אהבתי את מפלצת הזכרון ולכן קראתי את לימסול.
לצערי הוא לא עומד באותה רמה.
הסיפור די באנלי והדמויות קצת סטריאוטיפיות.

#
לפני כמה ימים פתחתי את אחת האפליקציות לספרים אלקטרוניים כדי לבחור ספר (אני אוספת ספרים אלקטרוניים באותה התלהבות שאני קונה ספרים רגילים, וכבר הצטברו לי לא מעט כאלה בכמה אפליקציות) והופתעתי לגלות שם ארבעה ספרים שהכותרת "מתנה" מעטרת אותם. לא יודעת בזכות מה קיבלתי מתנה, שמחתי. למרות שחלקם אינו מז'אנר שאני קוראת, אני לא יודעת להגיד "לא" לספרים.

חוקר שב"כ נשאב להחלטות והתנהגות שהוא היה רוצה לחשוב שאינן חלק ממנו. הוא מתמכר לכוח והולך ומאבד את צלמו. זה התקציר כמו שאני הבנתי אותו, ועכשיו לעיקר הדברים. כישראלים הרגשנו פעם שאנחנו יפים ואמיצים: גם קטנים וגם עושים מעשים גדולים. הפרחנו שממה, בנינו, היינו ערֵבים זה לזה, האמנו שכל הטוב הזה יספיק ונוכל להֵנות מפרי עמלנו, להרגיש צודקים ולהיות כאלה גם בעיני אחרים. שנוכל להגיד: "אתה בחרתנו – כי אנחנו אור לגויים" וגם להאמין בזה.

אבל התרגלנו. בתחילה להיות צודקים ואחר כך התרגלנו לכוח. חוקר השב"כ גיבור הסיפור מתחיל את הסיפור שלו בצורך אמיתי "לשמור ולהגן" כמו שאומרים במקום אחר, אבל מתברר לו מאוחר מדי שלכוח ולהצלחות יש מחיר. והמחיר לפעמים גבוה מדי. לא האמנתי לו שהוא באמת מתייסר בגלל אובדן המשפחה שלו. האמנתי לו לגמרי שהוא מתייסר כי הוא לא מכיר את הדמות שנשקפת לעיניו כשהוא מסתכל בראי. האמנתי לטענתו נגד אלה הרואים בו ובפעילותו את הרוע המזוקק. זה נכון - אנחנו לפעמים קצת צבועים: אוהבים את השקט והביטחון שמספקים לנו אנשי הצללים אבל לא אוהבים לדעת מה הם עושים בשמנו כדי שיתקיים הביטחון הזה.

קראתי את "מפלצת הזיכרון" של הסופר, שגרם לי לחשוב, אך לא להתענג. לא חשבתי שאקרא עוד משלו והנה קיבלתי מתנה, תרתי משמע.
סוף הסיפור הוא תקווה. הוא רחוק מהמציאות המדממת שאנחנו מכירים. אם יש מסקנה, לא מקורית או חדשה, שהסקתי מהסיפור, היא שאין מצב שהוא רק שחור או רק לבן. הלבן מלוכלך באינטרסים. השחור מוכתם בכוונות טובות. השאלה שאפשר לשאול היא ממה יש יותר בצבע הבלתי מוגדר שלפנינו. ואם להיות יותר ספציפית, הרי אם סופר מוכן להתמודד ביושר עם מצב שקשה לקטלג – קוראיו ייצאו עם תובנות. אולי לא תובנות חדשות במיוחד, אבל מספיק פוצעות להרגיש כאב.

מי שקרא את "גן נעמי" או "השלישי" והחליט לא לגעת יותר בספרים של ישי שריד, חייב לתת לו עוד צ'אנס כי "לימסול" הוא ממש טוב.

ועכשיו, במקום לחזור על מה שכבר אמרו מעריצים אחרים של "לימסול", אתייחס לנקודה צרה אחת. מדובר בכישרון אדיר שבא לידי ביטוי גם בספר הפחות טוב "גן נעמי": כישרון להמציא הערות מעליבות מדמויות לא סימפטיות. ואני מתייחס לאשת הגיבור ב"לימסול", ולהורי הילדים ב"גן נעמי".

ל"לימסול" יש הרבה הרבה מעלות מעבר מזה. אני רק אומר שלעתים, אני מרגיש את עצמי עומד פנים אל פנים מול כשרון גאוני, שיש להכיר בגדולתו.

ספר מתח מצוין, אמין, אמיתי חוץ מהסוף הכמעט בלתי אפשרי בחיים האמיתיים.על חיי איש שרות הבטחון הישראלי.
מתאר את תזזית החיים הכפולים והמשולשים הכרוכים בתפקיד שוחק זה. כאשר האזרחים סביב, כולל בני משפחה, חיים חיי יום יום ללא שום ידע על המשא הכבד שבו הוא נושא.

