תל-אביב מלידתה וגם בתחילתה של הספרות העברית החדשה בתל-אביב, שכן אביו היה ש. בן-ציון, אולי הסופר היהודי הנודע ביותר שחי בארץ בשנת 1906. ש.בן ציון אביו של נחום גוטמן נחשב סופר יהודי נודע עוד לפני הגיעו ארצה, עוד מהימים שחי באודסה ויחד עם ביאליק, רבניצקי ומנדלי מוכר ספרים היו למרכז ספרותי יהודי חשוב בגלות.

בן ציון החליט לעלות לארץ ישראל כדי ליצור בה מרכז ספרותי עברי חשוב יותר מאלו שבגולה וגם להצליח בכתיבתו הוא. בן ציון עם הגיעו ארצה אכן ריכז סביבו בביתו שבנווה-צדק את עיקר הסופרים העבריים בתל-אביב בניהם ש"י עגנון שהפך להיות מזכירו האישי, ברנר ועוד.
בן ציון הוציא את כתב העת הספרותי הראשון בתל-אביב שנקרא "העומר", בקושי רב הוציא אותו ובקושי רב הצליח להתמיד להוציאו לאור במשך כשנתיים בהם הספיק להוציא 4 כרכים, אחד כל חצי שנה. הוא לא קיבל עזרה ותמיכה כפי שציפה ולבסוף נסגר כתב העת, אבל בן ציון הווה דוגמא ועזר להניע את התפתחותה של הספרות העברית בתל-אביב הצעירה ובארץ-ישראל בכלל, ובכך חשיבותו ההיסטורית. הוא נשכח לחלוטין כסופר, והיום מעטים יודעים כלל מי היה או קראו מכתביו.

סיפור חייו של נחום גוטמן ומשפחתו נגעה בתחומים רבים שמעניינים אותי ולכן מאוד נהנתי מהקריאה בספר. תחילת הסיפור באודסה שם מתואר המרכז הספרותי החשוב שם, לאחר מכן עם הגיעו של גוטמן ארצה מסופר יפה תהליך התהוותה של ופריחתה של הספרות בארץ. גוטמן נמשך לציור ומתחיל ללמוד אצל אירה יאן בתל-אביב ומשם ממשיך ב"בצלאל" של שנות העשרה של המאה הקודמת ובעצם סיפורו של גוטמן הוא גם סיפורה של ייסודה של האמנות הישראלית המודרנית בארץ ישראל.
הוא מתאר יפה את המאורעות שהתחוללו בארץ במלחמת העולם הראשונה, גוטמן הצטרף לגדודים העבריים ובגירוש תל-אביב ב-1917 נשאר לשמור על העיר עם קומץ אנשים.

גוטמן נוסע ללמוד אמנות בשנות העשרים בוינה, לאחר מכן בברלין ולאחר מכן מגיע לפריז. שלשת מוקדי האמנות החשובים הללו מתוארים יפה ומביאים לחיים את התקופה ואת האמנים היהודים שחיו בה. וינה הייתה מרכז אמנותי חשוב שם התיידד עם לזר קרסטין, בברלין היה בן בית אצל הסופר שניאור ואצל האמן הנודע הרמן שטרוק ובפריז היה בן בית אצל הפסלת חנה אורלוף ודרכה הכיר את כל האמנים היהודים החשובים בפריז אז- סוטין, שגאל, מודיליאני, קיקואין, קרמן ועוד.
סיפור חייו של גוטמן מלא אופטימיות ואהבה, בהחלט ממתק לימים אלו.

"Wake up world
I’m coming for you
I feel my soul ignite
Wake up world
I’m coming for you
I’m coming with all my might "

נשמה חדשה נוצרת.
תא מתחבר אל תא במחול תאים מסחרר,
מפעפע,
גועש,
רוחש,
בועט.
עורקים צפופים מסתעפים להם,
ורידים תופסים את מקומם,
איברים מתהווים.
התהליך לוקח תשעה חודשים. תשעה חודשים של עשייה, בריאה. יצור זעיר זע בתוך רחם אימו.
יונק את מזונה. ממתין להיחלצותו מתעלת הלידה אל נופים וחיים חדשים, עליהם יתבונן בסקרנות שאינה יודעת גבול ויריח בעזרת חוטמו הזעיר ריחות מגוונים, בעזרת ראותיו שישאפו אל קירבם האוויר לראשונה. קולו יבקע מתוך סרעפת ראשונית, בתולית. קול בכי שיתפתח ברבות השנים לקול בס גברי ומעורר יראה וכבוד.

