קורנליה פונקה המוכשרת שוב סוחפת אותנו לעולם שמשלב דמיון ומציאות ושוב מפנה את עינינו לצדדים האפלים שמהם אנחנו נוטים להתעלם, את הכאב שבהבטחות לא ממומשות ואת השקר שבאגדה וגורמת לנו להתאהב באחים האחד עם לב שהוקשה לכדי אבן והשני שהופך לאחת..
לפונקה יש נטייה להפוך את הדמיונות המתוקים ביותר שלנו לחלום בלהות בזה שהיא פוקחת את עינינו לזה שלא הכל תמיד מסתדר כמו באגדות אבל עדיין מעודדת אותנו להמשיך בדרכנו בהצגת דמויות נחושות שמתמודדות עם הקשיים שבדרכן עם כל האומץ שבעולם כדי להציל את יקיריהן וזה מה שכל כך מדהים בכתיבה שלה, לא משנה כמה היא אפלה וחודרת לסדקים העמוקים שבנפש בהם אנו מחביאים את כל הפחדים הלא הגיוניים והאפלים שלנו אבל עדיין מצליחה לעורר בנו את הדחף לקום ולצעוד קדימה ןלנצח את השדים האלה..

לפני שבוע כדור מחניים פגע לי בפנים ונחתכה לי השפה.
כשחושבים על זה, זה די מוזר, כי כדור הוא עגול ואין ממש משהו שיכול לחתוך. אבל ניסיתי לתפוס את הכדור, אז אולי זו הייתה בכלל הציפורן שלי.
אף אחד לא שם לב שנפצעתי (אם אפשר לקרוא לחתך בשפה 'פציעה') כי לא עשיתי מזה סיפור (שיעול שיעול כמו מישהי שאני מכירה. סליחה, אני קצת חולה).

לפני כמה ימים, כשסיימתי לקרוא את 'אדם האבן', נזכרתי בחתך הזה, שכבר כמעט שחכתי.
משום מה דמיינתי אותי בתור השפה ואת הספר בתוך הכדור. לפני שאתם עוזבים את הביקורת הזאת ועוברים לקרוא ביקורת אחרת – תנו לי להסביר:
זאת קורנליה פונקה. הספר שלה 'מלך הגנבים' הוא מסוג הספרים שאני (אנסה לשמור) אשמור כדי שהילדים שלי יקראו אותו, וטרילוגיית 'לב של דיו' נמצאת גם היא במקום מכובד ברשימת הספרים האהובים עלי. ציפיתי שלכל הפחות 'אדם האבן' יכנס לרשימה הזאת. כבר הכנתי לו מקום שם, בערך.

אני ניסיתי לתפוס אותו אבל הוא חתך אותי, אכזב אותי, ואולי רק בגלל שזאת הייתה קורנליה פונקה. ואולי זאת הייתי אני, בגלל שפיתחתי ציפיות מהספר של הסופרת שכל כך הדהימה אותי בספרים האחרים שלה.
רגע, זה נשמע כאילו שנאתי את הספר. זה לא נכון. ברגע שסיימתי אותו חשבתי שהוא אחד הספרים הכי טובים שקראתי. אני עדיין חושבת ככה, אבל יש לו חיסרון אחד: הוא לא זכיר. הוא פשוט לא ספר זכיר. אני חושבת שזאת אחת המגרעות הכי גדולות שיכולות להיות לספר, כי אם אנחנו לא זוכרים ספר אנחנו לא זוכרים אותו לטובה ולא זוכרים אותו לרעה. פשוט שוכחים אותו.
וזה מאכזב, כי ציפיתי לספר שאני אזכור לטובה כל חיי, וקיבלתי ספר שלא בטוח שאני אזכור מה קרה בו בעוד חודש.

לפני כמה ימים, כשסיימתי אותו, נתתי לו חמישה כוכבים. אם הייתי מדרגת אותו עכשיו הציון היה מתנדנד בין שניים לשלושה.
אני אשאיר את כל חמשת הכוכבים, כי אם מתעלמים מכל הצפיות ומהעובדה שהוא לא זכיר, הוא ספר מדהים.


I'M OUT
מפילה את המיקרופון

קוראים יקרים,
אני נאלץ לבשר לכם חדשות רעות ונוראיות: קורנליה פונקה לא טובה כמו פעם.
ורואים את זה טוב מאוד בספר הזה. הספר פשוט לא מעניין מספיק. נקודה!
לעומת זה, מלך הגנבים וטרילוגיית לב של דיו (כל הטרילוגייה) הם ספרים שפשוט חובה לקרוא!