במילה אחת, גרוע
בשתי מלים, גרוע מאוד.
האם קרה לכם שקראתם ספר והרגשתם, ששום דבר לא מתחבר לכם?
לי זה קרה בספר הזה, בו העלילה הפכה לשטף מילים אקראיות, חסרות משמעות, הניתזות לכל מיני כיוונים, עם גיבורים ראשיים ומשניים היוצאים ונכנסים במהירות לקדמת הבמה לרגע ונעלמים מבלי שהספקנו להכיר אותם ממש, ושוב שבים אליה כאילו אנחנו מכרים וותיקים, וגרוע מכל, גופות של נרצחים אלמונים המוטלות לתעלות המים, אמורות להיות רמזים לפשעים שיחשפו בהמשך.
ג'ייסון גודווין, הסופר מתאמץ ליצור לנו אווירה, בקלף בליני, אלא שזאת מתוארת בסתמיות מכבידה, אך ג'ייסון הוא כמו מדריך תיירים מיגע, הממשיך בשלו, מנסה לוודא שלא תחמיצו שום מראה מצחנת ונציה שירדה מגדולתה, ההולכת ומתפוררת, מה שמבטיח מבחינתו רקע נהדר לעלילה היסטורית בלשית, אלא שתיאורי האווירה, נמשכים ללא סוף, גורמים לעלילה ללכת לאיבוד, במבוך הצלילים ותעלות ונציה, ואחר כך ממש לטבוע במי המדמנה שלה, ואני כמו אותו תייר, שאיבד את חוט המחשבה של המדריך שלו, הפסקתי להקשיב. הספר הזה הפך להיות בלבלה אחת גדולה עבורי, מה שלא אפשר לי לחזור אליו ונטשתי בתחושת כישלון, שגרמה לי לשאול את עצמי, האם זה בגלל ג'ייסון, מחבר הספר, או שזה בגללי, או פשוט האינטראקציה לא עובדת ביננו.
איך הגעתי, לספר הזה. רק תספרו לי שמדובר ברומן היסטורי, המתחקה אחרי יצירה עתיקה אבודה, ואוטומטית תפסתם אותי, בעצם אני סיפרתי לעצמי את נפלאות הספר, לאחר קריאה בגב הכריכה, על כך שמדובר, באיסטנבול, של התורכים שעלו לגדולה וייסדו אימפריה משלהם, אימת אירופה כולה. זה עתה עלה לשלטון סולטאן חדש, המחפש תמונה אבודה של בליני, צייר הרנסנס, בה מונצח, אבי השושלת, דיוקנו של מחמט הכובש. הציור אמור להיות בונציה, שכעת מתפוררת וסובלת משליטת האוסטרים.
מחמט פונה לישין, שהיה סריס בארמון, איש משימות הצללים, המסוגל לפתור תעלומות סבוכות מבלי להשאיר עקבות. הוא גיבור סדרתי, המאבד מכוחו בספר השלישי, או שהוא מהווה בעיה, לאחד כמוני שמצטרף לסדרה רק כעת, ולא מצוי בשיטות החקירה של הסריס התורכי.
ישין מוסר את המשימה לחברו שגריר פולין שלא קיימת כמדינה, המתחפש לאמריקאי החושק ביצירות אמנות. השנה היא 1840, אומנם ארה"ב קיימת, אך ברור שלא בהכרח יש לה עניין ביצירה רנסנסית הנושאת דיוקן של שליט עותומאני, העיקר שלספר הזה יהיה גוון קוסמופוליטי.
התחלתי לפתח תעלומת משנה, באופן אובססיבי, מי אתה, ג'ייסון גודווין, מחבר הספר, שהצלחת לגרום לי להגדיר ספר כגרוע (כמעט כמו השמדת ערך של מחשבות)?
ג'ייסון גודווין הוא היסטוריון בריטי, מי שלמד היסטוריה ביזנטית בקיימברידג', וחיבר ספר היסטוריה על תולדות האימפריה העותומנית, ומספר רומנים שהיו רבי מכר, ואחד מהם זכה בפרס אדגר לשנת 2007. מי שמבקש ללכת בדרכו של אמברטו אקו, לשלב תפיסה אקדמית עם יכולת כתיבה ספרותית מרשימה, כשם שאקו הביא לביטוי את כתיבתו בשם הורד, רומן שאני אישית לא מסוגל לקרוא, אבל לפחות ניכר בו שהוא כתוב כתיבה איכותית, מה שלא ניתן לומר על כתיבתו של ג'ייסון.
הבעיה של הספר הזה היא לא רק בתוכן, ובאופן שבו מתנהלת העלילה שלו, אלה גם באופן הכתיבה שלו, הספר הזה כתוב רע, אני לא יודע אם מדובר בכתיבה בסיסית, או בתרגום נורא.
דמותו של הצייר בספר מבוססת על צייר אמתי מתקופת הרנסנס, ג'נטילה בליני, מי שנודע בעיקר כמורהו של טיציאן, ואחיו של ג׳ובאני בליני (Giovanni Bellini; 1430 – 1516), מחדש האסכולה הוונציאנית, היצירה שלו, דיוקן הסולטאן מהמט השני מצויה בגלריה הלאומית של לונדון. עובדה נוספת הממחישה את ההחמצה של הספר.
יש ספרים של קיץ ויש כאלה של חורף, ויש שלא שייכים לאף תקופה, כמו הקלף של בליני, שנפל לי רע, בקיץ שבו שולטת בי אפס סבלנות לספרים בעייתיים, כמו הספר הזה, שהפך קורבן לעצמו.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------
היצירה של דיוקן הסולטאן לפי ג'נטילי בליני בגלריה הלאומית של לונדון
https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/c/c6/Gentile_Bellini_003.jpg/800px-Gentile_Bellini_003.jpg