בניית הארץ דומה בעיניי להיווצרותו של תינוק. ערב רב של יהודים תורמים את חלקם לתוצר אחד, לעשייה אחת שכל ייעודה וגורלה להוליד ארץ חדשה, מטופחת, יפה, שניתן לחיות בה, שניתן להתגאות בה.
יהודים עולים ארצה. הם מותירים הכול מאחוריהם, עבודה נחשבת, משפחה אוהבת וחמה למען ארץ מוזנחת, ארץ בתולית, חולית, חסרת ייחוד.
ציונים מכונים אותם אנשים בפהרסיה אך בחדרי חדרים, באין רואה, אנשים מתלחששים ביניהם והוגים על דל שפתם כינוי גנאי: משוגעים לדבר אחד. חולי רוח. בריות אשר מונחים בידי הדמיון, אינם מיישרים מבט אל המציאות, אל הקשיים הרבים הכרוכים בדבר.
בעיניי אותן שפתיים לחששניות זה שיגעון ותמהון לעזוב חיים נוחים לכאורה באירופה ולבוא אל חורבה שמי יודע אם יצליחו להקימה ולטפחה כפי שהם הוגים חרש בלילות כאשר הם שוכבים תחת יצועם.
ארץ חדשה....הנבנתה במו ידיהם של היהודים...ארץ אשר תאגד את כל היהודים יחדיו...לא יצטרכו יותר לסבול שנאה..אנטישמיות....חלומות גדולים....גדולים מדי?
" אם תרצו- אין זו אגדה" אמר האיש החשוב, מלך היהודים, ההוגה האופטמיסיט ויש היאמרו אופטמיסט יתר- הרצל.

ד"ר הלל יפה לא נמנה עם אותם משוגעים לדבר. הוא לא היה ציוני ברמ"ח איבריו, לא חלם על ארץ ישראל בלילות, לא נשק לה בחלומותיו נשיקות געגוע וכמיהה מרוטת עצבים. לא. הוא פשוט רצה לרפא אנשים.
הוא ראה בחוליה של האדמה הקדושה הזדמנות פז, הזדמנות למציאת עבודה רבה ומאתגרת ובעיקר לעשות טוב- לטפל באחר ולרפאו.

הרעיון מקנן במוחו מספר שנים אך נזנח לטובת סיום לימודיו וכאשר הוא מסיימם הוא מגיע אל הארץ המדוברת בפי כל היהודים- מי מדבר בשבחה ומי מדבר בגנותה. כל אחד ודעותיו. כל אחד ומניעיו.
הוא מגיע ארצה כשאינו דובר שום שפה מלבד רוסית וצרפתית ומנסה כמיטב יכולתו למצוא פרצה שתעזור לו להתחיל בעבודה לשמה הגיע- הרפואה. בימיו הראשונים בארץ הוא נע ונד, הוא פוקד את היישובים השונים והערים השונות: ירושלים, ראשון לציון וכדומה אך מאמציו מעלים חרס.
באופן תמוה, למרות החולי הרב אין יכולת להעסיק רופא נוסף. תושבי הערים והיישובים שבהן ביקר עניות מאוד ולכן אין כסף. כל צורכיהם ממולאים על ידי שליחיו של הברון ואלה אינם ששים למלאם במיידיות, חלקם עושים זאת מתוך הכרח.

