סוכן שעזב את עיירת הולדתו חוזר אליה בנסיבות משפחתיות מוזרות ונאלץ להתמודד שוב מול אביב הקשוח,ומול רשויות החוק,ספר מותח ומומלץ

לא בספר כזה חשסתי לסיים את הסדרה, קראתי רומנים של באלדאצ'י טובים יותר, אבל זה מתאים לימי הסגר. כאשר בחנויות והספריות נעולות על בריח כל קוץ הוא פרח לכן סיימתי לקרא גם רומן זה..

לא ניתן לשכוח את העבר.
ניתן להדחיק אותו אבל הוא קיים ותהיו בטוחים שהוא תמיד צף ועולה וחוזר ולא תמיד בעיתוי הרצוי.
וצריך לדעת לעמוד מולו באומץ ובחוכמה.

גיבור הסיפור מתמודד עם מספר כלים ובסוף מצליח לרדת מעל גב הנמר שלו ולהתמודד בהצלחה מול עברו.
זה כל הסיפור.
ספר מותח כמו שאר ספרי דויד באלדאצי.

מאפיין נוסף שמצאתי "הצלות" מפתיעות.
כולם מצילים את כולם ממש בדקה ה-90 ,לכל אחד יש את המציל הפרטי והלא צפוי שלו.
כמובן שכל ההצלות מרוכזות בצפיפות רבה בסוף הספר.

לסיכום שווה קריאה
ולהערכתי ניתן לשפץ פה ושם קטעים שנראה שהוכנסו לספר בצורה "מלאכותית"
כמו הקטע עם התנין...
דן-1

רובי וריל הם 2 סוכנים חשאיים, האליטה שיש ברשות ארה"ב.
הם עברו הכשרות מפרכות ב"כבשן", הכבשן הוא מתקן אימונים שנועד לחשל את אלה שלא הצליח להרוג.
כחלק מהמשימות המיוחדות אותן הם מבצעים, ומאחר שהם הזרוע המבצעת של הממשל - נקראים רובי וריל למשימה בלתי אפשרית - הוצאת 2 ילדים מגטו בלב דרום קוריאה.
חייהם של צמד הסוכנים אינו קל, ראש סוכנות ה C.I.A לא מחבב אותם בלשון המעטה, והוא שולח אותם למשימות מסוכנות, בידיעה שלא יוכלו לחזור מהן.
אז איך הם בכל זאת שורדים ?
מה הקשר בין 2 סוכנים מעולים, לרוצחת שכירה של ממשלת דרום קוריאה ?
מי חטף את חברתו של רובי, ומדוע ?
מה הקשר בין ריל, לזקן שנגזר עליו עונש מוות, הכלו בכלא לנידונים למוות, קרמינל ורוצח בדם קר ?

כל זאת, ועוד, תוכלו לגלות בספרו המעניין של דייויד באלדאצ'י !

לסיכום: ספר מתח מעניין וקולח.

במילה אחת, "מיותר" בשתים "גיבורי על", הכל מסתדר בקלות, חסר מתח, באלדאצ'י, האיכה ?

ספר מצויין מהנה, מותח, ומושך לקריאה. כמו שדיוויד באלדאצ'י יודע לכתוב וכבר הוכיח בספרים קודמים.
צמד סוכני הסי.איי.איי. - ויל רובי וג'סיקה ריל, הם מחסלים מוכשרים וסוכני שטח מעולים, אבל גם כאלה שיש להם אויבים חזקים לא רק ברחבי העולם אלא גם בתוך הסוכנות עצמה. כשנשיא ארה"ב מחליט בהכרעה גורלית, על מבצע מסוכן ומדהים, הבחירה נופלת על השנים. אך הארועים שמתפתחים בקצב מהיר משנים את המשימה ואת הצרכים שוב ושוב.

ספר מעולה שמתאר את כיוון מחשבתו של מתנקש בעימות בין שני מתנקשים ובהתנגשות עם הסוכנויות של ארהב , בזירות החיסול מושארים רמזים שעל גיבור הספר להבין ולפתור על מנת להגיע לחקר האמת שתזעזע את סדרו של העולם .

