אני ממחזר ביקורת שכתבתי לפני מספר שנים, אי שם ביקום אחר, תחת דמות אחרת ובמציאות דיסוטופית אחרת לרגל היום המיוחד שחל היום...
'ברוכים הבאים ליום המגבת הבינלאומי הידוע בשמו הפחות נוצץ ומבריק - מסיבת סוף היקום. נחווה מופע קרקסי ומגושם של הרס כוכבים באמצעות שירת הווגנים, חייזרי ההוצאה לפועל של הגלקסיה. מנחי המופע הם זֵייפוֹד בִּיבְּלבְּרוֹקְס, נשיא הגלקסיה וכעזר נגדו תנחה, קריינית הרצף הארצית טרישיה. מרווין הרובוט הדיכאוני יספר בדיחות עצובות שתגרום לכם לאבד את עצמכם לדעת או לחלופין להתחתן עם בני האומה הצרפתית (לדעתי האישית להתחתן עם צרפתי זה עונש כבד מידי) ודלתות עצמאיות, שמהמהמות לעצמן בתחושת סיפוק עצמי, תפתחנה לפניכם בציפייה שלא תעברו.
תוכלו להתראיין אצל פורד פרפקט, כתבינו לעניין מדריך הטרמפיסט לגלקסיה שהוא המדריך הכי לא נקרא ברחבי היקום או לחלופין ליידות על הקורבן האומלל ארתור דנט קוביות סוכר חומות ולהשפיל אותו על ידי כך שתתנו לו לשתות תה עם חלב, ללא חלב.
כל שאתם נדרשים לעשות על מנת שתוכלו להיכנס למסיבה הוא לאכול שקית בוטנים מלוחים קטנה שהתוקף שלה פג, כמו שמחלקים בטיסות צ'רטר שממריאות משדה התעופה ונוחתות לאחר חצי שעה כי הקברניט שכח לקחת מצפן ומפה, כוס בירה פושרת ולשאת בתיק שלכם מגבת בגודל בינוני עמה תוכלו להצליף לעצמכם בישבן רק כדאי שתקבלו לחלוחית בעיניים (את אפקט הלחלוחית בעיניים אפשר גם לקבל מחיבוק כלבלבים, מחיבוק עצים ומחיבוק עצמי) ותחכו שתעבור חללית, רצוי עם מנוע בלתי הסתברותי שתאסוף אתכם משום מקום רק כדאי להטיל אתכם בחזרה בשום מקום אחר.
מובטח לכם הומור, מובטח לכם סרקסיזם ומובטח לכם הלקאה והקאה עצמית.
לחיי ארתור דנט, אנגלי בודד בחלל החיצון - אתה לא לבד בעולם המשוגע של דאגלס אדאמס; גם מייגור תום אתך, גם דויד בואי וגם אני וכולנו חוגגים את יום המגבת הבינלאומי
https://www.youtube.com/watch?v=HyMm4rJemtI'

הספר פותח בוקר רגיל של ארתור דנט שברגע אחד הופך ליום הכי מוזר בחייו, כשכדור הארץ נמחק והוא מוצא את עצמו קופץ לטרמפ בין־גלקטי יחד עם חברו פורד. מכאן מתחיל מסע הזוי וכיפי.
מדריך הטרמפיסט לגלקסיה היה מה שקיוויתי ואפילו יותר: קליל, מטורף ומלא הומור שאני ממש מתחבר אליו. צחקתי בקול מספר פעמים, בעיקר בזכות הדמויות והדינמיקה ביניהן.
ספר קצר, זורם, פשוט לא רציתי שיגמר. לשמחתי זה רק החלק הראשון מיקום של ספרים, סדרות וסרטים - הנה אני בא! 4.7/5

שמעתי הרבה על הספר, ופיתחתי ציפיות מאוד גבוהות. כשקראתי את הספר די התאכזבתי, העלילה הייתה מפורקת ולא ממש הצלחתי לעקוב, עד שהחלטתי למרות כל ההמלצות החמות להפסיק לקרוא. אחרי שנה בערך, בשבת אחת השתעממתי נורא והחלטתי לתת לספר הזדמנות נוספת. כמה אני שמחה שעשיתי את זה. משהו בקריאה השנייה, אחרי שכבר התחלתי פעם אחת והסגנון המיוחד קצת שקע, היה פשוט נהדר. הספר מלא בהומור שנון ומיוחד, רמת שנינות שלא יצא לי להיתקל בה במקום אחר. מתוך כל הספרים שקראתי והסדרות והסרטים שצפיתי בהם, זה אחד הדברים המצחיקים שיצא לי להיתקל בהם. מצאתי את עצמי צוחקת בקול לא מעט פעמים ורצה לספר למי שאפשר כל פעם שקראתי עוד משפט גאוני. בקיצור, ספר מטורף וגאוני. העלילה באמת קצת מבולגנת לפעמים אבל זה ממש לא ספר שמוותרים עליו.