הלל מיואש. הוא רק רצה לרפא ואין הוא מצליח אף בכך. עם זאת, הצעה רגעית, באמצעה של נסיעה בעגלה הרתומה לסוסים, מבליחה בליבו תקווה מחודשת: זכרון יעקב. סע לזכרון יעקב.
אותה זכרון יעקב שלילה מענג בבילוי חברים חדשים, מתיישבים, יגרום לו להתחבר אל שורשי הציונות, להטמיע שורשים בארץ ולפעול למענה ולמען מתיישביה. אותו לילה אשר שרו את התקווה יחדיו. שיר שיהפוך להיות בבוא העת להמנון הלאומי של כולנו.
שגורם לכולנו להתלכד בתחושת ביחד מלבבת, נוגעת ללב, גם 100 שנה לאחר מכן, לאחר שהושר לראשונה.

במאמר מוסגר אתוודה בפניכם שמי שהגהה את הרעיון המבריק היה לא אחר מלוליק פיינברג. דמות מפתח חשובה בהתיישבות הארץ-ישראלית.

הרופא לוקח בשתי ידיו את ההצעה המפתה וחיש מהר מגלה שהייתה מוצלחת. בזכרון יעקב ידיו מלאות עבודה. לאחר מכן מוצעת לו עבודה בטבריה. הלל עובר אל טבריה למרות חששותיו מפני קהילת הפציינטים העיקרית שלו- יהודים דתיים?
מה לו ולקהילה האשכנזית היהודית דוברת יידיש? מאמינים באלוהים והוא אינו נמנה עימהם? לא מקיים מצוות? לא מאמין באלוהים? לא דובר את שפתם?
להפתעתו, לא רק שהוא מצליח לחבור אל לבבות שונים משלו, הוא רוכש לו חברים נאמנים ולומד במהרה הן עברית והן יידיש.

כך הלל יפה מנהל את חייו ועוזר לבנייתה של הארץ. בהמשך דרכו הוא מתמנה לנציג חובבי ציון ובכך מגדיל את תרומתו במולדת. לא רק תרומה אנושית אלא תרומה ציונית.
במהלך שהותו בארץ ישראל הוא מטפל בחוליה של המושבה רחובות. חולים הנחשבים לחולים הגרועים ביותר. רבים מהם מתים כזבובים כתוצאה מקדחת אימתנית.
אולם, למרות ידיעתם של המתיישבים את הסכנות הטמונות בהתיישבות באזור רווי ביצות [ שבתחילה חשבו שהמחלה מגיעה מהאדים המופצים מהביצות אך בדיעבד, לאחר זמן רב, התגלה שבעצם היתושים הנגועים בתסמיני המחלה הם אלה שמעבירים אותה]
הם מסרבים לפנות עצמם משם. הם דובקים ברעיון בנייתה בחירוף נפשם- חירוף נפש הגווע את חייהם ללא הפסק. ללא מנוחה.
מלאך המוות עוטף את גופם של רבים.
משוגעים לדבר כבר ציינתי זאת? אכן. משוגעים לדבר. עקשנים שמתעקשים לבנות ארץ שוממת מאפס. בעזרת כלים פשוטים ביותר, בעזרת כוח משותף ובעיקר כוח האמונה, כוח הרצון.

במהלך הקריאה, תחושת הפטריוטיות העזה געתה בי פעם נוספת. כמו בכל פעם שאני קוראת ספר על הקמתה של הארץ, הקמתה בתנאים שלא ניתן להגדירם תנאים, עבודות המשולות בעיניי לעבודות פרך קשות שנשאו המתיישבים על גבם מרצונם.
המחשבות פורחות ממוחי ואני תוהה: הכיצד? הכיצד אפשרי לעזוב הכול ולבנות מאפס?
איך הם החזיקו מעמד? איך הם הצליחו? תוך כדי סיכון חייהם?

זה לא נורמלי. זה לא נורמלי. החיים כאן לא מובנים מאליהם. כל פסיעה שאנחנו פוסעים על האדמה הזאת, האדמה שאנחנו יכולים לקרוא לה אדמתנו היא בזכותם.
בזכותם אנחנו כאן. אלה שסללו את הדרך הראשונית, הדרך שאיפשרה לנו לעבור. הם אלה שניפצו את מחסום הסלעים בכדי שנוכל לעבור. את רוב העבודה השחורה הם עשו לנו.
וכל שנותר לנו הוא לזכור אותם, לזכור ולא לשכוח.
את אלה שבזכותם אנו כאן.
להודות להם על נחישותם,
ולכבד את זכרם.