אחרי הביקורת של נצחיה מה עוד נותר להוסיף...תכלס היא די צודקת חוץ מזה שבאופן אישי דווקא קראתי אותו עד הסוף ביום אחד ולא השארתי אותו לשבת הבאה (זה לא סותר את מה שהיא כתבה, פשוט קשה לי לעזוב ספרים באמצע אלא אם כן הם ממש איומים).

בתקופה האחרונה קשה לי לכתוב סקירות. אני לא יודעת בדיוק למה זה. המלחמה. הקיץ. היתושים. הנופש. הניסיון לעבוד כשהילדים בחופש. הפרוייקטים המציקים מהעבודה. העבודה הצדדית שלקחתי שמשתלטת על חיי. הכאב המציק בזרוע שמאל. העייפות. נדודי השינה. ההתלבטויות בדבר התיכון של הילדה. הניסיונות לקנות מכונית חדשה. חוסר היכולת לבחור ספה לסלון. כרמלה מהבנק. התורים בקופת החולים. הרפורמות במשרד החינוך. לכו תדעו. בטח משהו מזה אשם.

האמת ניתנת להאמר שאני גם לא קוראת כל כך הרבה. אבל אני כותבת עוד פחות. הספר הזה למשל. התחלתי אותו בשבת שעברה. אחר כך הנחתי אותו, עם "אוזן חמור" מקופלת בעמוד 316, וזהו. זה לא סימן טוב לספר מתח. אתה לא אמור לעזוב אותו בשלוות נפש בעמוד 316, ולהמשיך לענייניך כאילו כלום. גם אם הפתיחה איטית, בשלב הזה אתה כבר אמור להיסחף. לא להניח אותו מהיד. להישאר לקרוא עד שתיים בלילה. או עד חמש לפנות בוקר, אם צריך. לאחר לעבודה. לדחות טלפונים חשובים. לשכוח מהמזדה 3 בהזדמנות שרצית כל כך לקנות. ולא לענות לטלפונים מהבנק או מקופת החולים.

עיתונאים אמריקאים חטופים בידי ארגון טרור מטורף. כוח מיוחד של לוחמים מיומנים שאומנו במיוחד נוחת בארץ שבה הם מוחזקים, משתמש במודיעין הטוב בעולם כדי לחדור אל תוככי הכלא שבו העיתונאים לכודים במטרה לשחרר אותם, ומגלה שאיחר. המודיעין שקיבל היה חסר, העיתונאים הוצאו מהכלא, והועברו למקום אחר. כוח החילוץ הכושל חוזר אל ארצו, וברחבי העולם מופצים סרטונים שבהם נראים העיתונאים מוצאים להורג אל מול מצלמות.

זה לא היה בספר. זה מה שאתר החדשות החביב עלי פירסם הערב. אל מול חדשות כאלה קורותיו של סופרמן, הוא ויל רובי, מתנקש בשירות הסי איי אי, וקורותיה של סופרוומן, היא ג'סיקה ריל, מתנקשת באותו ארגון שמואשמת בבגידה ובהריגת המפעיל שלה, נראים חוורים ופלקטיים. ויל וג'סיקה הם מכונות הרג מאומנות, כאלה שלא כושלות אף פעם, וגם כשהן כושלות הן מצליחות להתעשת ולצאת כשידן על העליונה. שאלות הבגידה והנאמנות מקבלות פיתרון מהיר מדי, ולא משאירות שום דילמה מותחת לקורא. המזימות המדיניות נראות פושרות מאוד ביחס להתרחשויות האמיתיות בעולם הבוער של המאה העשרים ואחת, החיבוטים הפנים-ארגוניים והבין-ארגוניים לא מאוד מעניינים, וגם סיפורי האהבה אינם מסעירים. וכך אין שום בעיה לסגור את הספר לקראת שנת הצהרים בשבת, ולהיזכר בו רק לקראת שנת הצהרים של השבת הבאה.