ישנם סופרים שאתה ניגש לבקר יצירה שלהם בחרדת קודש, כזה הוא דוסטויבסקי, אבל אם נשים שניה את ההילה בצד ונכתוב את החוויה שלי מהספר בוא נגיד שלא קראתי פה משהו יוצא דופן באומנותו או באיכותו, יתכן שנדרשת מיומנות פסיכולוגית עמוקה על מנת להתרשם כמו שצריך מהסיפור, מיומנות שלי אין ואני לא מתיימר שתיהיה לי, סיפור קצת הזוי וקצת מפתיע עם נגיעות של הומור על אדם עם מחלת נפש שהולכת ומחמירה ככל שהסיפור מתפתח, הסיפור לא מרתק במיוחד, העלילה לא מרגשת, והמסקנה ממנו לא מעוררת תובנות עמוקות שנשארות איתך הלאה, נחמד, זה הכל.

זהו סיפור פסיכי של אחד מגדולי הספרות הרוסית, ספר שני שכתב לאחר "חיים עלובים". הביקורות בזמנו לא עשו נחת לסופר המהולל והוא אף השמיט חלקים מהמקור בהמלצת מבקר ספרים.
דמיינו לכם שבאמצע מהלכם התקין של חייכם מופיע מישהו בדמותכם, הכפיל שלכם, שאף נכנס לחייכם ובכל פינה שאתם פונים הוא מופיע לנגד עינכם. הוא נראה כמותכם אך בגרסה הגרועה שלכם.
זהו סיפורו הפסיכי של דוסטוייבסקי על אדם חביב שלב הקורא יוצא אליו ושפתאום חייו התהפכו לגמרי. איך הוא מתמודד עם כל זה? מיהו אותו כפיל? והאם הוא בכלל מציאותי?
לפעמים מצאתי את עצמי תוך כדי קריאה צוחק ומרחם על גיבורנו בו זמנית.
את כל השאלות האלה או חלקם או פרשנות הקורא, הכל ייתגלה (או לא) על ידי הקורא.
מי כמו דוסטוייבסקי החד והשנון כתער לתאר את מהלך חייו של אדם בסערותיו והרגשותיו. נכון, דווקא בזה עלה עליו טולסטוי, אבל בכל הדרמתי המתפוצץ בבת אחת דוסטוייבסקי הגדיל לעשות.
ספר מומלץ למאריכי הרוח.

אחת ממעלות הכתיבה הדוסטויבסקית כפי שעולה ממחקרים שנכתבו עליה היא ההומור שלה. בפתיחה לספרו "האחים קרמאזוב" אומרת נילי מירסקי ז"ל כי רבים מפספסים את ההומור בספריו של דוסוייבסקי וכאן הוא מצוי בשפע. כמעט ולא צחקתי מ"האחים קרמאזוב" על אף שהיו בו אי אילו קטעים משעשעים , האמת שבעיקר רציתי להטיח את ראשי בקיר מרוב יאוש ועצב. פרק הסיום בו מובל אליוש'קה הקטן לקבורה, שהוא רמיזה למותו של בנו האהוב של דוסטוייבסקי היה קשה וכואב.

"הכפיל" ספרו השני של דוסטויבסקי, הוא ספר מצחיק. למרות שגיבורו גוליאדקין עובר מסכת התעללות איומה שבסופה הוא מוצא עצמו במקום שכולם חוששים להגיע אליו, התהליך רווי הומור והמחשבות העוברות בראשו של גיבור כמו בראשו של המספר הכל יודע גרמו לי לצחוק כמה פעמים ובקול רם.

גוליאדקין, פקיד טיטולרי זוטר, מעיין לוזר נצחי, מגלה כי נוצר יש מאין כפיל הדומה לו במראהו, בשמו ואפילו במקום מגוריו למעט בדבר אחד: הכפיל מוצלח יותר ממנו וזוכה לכבוד רב מהסובבים אותו. גוליאדקין המקורי שבהתחלה מחבב את כפילו מרגיש שהקרקע נשמטת לו תחת הרגליים ועובר יסורי גיהנום שכנראה רק מי שחי בסנט פטסבורג במאה ה-19 יכול להרגיש.

