כמי שעוד לא התמכרה לז'אנר האוטוביוגרפיות, אשר שניתן לכנותו בביטוי שטבעה שלי גרוס "סיפור אישי עם יותר מידי מידע", ניגשתי גם לספר הזה בחשדנות קלה. נכון, מדובר ביהודה אטלס האהוב שתמיד נעים להתרפק, לא רק על ספרי "הילד הזה" למיניהם, אלא גם על האינציקלופדיה המשובחת לספרות ילדים שהעמיד. ודווקא בשל זאת. כשהיה מדובר ביהונתן גפן, שגם ממנו יש לי זכרונות ילדות קסומים, היה "אשה יקרה" בהחלט הצצה מביכה מידי כמו לפתוח בטעות למישהו את הדלת בשירותים ולשכוח לסגור.
איזה מזל שלא עמדתי בפיתוי.
יהודה אטלס נותן לנו רגעים קטנים ואלה לרוב אינם טעונים בחשיבות קיומית, וטוב שכך. כמו במתכון ספרי "הילד הזה" גם כאן מספק לנו אטלס הצצה חטופה, מבט מרפרף, וממשיך הלאה. אחד הרגעים האלה הוא זכיתו של אטלס הילד בגולות, לאחר שוידא, חזר וידא ש"משחקים על אמת", אך הילד המופסד מנצל פרצה בחוק שאינה מביישת אף עו"ד צמרת, ודוחה את תשלום החוב עוד ועוד. השניים גדלים, ואנו מתעדכנים כי אותו ילד מופסד הפך לאיש משפחה ולפרופסור מוערך, אך אטלס מתוודה באוזננו כי גם כשבא לנחם את בני משפחתו עם פטירת האב, בליבו קללה על כך שחובו כבר לא יושב.
יש גם בספר "רגעים גדולים", וכאלה שמחברים את הסיפור לרצף ההיסטורי של שנות הארבעים-חמישים של המאה הקודמת, כמו השלג הגדול, מלחמת השחרור, המסעות אל פטרה ועוד. אני בטוחה כי רבים מילדי אותה תקופה ימצאו את סיפוריהם הביוגרפיים שזורים בסיפורו של הילד יהודה מעין עירון, והקסם הגדול הוא שלא רק הם. "ניסיתי" אפיזודות שונות גם על ילדים צעירים, בני עשר ומטה, ומופלא עד כמה הצליח לעורר בהם התרגשות והזדהות.
יהודה אטלס פותח את הספר בוידוי על כך שלא הכיר את הוריו כאנשים, כבני אדם, מה שהיה אופייני באופן דורי ומצוי לא רק במשפחת אטלס, כך אני יכולה להניח (גם אם וודאי היו יוצאים רבים מן הכלל). הוא כותב את ספר זה, כך אמר, כדי שילדיו יכירו אותו כמות שהוא. אכן יש חתירה בספר לא רק אל "רגעים יצוגיים", אלא גם אל מבוכות, כשלים, שנאות, תשוקות, בהלות ושאר רגשות כל כך אנושיים. יהודה אטלס משתף מידי פעם בתהליכים שעבר עם עצמו כבוגר בעקבות ילדותו או בעקבות קשיים פסיכולוגיים שונים, תודה לאל חלקים אלה אינם רבים ואינם ארוכים, שכן לעיתים יש סכנת שמאלץ' עם הופעת הספה או הסדנא למודעות עצמית. לעיתים חלקים אלה דווקא משדרגים את העלילה וגורמים לכך שאטלס הפגיש עצמו עם קצוות לא פתורים מסיפור חייו על מנת לסגור את שאינו נפתר, ובכך אנו מרווחים גם עלילה עוד יותר מרתקת.
מומלץ, נעים, אינו מכביד, כמו עוגיה שנמסה על הלשון.