ספר של יום אחד. מה הכוונה? מאוד קל לקריאה, סוחף בצורת הכתיבה והתרגום שלו. עלילה מעניינת וזורמת. אומנם לא כל היצורים אנושיים אבל בהחלט יש להם תכונות אנושיות. הכותב אכן בנה שם עולם והעולם שלם. גם את ההקדמה של הסופר בגרסא החדשה מאוד אהבתי.

אני חייבת לבדוק משהו עכשיו, נראה לי שהספר הזה בדיוק מתאים כדי לבחון דברים לא סבירים שמתרחשים באתרים כאלה ואחרים, חוץ מזה שהוא ספר מצוין וראוי לקריאה.

אם משתמש באתר כותב סקירה אחרי סקירה, המאוחרת יותר מחליפה את הקודמת. אבל אם הוא מציף המון סקירות בסופו של דבר משהו באלגוריתם של השער משתבש לחלוטין ותופס את המקום של כל הסקירות האחרות. נוצר מצב משובש ולא סביר שבו יש סקירה אחת במקום המצב הרגיל של 9 סקירות של משתמשים שונים. אין ספק שאדאמס היה אוהב אנומליות של תכנות אתרים, ואריכאולוגיה של תוכנות ישנות שנשארות כמות שהן בלי עדכון שאמור להגיע עם השנים.

לא יודעת אם לקרוא לזה חור בהשכלה, חור בקריאה - כמו שרק חופשת קורונה יכולה לספק - או סתם סקרנות, אבל השבת ביליתי עם המדריך. ואם כבר אנחנו מדברים עם מי ביליתי, אז נעתי בזיגזג ספורט-אלגנט היישר ממנו אל "המיתוס של סיזיפוס", עליו תשמעו בקרוב אם תחכו בנימוס כמובן, אבל מה שאני מנסה לומר הוא שהיה זה המשך טבעי במובנים רבים ואפילו מענג.

מדריך הטרמפיסט לגלקסיה (להלן: המדריך) נחשב קלסיקת מד"ב או סתם קלסיקת קריאה שקצת מביך להסתובב בעולם מבלי לדעת מי אומר למי ובאיזה עניין "היו שלום ותודה על הדגים", מדוע יש לתקוע דג באוזן ובכלל, מדוע חוק יסוד הוא לארוז מגבת לאן שלא הולכים, ואם כבר, אז גם רצוי כזו של מרקס אנד ספנסר. ובכל זאת, הגעתי לגיל נכבד (עדיין לא 42, שהוא התוצאה האלמותית המתבקשת) מבלי לקרוא את המדריך.
אחיו למגזר באיזה אופן, "זן ואומנות אחזקת האופנוע", אגב הסתבר די מהר כשעמום מוחץ בשורות צפופות אשר בניגוד למנהגי, נטשתי באמצע הדרך, מבלי אפילו לטרוח לבדוק אם תדלק או שימן או כיוון.

המדריך הסתבר כיצירה רוויית משפטי ציטוט מעולים (כן, כן, תכף תקבלו מקבץ), עלילה בינונית לעיתים בינונית ומטה, קריצות מעולות ושנינות משובחות לעולם הספרות והפילוסופיה, קצת לעולם הטכנולוגיה ובגדול בתיבול הדיכאון של הרובוט מרווין, זה מה שגרם לי לאחוז בו עד תומו. הוא חף מיומרנות היתר (המעייפת עד בלי די!) של זן ו. ותודה לדאגלס על כך, אבל הוא כן בן דמותו ובן תקופתו, וזה איכשהו מורגש. משונה לקרוא את הספר הזה, שבו שיא ההתפתחות הטכנולוגית הוא השעון הדיגיטלי, ב-2022. למשל המדריך עצמו שמתואר בספר כפסגה עתידנית מזכיר אייפון דור שלישי אבל מסוג כבר די מעפן. סליחה אדאמס, ממש לא באשמתך. אבל
ובכל זאת. יש בו עוקצנות בהחלט משובחת על בני האנוש, על עולם שמנסה לעסוק בעצמו כאילו אין בלתו ולבסוף כל שמוקדש לו בתיאור כדור הארץ במדריך הוא שתי מילים: לא מזיק

אז אי אפשר כנראה בלי היצירה הזו בעולם
אבל באופן חצוף ובלתי מותאם ממש התחשק לי לערוך את היצירה, להחזיר למחבר (ז"ל) עם הערות וממש לחכות שיעשה שיעורי בית ונמשיך לעבוד על החומר
ועדיין

בלי פאניקה. שבו מתישהו לנסות

יאלל'ה, לפינה החביבה עלי שבסוף היקום:
"לצערי נתקעתי על כדור הארץ יותר זמן משהתכוונתי," אמר פורד. "באתי לשבוע ונתקעתי לחמש-עשרה שנים."