Wake up world"
I’m breaking through
Where fire and blood collide
Wake up world
I’m breaking through
" I’m coming with all my might

https://www.youtube.com/watch?v=Ffiw47Xw_DM

בעיקבות חקר על רחל, חשבתי, בטח כתבו עליה גם ספר! אולי אפילו כמה! כי אולי אני יודעת שהוציאו לאור שירים שלה בספרים רבים, אך לא מוכרים לי כל כך ספרים עליה... אבל להפתעתי, לאחר חיפוש יסודי, מצאתי ספר שנראה די מעניין ושאפילו נכתבו עליו כמה המלצות בכמה אתרים. ספר של עמוס בר, סופר שאיני הכרתי, ושם הספר "המשוררת מכינרת". הכרתי את הספר "הנערה מכנרת" שהוא סיפורה של נעמי שמר, שאם אני זוכרת נכון אפילו כתבתי עליו ביקורת בסימניה.(ספר נפלא ומומלץ) כך שהספר הזה, על רחל, משך אותי מאוד לקריאה. ובאמת, הספר ממש יפה, ואני נורא אהבתי אותו. הוא מרגש ומיוחד, ומרתק מאוד. נכון שלא כתבו ממש על כל חייה, כמו שציפיתי, ובכל זאת, הספר נכתב יפה והוא ספר מעולה. הוא מומלץ לכולם, כי רחל היא דמות מאוד חשובה בעיני, בהיותה משוררת אישה ועובדת בחקלאות נגד כל הסיכויים. השירים שלה גם מוזכרים בספר הזה, אז באמת שנהנתי מהקריאה בוא. אי אפשר להגיד שזהו ספר שמח, אך הוא מלא תיקווה, ואי אפשר, בכל מקרה, לקחת סיפור אמיתי טרגי כמו סיפורה של רחל ולהפוך אותו לשמח. לסיכום, רחל היא דמות חשובה בהיסטורית מדינת ישראל, והספר הזה מספר עליה המון, חובה קריאה בכל גיל!!!

עוד ספר ביוגרפיה שממנו למדתי על היסטוריית ארץ ישראל. ישר כוח להלל יפה!!

זה אחד הספרים שהכי התחברתי אליו. קורות חייו של נחום גוטמן ממש מעניינים. ספר שני של ביוגרפיה מאת לאה נאור. ממליצה בלהיטות רבה.

אין, אין מה לעשות. כיש אישיות מרתקת וכתיבה טובה וחזקה-יוצא ספר טוב. הנה, יש לכם נוסחה מושלמת לכתיבת ביוגרפיה.
רחל המשוררת, כפי שמציג אותה עמוס בר, היא אישה עם עקרונות שמוכנה לסבול למענם. התרשמתי שהספר נכתב ביסודיות כדי "לכסות" כל פרט בחייה של המשוררת. הרגשתי גם, שכמעט לא נוספו פה "הערות" אישיות: התלבטויות של הדמות, ניסיון להיכנס לנעליה. לעיתים זה עוזר לספר ואף מוסיף לו, ולעיתים, כשזה מתבקש, דווקא אז אין נגיעה "מלאכותית" בעלילה וזה פוגע בתחושת האמינות. אני אוהבת את העובדה שהספר לא "כבד" ולא "קל", הוא בדיוק ב"משקל" הנכון. הוא לא גורם לך לחלום עליו בלילה, אבל את/ה לא מרגיש/ה שקראת אותו והוא "נכנס לך באוזן אחת ויצא לך באוזן השנייה" (בהשאלה, כמובן). אני חושבת שעוד מעט "חפירה" של הכותב בתוך האופי של המשוררת וגם בתוך הכתיבה שלו עצמו הייתה מוסיפה עוד עומק והופכת את הספר למעניין ואיכותי הרבה יותר.
נוח לקריאה בכריכה קשה, גודל נוח לאחיזה ולקריאה, ועריכה מעולה.