הכפיל אינו מגיע לפסגות האוורסט כפי שספריו המוכרים של דוסטוייבסקי הגיעו, גם אחרית הדבר המנומקת של פרופ' דיקמן בסוף הספר אינה משכנעת במיוחד. אבל כאמור הוא מספק כמה רגעים מצחיקים מאוד ויכול לשמש אחלה בסיס לסרט או הצגת תיאטרון.

כל כתב מכתביו של דוסטויבסקי נושא עמו יסודות ומרכיבים ייחודיים שמתהווים לכדי חלון ראווה פסיכולוגי - פילוסופי יסודי ומגוון של הנפש האנושית, על גמישותה וחלקיה.
אלו מבין כתביו השקופים והנקיים, אלו המהודרים וההדורים, אלו מינורים ואלו מז'וריים,
עבים וכבדי דף, עבים וכבדי דף במידה פחותה,
אלו אלו אלו וגם אלו, כל אלו, מסעירי מחשבה ומטלטלי לב, מטשטשי עין ומשבשי פעימה,
עומדים יחד בשורה ומשקיפים מפסגות הרי האולימפוס אל מרגלות העמקים.

מבט זריז שמאלה אל עמודת ספריו היציבה לאורכו של המדף, מעין מסדר לילה בוחן, מספק מראה עיניים מרוחק אל מכסהו האמנותי והמחשבתי של אחד מנפילי תור הזהב הספרותי של רוסיה הצארית במאה התשע עשרה, מוציאה לפועל של פסגת חוויות הזעם והסחף, הטלטול והנענוע של אמנות הסיפורת,
גלי מוות מדלגים מעל ראשי הקוראים, אחד ראשון ואחריו השני, יצירה ואחריה שתיים, לבנה עבה ודקה, בטור, מכולות בטון מעשה אמן מכות בעורף. כף זפת מרוחה מעל.

באחת הם עומדים, הרומנים הכבירים ועבי העמוד כחטא ועונשו, האחים קראמזוב המופתיים,
בזווית מקבילה להם יצוקים במקומם 'המהמר', 'אנשים עלובים' הנפלא, 'הגיבור הקטן', 'כתבים מן המחתרת' המבריק,
כשבין הרי השלג ההדורים האלו שמצדדיה, מונחת זקופת קומה הנובלה 'הכפיל'.
התואר 'גאוני' אמנם מפוזר ללא הכרה במחוזותינו, מושלך ומודבק הנה והנה, ללא רחם, על נפילות אמנותיות שהכישרון הוא בהחלט מהן והלאה, אך אין מונע מלהגדיר מופע פסיכולוגיסטי מעמיק ומדויק כמו הספר הנידון כאן, כיצירה גאונית. הוא באמת ראוי לזה.

ובכן, 'הכפיל', הוא השקפה מרתקת על זריקתו המבולבלת והקפואה למחצה אל קדמת הבמה של הפקיד - הפטרבורגי כמובן - גוליאדקין, בן אנוש שכולו דאגות ומתחים. חזיונות השווא יתערבלו אצלו עם האמת, סערות סוערות יסובו סביבו ללא רחם, יטיחו, יאיצו בו.
שעה אחת מניעות אותו טלטלות הדעת לסור הרחק ולברוח מפני סכנה, ובזו שאחריה להירתע לאחור ולהסתיר מה מהר שרק אפשר את הפדחת, מפני מבטים מאיימים המשקיפים מבין החרכים. הנפש המעורערת ממשיכה להתערער וסכסוכה הפנימי נפער עוד יותר, אצלו הדעת נלחמת בתבונה, זו נלחמת בנפש וזו נלחמת במה שנותר מבין השאריות. ההיגיון נבקע לשניים.

נדרשת בנקודה זו בלימה לאחור, לצורך הפנמה והרהור מבחין בגודל ההישג של הנובלה הזו.
עצירה זו תביא לתהייה עד כמה מרשים המעשה היסודי והמקיף של דוסטויבסקי כאן בנפש מפולגת ונטולת קטבים ברורים, באישיות מוכת סכיזופרניה, כמו זו של גוליאדקין. כמעט בלתי נתפסת בהינתן מידת דקדקנותה ודיוקה, כשברשותו כלי התקופה ההיא, דוסטויבסקי הצעיר מפליא לעשות.
מדובר במופע ספרותי בתולי ומענג, גדוש הומור ויוצא דופן בהבחנתו. מסע סוחף בין חרדות ועוויתות, מצגי שווא ואמיתות מדומות. קשתות וכידונים מתעופפים במסכת הקרבות הפנימיים בחללה של הנפש המסכנה, כשאדם קירח וממושקף נושא בדד בתוצאות.

