אהבתי את הספר!
מזכיר קצת את סגנון הכתיבה של הספר "התפסן בשדה השיפון", רק שמדובר על תקופת חיים של ילד שגודל (בתנאי עוני מחפירים שתיאוריהם לא נחסכים מהקורא בכלל) ולא על תקופה של כמה ימים.
אפשר ממש להרגיש את תהליך ההתבגרות של הגיבור. אפשר ממש להרגיש את החיים עצמם מתרחשים כאשר, שלא כמו בספר רגיל, הדברים "הקשים" של החיים מתרחשים וממשיכים להתרחש ללא הפסקה וללא יכולת הפסקה במהלך הספר.
זהו ספר אמיתי, המתאר את החיים עצמם. ממש לא התפלאתי לשמוע שהוא מבוסס על סיפור אמיתי.
עוד לא קראתי את הספר הבא, אך הוא נמצא ברשימת הקריאה שלי ואני מתכנן להתענג עליו לאחר שאסיים כמה מהספרים הבאים בתור.
תהנו
1

"דיברתי עם המורים בקפיטריה על קווין. הם נדו בראשיהם. הם אמרו, חבל באמת חבל. חלק מהילדים האלה באמת נופלים בין הכיסאות
אבל לעזאזל, מה מורה כבר אמור לעשות? יש לנו כיתות ענקיות, אין זמן. ואנחנו רק מורים." [עמ' 116]

לפני זמן מה האזנתי לריאיון ברדיו עם ראש ארגון פשע מקומי, הוא סיפר כי התחיל את הקריירה שלו בנעוריו כמפקד 'כנופיית רמת
עמידר' וטיפס בסולם הדרגות וההישגים. ניכר מדרכו, מדיבורו ובכלל שיש בו פוטנציאל וסקרנות, אולי אפילו רבה, לרכוש ידע לאו
דווקא מעולם הפשע, בריאיון הוא אמר - אילו הייתי גדל במקום אחר, בסביבה אחרת, חושב שהייתי הופך מורה מחנך, אולי אפילו
מורה באקדמיה, אבל הסביבה דפקה אותי ואני שיתפתי פעולה עם הסביבה הסקרנות והפוטנציאל שירתו את הפשע (פחות או יותר
אלו המילים, זו הייתה רוח הדברים).
כזה (יכול היה להיות אך לא היה) פרנק מק'קורט, המורה לספרות אנגלית-מחנך שלימים כתב ופרסם שלושה ספרים, אחד מהם "המורֶה".
הוא גדל בעיירה באירלנד בימים קשים ובסביבת עוני ומחסור ושהה בשעות היום בבית ספר כזה של "סביבה". היה בו פוטנציאל, הייתה בו סקרנות
אך הרחוב קרא לנער. בהיותו איש צעיר לקח יזמה ומוטיבציה ומשהו רעב בתוכו ללמוד ולהכיר ויצא ללונדון - שם למד, הוכשר, התערה בסביבה מסוג אחר משהכיר היה האירי בחברה האנגלית. והפך מורה. מורה בבתי ספר תיכוניים כאלה של "סביבה" לא פשוטה, תלמידים מה"שכונות" רבים מהם ממשפחות איריות ואיטלקיות, מבתים קשי יום והורים נטולי השכלה וערך לרכישת
ידע, בתי ספר תיכוניים להכשרה מקצועית. כאלה תלמידים היו לו, שבאו מסביבה קשת יום שאולי לימדה אותם לפשוע, והוא, הוא
בדרכו, לימד את חלקם לראות בעצמם פוטנציאל שאולי אפילו יממשו בעתיד, אולי אפילו יהפכו מורים.
ובספר למעשה אוסף של קטעים קטעים מסיפורי ילדותו וסיפורי היותו מורה וסיפורי התמודדותו מול תלמידיו.
אני התאכזבתי מהספר [נראה גם שציפיתי ליותר מהסופר של "האפר של אנג'לה"] יש כאן רצף קטעי סיפורי חוויות, אולי מתאים
לומר סוג של יומן אישי, או רשומות של זיכרונות, קטעי סיפור מילדותו ומנעוריו, מחייו כמורה אירי בלונדון, במשך 30 שנים, של התנסויות,
סיפורי הצלחות ומפחי נפש שנראה שחווים רבים מהמורים בתיכון. יותר מזה, כאלה שמלמדים בבית ספר שנמצא ב"סביבה"
כזו שמלמדת תלמידים לימודי מקצוע ושבביתם אין כל ערך לרכישת ידע אלא רק לפרנסה. מק'קורט מספר על חלק מתלמידיו שגילה
בהם פוטנציאל ושבזכותו, המורה לחיים מק'קורט, גילו בעצמם את הסקרנות לידע ללמוד ואת היכולת לצאת מהמעגל הזה ואולי יש בהם אף שיהפכו
בעתידם אנשי חינוך בעצמם, לתלמידים שלומדים בבתי ספר כאלה שמלמדים תלמידים בסביבה קשת יום ויחשפו פוטנציאל שאולי
יתממש בזכותם, ויאפשר להם להתממש בטוב ולא לממש את הפוטנציאל כחיילי או ראשי ארגון פשע.