חייו של חוקר שב"כ הולכים ומתערערים. העבודה שואבת אותו יותר מדי, חיי המשפחה שלו נפגעים אנושות, וגם בתוכו מנקר הספק אם העבודה הנחוצה שלו, שהוא מאמין לגמרי בנחיצותה (הרקע הוא פיגועי הטרור הקשים מהסכמי אוסלו ואילך), לא מזיקה מדי לשפיותו ולמצפונו.
"כוחו" כחוקר שב"כ מתאזן על ידי חידלון כוחו מול נשים (אשתו, ועוד מישהי. לא נגלה).
הבעיה היא שכל זה קצת צפוי מדי, ולא מפותח מעבר למחשבות די טריוויאליות.
שריד יודע לכתוב. הוא עכשווי וישיר, ומדי פעם הוא לוכד את תשומת לב הקורא באיזו אבחנה מעניינת או נכונה במיוחד. זה בסדר, זה בכלל לא רע, אבל זה גם קצת מאכזב.
תמונת הסיום אינטנסיבית ונחרטת בזיכרון, אך היא מקוממת (אותי, לפחות) מבחינה מוסרית.
הענין הייחודי שמצאתי בספר הוא זהות המחבר והצצה לעולמו הפוליטי - בכל זאת, הבן של יוסי שריד.
שורה תחתונה? ככה ככה.

לא נהנתי כל כך מהספר, הוא לא אמין אף דמות לא מצליחה לעורר אפילו שמץ של הזדהות.
מרגיש כמו אוסף של קלישאות על ספר מתח (פגישה עם עבריין בסאונה, לדוגמא).
חבל נורא אהבתי את הספר הראשון של ישי שריד

ספר טוב יש בו הרבה מתח, סביב מערכות יחסים ומרדף אחר מחבל חולה סרטן.
סיפור מעניין

כשהתגייסתי לצבא רציתי לעשות תפקיד משמעותי. גם עבורי וגם לתרום למדינה. כך חונכתי וחשתי שזאת חובתי. רציתי להיות מאמנת כושר או מדריכת לוחמים. כבר בתחילת הטירונות כאשר קיבלתי את פנקס השבי עליו התנוסס המספר 67 – הפרופיל הרפואי שלי – הבנתי שחלומותיי לשרות קרבי מתפוגגים אל מול ה"רשרוש בלב" שמצאו לי בבדיקות הרפואיות. כל ניסיונותיי לשנות את רוע הגזירה במהלך הטירונות עלו בתוהו. כאשר תוצבי למקום כלשהו בצבא תוכלי לנסות לשנות את הפרופיל, כך אמרו לי במרפאה אליה פניתי ואני ידעתי אחרי שאוצב כ... פקידה כבר לא אוכל לשנות דבר.

הטירונות עמדה להסתיים ויום המיונים הגיע. את קציני השלישות, שהגיעו מהבקו"ם לבה"ד 12 ליוותה אורלי חברתי מלהקת המחול בחולון, שיכולה הייתה לעזור לי להגיע למקום טוב בצבא. אני רציתי להגיע לשריון כי אבי היה שריונר. אבל היא ביטלה את דעתי לאלתר ושלחה אותי לשרת בחיל מודיעין.

אשר יגורתי בא לי. הוצבתי במחנה במרכז תל אביב בתפקיד פקידותי. כמה דמעות שפכתי. אולם אחרי מספר שבועות הבנתי שאני מצויה בלב ליבה של העשייה הצבאית הישראלית. אומנם הדפסתי ותייקתי, עניתי לטלפונים וקבעתי דיונים לבוס שלי שהיה בדרגת סגן אלוף אבל החומרים שעברו תחת ידי היו יכולים למלא ספרים עבי כרס. השרות שלי היה מלא עניין אך גם מלא בעולמות שעד אז מעולם לא נחשפתי אליהם.

כשהתחלתי לקרוא בספר "לימסול" חזרתי בזמן אל אותם ימים של שרות צבאי. חוקר השב"כ אשר מסובך הן בחייו המקצועיים והן בחייו האישיים החזיר אותי לסוגיות אתיות, מוסריות, בינאישיות ולאומיות להן נחשפתי ואני רק בת 19. במדינת ישראל מסתובבים אלפים/ עשרות אלפים/ מאות אלפים??? של אנשים שעשו/ עושים ויעשו מעשים, שבחיים אחרים במקומות אחרים שלא נמצאים באיום יומיומי של השמדה, ממש לא יעלו על הדעת. אנשים שבשם המדינה ובשם מטרה נעלה יותר מכל – המשך הקיום שלנו ושל ילדינו – יהפכו להיות מפלצות בעיניי עצמם ומוקד לביקורת קטלנית הן מבית והן מבחוץ. זה מה שקורה לאותו חוקר בספר. בקליפה הבלתי חדירה של תפקידו נובעים סדקים, שהולכים ומתרחבים ואליהם נכנסים אט, אט ספקות. ובאותם מקומות שיש בהם ספקות אי אפשר להמשיך לתפקד בסוג זה של מקצוע.

אני זוכרת את עצמי יוצאת מהמשרד בשעות הערב המוקדמות. פוסעת לכיוון האוטובוס ברח' אבן גבירול. מביטה סביבי באנשים שפוסעים ברחוב, יושבים בבית קפה או מסעדה, קונים ארטיק לילד, רצים אחרי אוטובוס, שעוזב את התחנה, ומקנאה בהם על אי הידיעה שלהם. כל מה שנשאתי כל יום מהשרות הצבאי הביתה וחזרה היה קשה מנשוא. שרותי הצבאי נמשך שנתיים אחריהם פניתי לעיסוקים אזרחיים, שאין להם שום קשר למה שעשיתי בצבא. אבל תמיד אני חושבת על כל אלה שנושאים בעול הזה, שמאפשר לנו לקום בבוקר. לשתות את הקפה שלנו בשלווה יחסית. יש כאלה שעושים מעשים, שלא יאפשרו להם לחזור לחיים נורמליים. יש אנשים...

מטלטל.
קראתי בהיעלם אחד.
לא היו לי ציפיות מיוחדות, אבל נשביתי.