כולם מלבדו הם אידיוטים לחלוטין
מזכיר לכם מישהוא
אני הכרתי מספר קצינים כאלה במשך 33 שנה ....
לכן מאוד אהבתי את הספר תיק נעדר / משעני דרור
בהוקרה ל מאי שוואל ו פר וואלה
למי שבכלל מכיר אותם

"מעשייה מרושעת עבור ילדים שבגרו"

אין לי למה לכתוב ביקורת, רק כמה משפטים לגביי הספר כי אין על מה לבקר.
בקסטרום הוא דמות אדירה, היו כמה קטעים מצחיקים אך השאר היה די משעמם. עד ע"מ 400 ומשהו לפני שהפסקתי לקרוא עדיין אין שום קצה חוט לגביי הפושע.
הספר סתם נמרח ונמרח.
וזהו.

החלש ביותר מבין שלל ספרי המתח/בלש הסקנדינביים שקראתי (ויש הרבה כאלו). בקסטרום הוא הבלש האחרון שהייתי רוצה שיהיה ממונה על חקירה כלשהי - גזען, שקרן, מטרידן מינית, לוקח שוחד שתיין ואין לו שום הברקה שעושה אותו לבלש מצליח במיוחד. מעבר לכך הספר כתוב כך שאין בו מתח מיוחד מעבר לדעת באמת מי רצח את לינדה (הדבר היחיד שנתן לי איזה מוטיבציה לגמור את הספר הזה על 586!!! עמודיו).
כמות בקבוקי הבירה בספר זה מתקרבת למספר עמודי הספר. משהו מאוד מעצבן בכתיבה הוא ההגיגים של בקסטרום. כמעט בכל פעם שהוא מדבר אנחנו צריכים גם לסבול את מה הוא גם חושב מעבר למה שהוא אומר.
הדף האחורי של הספר (מה שבדרך כלל קובע לא מעט האם לקרוא) הוא מבחינתי הדף הכי קריא - ההמלצה שבו האומרת "ספר מתח מסחרר, ריאליסטי ומלא הומור שחור.. ומפגיש אותנו עם הבלש הכי שנון, פרובוקטיבי ומעצבן בסביבה..." היא ההברקה של כותב המלצה זו ויש בה אמת רק לגבי "המעצבן בסביבה".
ראו הוזהרתם!!

ספר מתח שבדי סטנדרטי, לא מעניין, לא משעמם. ככה באמצע.

העלילה תפורה סביב בלש המשטרה בקסטרום "הכי שנון, פרובוקטיבי, מבריק ומעצבן" דברי הכריכה האחורית. אז פרט ל"מעצבן" לא מצאתי שום איפיון מאלה. הוא רווק, שמן, בגיל העמידה, אוכל ושותה הרבה, בעל מוסר מפוקפק, חשיבה סטיריאוטיפית ושוביניסטית, בטוח שהוא מתנת האל למין הנשי (ועד שאלה יפנימו את זה, הוא מסתפק בסקס קנוי)

את העובדה שגיבורו מבריק מציין פרסון בערך אחת לפרק. לא הצלחתי להבין במה הוא מבריק, איך הוא פותר את התעלומה (רמז - זה לא הוא זו עבודת בלשות של אחרים) ולמה חבריו ומפקדיו סובלים אותו? זו תעלומה שאותה הוא דווקא לא מנסה לפתור.
התעלומה היא רצח שנראה תחילה כמו מריבת שיכורים, לא מעניינת במיוחד בתחילה גם לא בהמשך. בפיתרון הרצח הזה מושקעים יותר אמצעים וכוח אדם מאלה שהושקעו, כך נראה, בחקירת הרצח של אולף פאלמה. איך אני יודעת את זה? הרצח ההוא לא נפתר...

בקיצור ספר מתח שאמנם כתוב בסדר, אך אינו מתבלט בשום מובן. ונשאלת השאלה. אחרי ספרי מתח סקנדינביים די רבים שתורגמו ונקראו פה, מה טעם ראתה ההוצאה לתרגם (מאנגלית!!!) ספר בינוני שנכתב לפני 8 שנים, שאינו מביא בשורה לאיש - פרט, כנראה, לחשבון הבנק של פרסון. לא שאני מזלזלת בחשבון בנק, חלילה, אלא שיש לנו חשבונות בנק כחול לבן - כמו של דנקנר, נניח, - לפרנס לפניו.