התאכזבתי כי ציפיתי לסיפור עלילתי שלם ולא לקטעי סיפורים.

התחיל טוב אבל מיצה את עצמו די מהר

בשנת 1996 הייתי תלמידת כיתה י' בביה"ס התיכון סטייווסנט (Stuyvesant) בניו-יורק. בוקר אחד, המורה לספרות נכנס לכיתה וסיפר שמיסטר מק'קורט, גם הוא מורה לספרות בבית ספרנו, זכה בפרס פוליצר על ספרו "האפר של אנג'לה". את פרנק מק'קורט ראיתי הרבה פעמים במסדרונות בית הספר, אך לצערי לא הזדמן לי ללמוד אצלו. הספר של מק'קורט נמצא ברשימת הקריאה שלי כבר המון שנים, בינתיים אף הופק לסרט, ומק'קורט עצמו נפטר לפני עשר שנים. השבוע קראתי את הספר, שזוכה אצלי - תחזיק חזק, מחשבות - לחמישה כוכבים זוהרים.

כל-כך הרבה דברים אפשר ללמוד מספרו של מק'קורט וכל-כך הרבה עצב וכאב יש בו. הספר האוטוביוגרפי מספר את סיפורו של מק'קורט, שנולד בארה"ב למשפחה אירית קשת יום. המשפחה חוזרת לעיר לימריק שבאירלנד, אך גם שם צפוי לה גורל עגום. הספר מתאר עוני ורעב קשים מאוד ודרכי התמודדות שונות (הרבה אלכוהול). הספר נוגע במנעד רחב מאוד של נושאים - פערי מעמדות, שיקולי דעת מוסריים, חינוך והשכלה, מחוייבות משפחתית, מקומה של הדת בחברה, מוות ואבל, היחסים בין דרום אירלנד לצפונה ועוד. הנושאים אמנם כבדי-משקל, אבל הכתיבה זורמת כמו מים. בתוך העוני יש הרבה רגעים מצחיקים, ומק'קורט מפגין חוש הומור מצויין שבוודאי סייע לו גם בילדותו. הנפש הילדית מורגשת בהתמקדות של המספר במשפחה, בחברים, באוכל, במשחקים ובדברים הקטנים, מבלי לשקוע בנושאים "של מבוגרים" כמו פוליטיקה, מלחמות וכלכלה. הספר מביא את הסיפור בבהירות כפי שהוא נחווה בזמן אמת, ללא שכבת הפרשנות שניתן היה לבצע בדיעבד. ספרים, לרוב, לא מביאים אותי לידי בכי וצחוק, אך בספר הזה בכיתי וצחקתי לסירוגין.

הספר הזה קודר כפי שציפיתי שיהיה אולם מדי פעם, בתוך כל הקדרות, העוני המכפיר ומאבק ההישרדות היום יומי, מבצבץ לו קטע טרגי קומי כמו זה שבפרק 7 עמ׳ 177 בו מסופר על מיקי ספלייסי ומשפחתו מוכת השחפת... עצוב מאד אבל הרג אותי מצחוק.. שילוב מוזר, אני יודע.
בסיכומו של דבר ניתן היה לקצר ת הספר בחצי כיוון שפעם אחר פעם, כמו גלגל אין סופי מדובר באירלנד, משפחות עניות על סף רעב ומאבק הישרדות תמידי, בעלים ששותים את משכורתם או את דמי האבטלה שלהם לשוכרה, הכנסייה קתולית והחטאים הנוראים שמטילים צל כבד על החוטאים האומללים שמא יגיעו לגהינום, וידוי אצל הכומר,חטאים חוזרים, רגשי אשמה, עוד וידוי וחוזר חלילה. בקיצור, הרעיון הובן כבר בתחילת הסיפור... היו עוד כמה קטעים הזויים ומצחיקים כמו זה שתיארתי בריישא אבל הם בודדים ולכן הספר הזה לא מעניין מספיק כדי שאתן לו ארבעה כוכבים.