"אנחנו יכולים לסמוך עליו?" שאל
"כשלעצמי , אני סומך עליו עד סוף העולם," אמר פורח
"אה, כן," אמר ארתור, "וכמה הוא רחוק?"
"שתים-עשרה דקות בערך," אמר פורד

"15 שנים הן זמן ארוך למי שתקוע בכל מקום שהוא, לא כל שכן מקום משעמם להחריד כמו כדור הארץ."

"אל תדאג," אמר פורד, "הם עדיין לא התחילו."
"תודה לאל," אמר ארתור ונרגע.
"זה בטח הבית שלך שמתמוטט, זה הכל." אמר פורד והריק את כוסו בלגימה.

ספר דיי מוזר. עלילה סוריאליסטית לחלוטין, אבל זה כנראה מה שהופך אותה למשעשעת. ואני חייבת לומר שבאמת היו קטעים ממש משעשעים. אבל לגבי החלקים הבאים בסדרה... כרגע אני קוראת את החלק השלישי, ואני באמת לא מבינה מה קורה שם. אני לא מצליחה לעקוב אחרי התפתחות העלילה, ובטח שלא אחרי ההתפתחות של הדמויות. כי זה לא קורה. הם פשוט עוברים מפה לשם, ועוברים חוויות מטרידות וחסרות משמעות, ככה שכל העסק הזה לא כ"כ מעורר סקרנות לגבי ההמשך. מה שגורם לי להמשיך לקרוא זה הרצון לדעת מהי השאלה של 'החיים היקום וכל השאר'. (את התשובה אני כבר יודעת %)
בכל מקרה, הספר לא ממש נורא, וכדאי שתקראו גם ביקורות אחרות על הספר.
נתתי לו 4 כוכבים כי הוא באמת הצליח להצחיק אותי.

ואוו. כמה זמן עבר מאז קראתי את הספר באנגלית. הכרך הענקי בצבע כחול. נמכר אז בכל הרשתות. היה זה ממש מזמן. לא זוכר כבר כמה פעמים קראתי. שיחקתי במשחקים שיצאו גם. שמעתי את תסכיתי הרדיו והשתתפתי בפורומים בתפוז והחלטתי שד.א הוא אלוהים. אז טוב אולי קצת לא כמובן. אבל הספר הפותח את הסדרה כל כך נפלא. ההומור והביצוע מדוייקים. הדמויות מרתקות ויוצרות הזדהות. מה גם שכל ההמשכים לסדרה מעולים גם הם וצריך לקרוא אותם כספר אחד שלם לדעתי. ככה אני עשיתי. הנאה צרופה ועונג שלא מפסיק להפתיע. רוצו לקרוא. מהר. לאמיצים ממליץ באנגלית. בעברית לא משהו. ובהוצאות המחודשות אני גם מהסס לנגוע. אבל עדיין שווה שווה שווה קריאה או שתיים. ולשמור על העותק מכל משמר. זהו אוצר יקר. וכך כל ספריו. תהנו. אני התענגתי והתמוגגתי מאושר צרוף :)

ספר חביב. בהתחלה היה מבלבל וטרחני, תהיתי מדוע אהבתי את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה שקראתי לפני שמונה שנים, אבל אז זה תפס תאוצה.

ארתור דנט, פורד פרפקט, טריליאן וזאפוד ביבלברוקס עוזבים את כוכב הלכת מגרתיאה בספינת ”ליבת הזהב”. ארתור מנסה בכל מאודו לגרום למחשב הספינה להכין לו כוס תה, משימה שהמחשב לוקח מאוד ברצינות עד כדי כך שאינו מתפנה להתגונן מפני תקיפתה של ספינה ווגונית. זה גורר את החבורה, שהיא בעצם שארית הפליטה מניסוי גדול, לכל מני מקומות בגלקסיה, ואפילו חמש מאות שבעים ושישה אלף מליון, שלושת אלפים חמש מאות שבעים ותשע שנה בזמן.

הספר הזה נכתב בשנת ’86, וקל לזהות את זה. ספינות חלל נפוצות כמו מכוניות, מכשיריאדה משוכללת בכל פינה, חייזרים, רובוטים והמחשב החכם ביותר בעולם - אבל כדי להתקשר, עדיין צריך למצוא טלפון ציבורי. את הרצפה מנגבים עם סחבות רצפה ועל מנת לרוות את סקרנותך, עליך לפתוח אנציקלופדיה. פיזית.

ממליצה לכל מי שנמצא במוד של קריאה קלילה ומשעשעת עם נגיעות גיאוגרפיות חלליות וטכנולוגיה מגוחכת. מה שכן בעייתי הוא התרגום. אם האנגלית שלכם טובה מספיק, לכו על המקור.
ולמרות שהדמות האהובה עליי הוא מרווין, בואו נעמיד פנים שאנחנו מווילטדוול VI ונאמין שהיקום כולו אינו אלא פרי התעטשותה של ישות אחת ששמה התופסנוח הירוק הגדול. בימים קשים, זה עוזר לשמור על פרספקטיבה.