סיפור בלשי טוב, ממוקד בסיפורים אנושיים ריאליים בניגוד למותחנים האסטרטגים חובקי עולם מצילי האנושות, יש די והותר בעצם אינסוף מורכבות אנושית שיכולה לספק רקע לכל עלילה בלשית טובה,במובן הזה העלילה מזכירה קצת את הסיפורים של סימנון .
הדמויות אמינות משכנעות בצורה סבירה, הבלש בקסטרום מופיע בסיפור על תקן הצבעוניות ושבירת המוסכמות, למעט ההופעה האחרונה החותמת תרם רק פה ושם להתקדמות העלילה ולפתרונה, רוב העבודה ביצעו בעיקר הכפופים לו, בעניין זה יש הרבה מה ללמוד מהתהליך שעוברים הארי הולה ויו נסבו.
סה"כ סיפור טוב, מומלץ.

מי שקורא ספרי מתח רבים יודע שהשוודים הם מהמובחרים שבניהם.

לצד שמות שוודיים מסובכים, רחובות שכמעט בטוח שלא תדעו להגות נכון, אנו נתקלים שוב ושוב בעלילות מצמררות, מתוחכמות ועוצרות נשימה.

לייף ג.ו פרסון הוא אחד מסופרי המתח הטובים והוא מביא לנו שוב את סיפורו של אוורט בקסטרום. זהו הספר השני בסדרת המתח. קדם לו הספר בקסטרום – הרצח של לינדה.

בקסטרום, רב פקד בילוש במחלק הרצח הוא אדם ציני, יהיר וגזען אשר בטוח כי כולם חוץ ממנו די מטומטמים, והוא לא חוסך במילים. לאורך הקריאה לא הייתי בטוחה אם אני שונאת את הדמות המעצבנת הזו או מתפעלת מהשנינות והסרקזם המאפיינים אותה. הוא הצליח להצחיק אותי ולעצבן אותי בו זמנית, וזה ראוי לציון. אותו בקסטרום סובל מבעיות השמנה חמורות, אורח חיים לא בריא בלשון המעטה ובעיות שתייה קשות לא פחות. קצין הרפואה של המשטרה מצליח להפחיד אפילו אותו ונותן לו דיאטה מיוחדת שהוא אמור לעמוד בה, ספק אם יצליח בכך.

מכל מקום, הפעם מדובר ברצח שנראה לכאורה פשוט.

"מה בקשר לקורבן ? מה אנחנו יודעים עליו ?
הוא הדייר בדירה, שמו קארל דניאלסון. גבר מבוגר, רווק, 68."

אותו דייר, הקורבן, אינו טלית שכולה תכלת, נעצר לא פעם בעבירות שונות. בעיות חברתיות, אלכוהול וכדומה היו מנת חלקו או כפי שכינה אותו בקסטרום "השיכור המצוי".

הקורבן הוכה למוות על ידי מחבט ברזל יצוק כאשר בקבוקי אלכוהול פזורים בזירה. כאמור, לכאורה הרצח הסטנדרטי.

אך לא כך הם פני הדברים. אפילו לא קרוב לזה !

מכאן מתחילה פרשייה מסובכת ומורכבת, כאשר דמויות רבות מתווספות לעלילה, גופה ראשונה מופיעה עד מהרה ומשם הדרך לתחתית מהירה ביותר. הגופה הראשונה קשורה לרצח הגמלאי השיכור ולאט לאט מתגלים פרטים נוספים העשויים לשפוך אור על חקירת הרצח המקורית.
גופות נוספות, כנופיות, גילויים משפחתיים מפתיעים ורשימות ראשי תיבות מסתוריים הם רק חלק מעלילה מסועפת המובילה לפענוח התעלומה.

זה המקום לומר כי הכתיבה מחד טובה אך לא אחת הרגשתי כאילו הסופר העמיס יתר על המידה בפרטים ובדמויות שיכל לחסוך בהם. ניתן היה לצמצם גם את מספר העמודים. תחושה של מריחה מיותרת לפעמים.

בסה"כ ספר טוב, אך קראתי ספרי מתח סוחפים יותר.

קריאה מהנה.

בקסטרום – הרצח של לינדה/ לייף ג.ו. פרסון
Linda, Som I Lindamordet/Leif GW Person
מאנגלית: נעמה בן דור.
הוצאה: דני ספרים, 2015
587 עמ' כולל: על המחבר.


רב-פקד בילוש אֶוֶורְט בֶּקְסְטְרוֹם, נמוך שמן ופרימיטיבי, התייצב בעבודתו במקום לקחת חופש והתכוון למלא את זמנו הפנוי כדי לפתור תיקים לא מפוענחים.
הקשר הרגשי היחידי שיש לבקסטרום זה עם דג הזהב בשם "אגון", זאת בעקבות אישה שהוא פגש דרך האינטרנט, ואגון נשאר איתו.
"... חשב בקסטרום והרגיש אשמה מסוימת כשלקח מנה גדושה של מזון דגים ושפך אותה לעבר האקווריום של החבר הקטן והשתקן שלו." (עמ' 32).