גדלתי במקום לא קל. בשכונת מהגרים, בעיר קשה. בשנות השמונים. 1980 ואני הרוסייה היחידה בכיתה. את ימי ילדותי ונעורי העברתי בהתבוננות מצד, מהפינה הכי רחוקה בכיתה, תמיד מאחור, מקווה שלא יבחינו בי וימצאו סיבה נוספת ללעוג לי. סיבות ללעג לא היו חסרות. לא זרות לי, אם כן, תחושת ניכור, תחושת חוסר שייכות ממארת וכמיהה ילדותית, בלתי אפשרית, להיות, להיראות ולדבר כמו אלו שעבורם לא הייתי אלא מושא ללעג, אובייקט לחרחורי צחוק והפניות אצבע. לא זרה לי תחושה של חוסר. הזמן לא עבר. רק בעיניו של ילד זמן מייסר הוא אין סופי. אין דבר גרוע יותר מרבע שעה של הפסקה גדולה שדחוסה בהערות זדוניות. אין דבר נורא יותר מבושה. בושה ולעג. עד היום הדיהם עולים מתוך סיוטי. צרובים בנפשי.
היום כשאני חיה חיים הפוכים לאלו של ימי ילדותי, אני תוהה מה בכל זאת גרם לי להמשיך ולחיות, לא להשתגע למרות שהיה רע. רע באמת. רע בבית ורע בחוץ. רע רע רע. ובכן – היתה תקווה. תקווה שאם אלמד, אלמד טוב, הכי טוב שאוכל, אוכל להגיע למה שאז היה בעיני מושא חלומי – האוניברסיטה...
כשנטלתי לידי את הספר,הייתי משוכנעת שאוהב אותו. ולו בגלל תחושת ההזדהות שהאמנתי שיעורר. אבל משום מה זה לא קרה. מדוע? זה ספר שכתוב טוב, בצורה אמינה, השפה קולחת, והתוכן טעון ונוגע ללב. ובכל זאת – זהו ספר ששמחתי כשנגמר, ולא משום שהיה לי קשה לקרוא אותו. פשוט לא אהבתי אותו.
לא אהבתי אותו משום שהוא דומה לצלילה או לקפיצת ראש לתוך דלי של נוזלי גוף מצחינים, מכל הסוגים, ולא רק על דרך המשל, אלא באופן מילולי. המחבר פורט לפרטי פרטיהם הנוראיים את העוני, את הרפש, את הדלות הרוחנית, הפיזית, המשפחתית הסביבתית ומה לא. הכל שם. הכל אמין, אבל בשלב כלשהו, במחצית הספר בערך כשהבנתי שהוא לא הולך להתרומם מעל תיאורי העוני, תהיתי מה חסר. והתשובה היא שחסר תיאור של היבט מרגש של הקיום האנושי – תקווה. תקווה שמעניקה לחיים, ברגעים הקשים ביותר, משמעות. כוח להמשיך ולסחוב עוד יום. עוד שבוע. עוד שנה.
אני שופטת את הספר לא כמסמך עובדתי, מרתק על עוני באירלנד של שנות השלושים והארבעים. אלא כיצירה ספרותית. וככזו – חסר בה בעיני מרכיב שיהפוך את הספר הזה לספר אהוב, ספר שרוצים לחזור לדמות, ללוות אותה, לאהוב אותה. ומרכיב זה הינו שאר רוח.
קטעים עצובים, קשים, מוות, חולי, ריקבון פיזי ונפשי - יש למכביר, אבל כשמלבד צחנה, לא עולים מתוך הטקסט היבטים אחרים, לא מוחשיים דווקא, אלא כאלו שנוגעים לרוח האנושית, למעשי חסר קטנים שמבדילים את היצור האנושי מהחיה – הטקסט מדשדש בביב שופכין מטאפורי. חסר בספר אותו דבר מה מרגש שיחמם את האנושי, שיאיר בקרן אור חיוורת וחלשה ככל שתהיה את היות האדם - אדם. שמרומם את האנושי מעל הרפש. חסרות תחושות אנושיות. חסרים געגועים לאב שנעלם, לאם ששוכבת עם מישהו כדי לקבל קורת גג. חסר העולם הרגשי של ילד ושל נער שגדל בתנאים כאלה.
נקודת המבט הילדית, גם אם יוצרת לעיתים אירוניה חיננית, משאירה את התיאורים במישור מאוד שטחי, לא מעמיק וככזה מקשה על יכולתי להרגיש הזדהות עם הדמויות.
החלקים המרגשים בספר אינם אלו בהם מושלכים על הקורא תיאורי זוועה ועוני המובאים בפירוט פורנוגרפי אלא דווקא אותם מעשי חסד קטנים שמאירים אפלה גדולה. ואלו אינם רבים.

מקסים. עם הסגנון הכל כך מיוחד של פרנק מק'קורט. הפעם זה מקבץ של סיפורים מהשיעורים שלימד בתיכונים ובאוניברסיטה.

יצירת מופת נוספת של הסופר המקסים הזה, אך עם קצת יותר אופטימיות (שלי בראש. של הסופר - האופטימיות תמיד שם)

יצירת מופת הכתובה בסגנון היחודי (והאהוב כל כך עליי) של פרנק מק'קורט