מקס וולף הוא בלש חדש במחלק הרצח, הוא חד הורי, אב לילדה ולגור קטנטן, טיפוס שכזה עם חושים חדים ונפש עדינה, לא שלא פגשנו כמותו אבל... משהוא בהתנהלות שלו מול ביתו ומול קורבנותיו כובש.

גופה גבר בתוך משרדו נמצאה כבר בשבוע הראשון להצבתו של מקס, הוא בוחן את המשרד את סביבת הרצח ללא פתרון כלשהו כאשר מתגלה עוד גופה, הפעם של הומלס אשר מנגן למחייתו ברחוב, משהו אומר למקס כי יש קשר בין המקרים.

מקס בטוח שיש קשר בין המקרים - השניים למדו יחד אי אז בפנימיה יוקרתית לבנים באנגליה, פנימיה לבני עשירים.
הם היו חבורה מלוכדת חברים באש ובמים.

הרשתות החברתיות תוססות #כלחזירימות מוביל את הפרסומים ברשת.

הרציחות ממשיכות, כולם עשירים בעלי כוח וכולם מובילים לאותה פנימיה הרוצח הסדרתי משתולל ברחובות לונדון והופך להיות כוכב נערץ.

הסכנה מתקרבת גם למקס ואל כל מי שקרוב אליו,
אבל אל מול מקס הבלש הלא מתפשר עם החושים החדים אשר רמז אחד קטנטן הוביל אותו אל הפתרון המפתיע.

ספר מתח מעניין קולח המכניס אותנו אל נבכי הסודות של הפנימיות היוקרתיות לבנים כל אשר קרה שם בחדרי חדרים וכל אשר יוצא לאור ומתגלה לאחר שנים רבות.

לפעמים המציאות עולה על כל דמיון.

בתור סיפור אנתרופולוגי הוא מעניין מאד.

לא יודעת אם החינוך לילדי אליטות עוד קיים באנגלייה היום, במתכונת אותה אנחנו מכירים מהספרים. פנימייה (חד מינית) מגיל צעיר, חלק מהתלמידים הופכים בתוקף הנסיבות לתחליף משפחה לילדים שניתקו ממשפחתם ומחפשים נחמה. מורה או מדריך כריזמטי הופך לאל ודת של הילדים האלה, והם מצייתים לו גם בתחומים בהם ברור להם שהפקודה היא בלתי סבירה, או בלתי אנושית בעליל. ואז הם גדלים כשחלקים מהחינוך (המעוות???) טבועים בהם ואינם ניתנים להפרדה מאישיותם.

יש פה בלש שתיפקודו לא ברור. בחייו המקצועיים הוא מסופח למחלק הרצח ואמור לפתור סידרה של רציחות שיש קשר סיבתי בינהן. לא ברור איך הוא קשור למחלק כי חלק מהחקירות הוא עושה על דעת עצמו. לא ברור עד כמה הוא מוכשר או סתם בר-מזל. ואולי החלק שהופך את הסיפור לאמין הוא החלק על החולשות, שבספרים מהסוג הזה מתרכז בחולשות הבלש. בחייו הפרטיים של הבלש הוא אב חד-הורי לילדה בת שש, מגדל גור כלבים (זה לא צחוק. מי שניסה את זה יודע כמה זה מתסכל...), עדיין לא סיים את האבל על אשתו לשעבר... מה עוד חדש?

הספר בסדר. הוא קריא, די מעניין, לא יותר מדי שטוח, מעלה הרהורים על החיים ועל הזוגיות. אז מה רע? קראנו אותו כבר כל כך הרבה פעמים, שהוא דהוי מרוב כביסות.