ספר נפלא ממש.

היה זה ערב ליל שישי של אחד הימים הגשומים המעטים בתל אביב, הגשם זעם ארצה כבר יותר משעה, הבהובי שמיים קולניים הקפיצו את הכלב הנודניק של השכן הקשיש אחת לחצי לשעה. אותה שעה ישבתי לי בפה חתום על יד המיטה עם מכנס קצר וקפוצ'ון עבה, כשמנורה צהובה קטנה ולא יציבה מאירה לי את דפי השיגעון של הפקיד האומלל גוליאדקין.

הספר נפתח בהתעוררותו לעוד בוקר אפור-שמיים, אפוף ערפל חרדתי, וחסר שקט של הפקיד הפטרבורגי גוליאדקין. בפתיחה מקבל אותנו דוסטויבסקי הצעיר כשברקע הערצתו לגוגול הגדול. תיאור השכמתו של הפקיד, התארגנותו וחיפושו אחר משרתו, אלו מלאים לגלוג סרקסטי גוגוליאני. אך בטרם עוברים עשרים עמודים, זווית הראייה הסרקסטית והלגלגנית הופכת במהירות רבה למופע חרדה נוירוטי של גוליאדקין, שמוחו הקודח לא מעניק לבעליו רגע בודד של מנוח חברתי. כל כולו עטוף בהלה ואימה. כל פרצוף, כל מבט שנזרק וכזה שיתכן ונזרק כלפיו, כל מפגש חברתי, ולו הבסיסי והפעוט ביותר, מוליך את הלך חשיבתו לחוסר שקט חריף וכבד.
ככל שהסיפור מתקדם והעמודים מתדפדפים, סבלו של הפקיד מחריף ותפקודו בחברה הופך ללא סביר. אירוע גדול הכולל את מיטב האדונים, שלמראה עיניהם נחרד בעבר לא פעם, הופך להתמוטטות איומה וכואבת של גוליאדקין, אירוע משפיל בערב פטרבורגי קפוא שמוביל לפתח הדרך במסע איבוד השפיות, כשמופיע כפילו הזהה לו לחלוטין. יחסי הפקיד וכפילו מתקדמים בהדרגה מנחמדים וסבירים לקטסטרופליים.
חשוב לזכור, הספר הזה, שהוא בעיקרו תיעוד הפרעה פסיכוזית של פקיד רוסי, נכתב על ידי דוסטויבסקי במאה ה-19, כשמספר שנות גילו עוד לא נגע ב-30.
חווית הקריאה ב'כפיל' מסעירה, מצחיקה לעיתים, מכאיבה ומאיימת, עצובה ומלאת התפעלת מהכישרון בה נכתבה.