רצח לינדה ואלין, נמצאה בביתה ללא רוח חיים; נאנסה ונרצחה באכזריות, ומתברר שהיא למדה באקדמיה של המשטרה. בניגוד לרצונו, בקסטרום נקרא לחקירה.
בית המלון משמש אותם גם לצרכיהם האישיים; בקסטרום מזמין אלכוהול או שולח את בגדיו לכביסה בחדר המלון, או צפיית פורנו באחד החדרים של המלון.
כמות האלכוהול אשר צורך בקסטרום לא נראה שהוא על סף פתירת תיק הרצח, בעוד אנשיו עובדים על התיק.
"... והם ישבו שם ושתו עוד כמה סיבובים של בירה וצ'ייסרים, ובקסטרום הורה למלצר להוסיף את המשקאות לחשבון החדרים שלהם, שישולם יחד עם כל השאר על ידי מקום העבודה." (עמ' 134).

תוך כדי קריאת הספר, המחשבות של בקסטרום כוללות דעות קדומות שיש לו לגבי כל הסובבים אותו, הוא חושב שהוא יותר טוב מכולם.

לפי האתר Goodreads זהו הספר הראשון מתוך 3 ספרים, הסופר הוא קרימינולוג שוודי ידוע.
הפרקים הם קצרים, המתח הוא לייט, כמעט נטשתי את הספר מספר פעמים אך יצר הסקרנות לדעת מי רצח בסוף השתלט וסיימתי אותו.

מי רצח? תקראו, לא אגלה.

אז הקריאה היא לשיקולכם/ן.

אוורט בקסטרום, אחד משוטרי מחלק הרצח של יחידת הפשיעה בשטוקהולם נקרא ע"י מפקדו לאסוף צוות קטן של שוטרים ולנסוע לעיירה וקשה לפענח אונס, עינוי ורצח של לינדה ואלין. ולמה צריך שוטרים של יחידה מיוחדת? לינדה ואלין לא רק נרצחה באופן אכזרי, היא גם הייתה חניכה של ביה"ס לשוטרים, מה שמעלה את רמת הפשע בכמה דרגות.

587 עמודים שבהם אנו מתוודעים לדמויות כאלה ואחרות שמנסות לפתור בדרכים שונות את הרצח ולהביא את הפושע לדין. הסוד הוא, שהרוצח כבר נתפס בעמוד 500 בערך אבל משום מה הסופר הרגיש צורך למרוח את הספר לעוד 80+ עמודים.

אני לא אכביר במילים. הסופר ניסה להתחכם ולא ממש הצליח. הוא מציד בפנינו גיבור שהוא אנטי תזה לחלוטין לכל שוטר ובלש "שגרתיים" שאנו פוגשים בספרים. בקסטרום הוא נמוך, שמן, עצלן, מאציל סמכויות, בעל דעות קדומות שלא יביישו חבר ותיק בKKK ובמילה אחת – מעצבן!!! לאורך כל הספר הרגשתי גועל ודחייה מהדמות הזו, נקודה שממש הפריעה לי בקריאה. אני אדם עצבני גם ככה ולא יכולה לסבול אנשים כאלה ולהיכנס לדמות של אדם כזה בספר של כמעט 600 עמודים זה אתגר לא פשוט כלל.

הניסיון של הסופר להביא בפנינו דמות כזו על מנת שנחשוב שהספר הזה הוא שונה ואולי אף טוב יותר, כשל. אומנם זה שונה אבל טוב יותר? בספק! בקסטרום גונב כספים מהמשטרה, מקלל, מתייחס לכל אדם שהוא לא באופן בזוי ושפל וגם לוקח בסופו של דבר קרדיט על פתירת פשע שבכלל לא הוא פתר פשוט גורם לכם לרצון להכניס אותו לכלוב.

ותהרגו אותי (אבל אל תעשו את זה בשוודיה כי אחרת תצטרכו לפגוש בבקסטרום שישמור האל!) לא הבנתי מה העניין של הספר. אנשים מעטים מאד אהבו את הספר וגם המיעוט הזה אני לא מבינה אותו. מדובר בספר אנמי, שהעלילה שלו לא מתקדמת לשום מקום וכפי שאמרתי אפשר היה לוותר על חלק נכבד של העמודים.

הקריאה היא בהחלט לשיקולכם הטהור והנקי, מוזמנים לחפש גם ביקורות טובות על הספר, אולי ישכנעו אתכם לקרוא.