שוו בדמיונכם כי הנכם בעלי תפקיד מפתח במשרד, ויחידים במשרה זו. הנכם לעיתים מקיימים התייעצויות ופגישות עם מנהלים בכירים אחרים. היות והנכם קורסים בעבודה, הממונה עליכם חשב לנכון להעסיק עובד נוסף באותו תפקיד כך שתהיו צוות.
הימים עברו, העובד החדש הגיע. מתברר כי למרות זמנו הקצר בתפקיד הוא , משתלב נהדר ומכיר את החומר נפלא. מפה לשם, פתאום נודע כי הוא מקיים התייעצויות ופגישות בלעדיך עם אותם מנהלים בכירים ועם הממונה שלך.
מחשבות רבות עוברות בראשך, פחדים נוספים חודרים לליבך. מה הולך לקרות? האם העובד החדש יהיה ראש הצוות שלי? מדוע הוא נפגש עם הממונה שלי לפגישה ארוכה? מדוע הוא נפגש עם מנהלים בכירים ללא ידיעתי? על אילו נושאים הוא מתדיין איתם בדיוק? איפה אני נכנס לתמונה? או האם אני הולך לצאת מהתמונה/ מהתפקיד?
עם הזמן מתברר, כי כל פחדיך היו חזיונות שווא ותעתועי דמיון.
יצירה גאונית. האדון גוליאדקין, פקיד אשר חי בפחד תמידי. מחשבות רעות צצות ועולות במוחו ללא הרף, מכל סיטואציה פשוטה ככל שתהיה. זר המביט בו או לוטש מבט לעברו, מספיק כדי לעורר בו אי נוחות, מיד הפחדים עולים וצפים.
האדון גולדיאקין מתרוצץ בין מסעדות יוקרתיות ואולמי נשפים, ומתחנן לתיקון העוול שנעשה לו. אולם הנורא ביותר עוד לפניו...
בוקר אחד מגלה גוליאדקין שנוצר לו כפיל. בחור צעיר, שובב וחוצפן שנראה בדיוק כמוהו. אם בתחילה מתאהב גוליאדקין בכפילו הצעיר, הרי בהדרגה מתברר לו שהוא אויבו הגדול ביותר. בכל מקום מביס הכפיל את גוליאדקין. במקום העבודה הוא גוזל את מעמדו, לועג לו בפומבי ומאשים אותו בהאשמות חמורות. גוליאדקין האומלל נאבק באדם מתוחכם וחסר מצפון שמבקש לחסלו. עוצמת הפחדים מתעצמת בהדרגה, לאורך הסיפור.
דוסטויבסקי מתאר את נפש האדם באופן נפלא. מלבד נפש האדם, גם הנוף מתואר בצורה יוצאת מן הכלל, כאילו הוא אינו שוכח אף פרט. תיאורי המלבושים ותנועות הגוף אינם יוצאים מקופחים, גם כן. בין השיגעון לטירוף בסיפור הוא משלב הומור.
מאוד נהניתי, לקרוא את הספר. הרגשתי כי זהו מאבקו של האדם כנגד הפחדים של עצמו.
מומלץ בחום.

הכפיל.

מדובר, בעיניי, באחד הסיפורים החכמים, המדויקים והחודרניים של דוסטויבסקי. סיפור מרגש ומסעיר, עטוף גם כן נגיעות הומור טובות מאד, גוגוליאניות במידה לא מועטה.
הכפיל הוא סיפורו של גוליאדקין, פקיד חרדתי, לא יציב, אחוז היסטריה מרעידה וחשש משתק. מעשיו של גוליאדקין בציבור רוויים מבוכות. פחד וחשש מלווים אותו בכל מקום, כאילו איזו עין בוחנת רודפת אותו ונושפת מאחוריו בכל צעד שהוא צועד וכל דרך שהוא הולך ונוסע בה. לא עובר זמן רב בתוך הסיפור, לאחר כמה אירועים לא נעימים חברתית שעובר הפקיד, ומגיע אירוע מביך במיוחד, אירוע שמרגיש כנקודת מפנה בו גוליאדקין מרגיש מושפל וכואב ובודד בצורה מוחלטת, הוא חווה דבר שנדמה כעין התפרקות נפשית, מסתובב רצוץ, שבור ומפורק בחושך הרוסי הקר והחד, וברגע המשתק הזה הוא מזהה לחרדתו האיומה כפיל, בחור זהה לו לחלוטין.
משם היחסים המתעתעים בין שניהם מקבלים תפניות לא פשוטות, שמלוות ברחשי נפש מרתקים ומרגשים.
כאמור, מדובר בתיאור מבריק של הפרעה נפשית, תיאור סוחף ומרתק עם ראייה נפשית יוצאת דופן, היא התמחותו של דוסטויבסקי.

- לא הצלחתי לקרוא: העברית של התרגום בלתי קריאה.(שלמה ג.)

אם ישנה סיבה שלשמה ראוי ללמוד את השפה הרוסית (מעבר לעושר הרב שקיים בה) ,היא על מנת לקרוא את ספריו של דוסטויבסקי בשפת המקור ובמיוחד ספר זה. אולם לצערי הדבר קצת גדול עלי... הכפיל הינו ספר מדהים, מצחיק, מלוטש, ציני, מצמרר ומעורר רגשות אדירים!! דוסטויבסקי בספר זה,מתאר אדם שאט אט מתחיל, איך אומרים בלשון העם- להידפק. פשוט כך. ומתאר זאת בגאונות ראויה לשמה! הדמות הראשית בספר, היא כל כך מביכה, עד שלפעמים פשוט אי אפשר להמשיך ולקרוא על מעלליה, אתה פשוט חייב לרגע להפסיק לקרוא, ללכת לעשות סיבוב ואז לחזור...ספר פשוט מטורף!!
אחד האהובים עלי... אשמח לשמוע את תגובותיהם של אילו שקראו...