אז זה הספר שבא אחרי "בריחה מחתונה".
לא יודעת למה, אבל כשגיליתי שיש ספר שני בסדרה, ושהוא הולך לעקוב אחרי הסיפור של האח שגנבו ממנו את הכלה, פשוט החלטתי, שזה רק הגיוני שאני אקרא אותו.
וזה למרות שלא ממש עפתי על הראשון.

אני חושבת שזה בעיקר כי אני יודעת שהרבה יותר קל ליהנות מספר שכבר יש לך היכרות עם העולם שלו.
ככה שידעתי שהספר הזה יכול להיות יותר טוב מהספר הקודם, רק בגלל העובדה הזאת שהוא בא אחרי, אבל זה לא רק זה, אני חושבת שהסיפור עצמו גם נשמע לי יותר מעניין.

אז אביהם של ארוס מהספר הראשון, וזאנדר מהספר הנוכחי, נפטר והשאיר אחריו צוואה שאומרת שהראשון להתחתן למשך שנה אחת ירש הכול.
זאנדר עושה עסקה עם בחורה מיוחסת בשם פרייה, נישואים שהם עסקיים בלבד, ורגע לפני החופה אחיו ארוס מופיע, וגונב לו את הכלה.
קראתי כבר בספר הראשון מנקודת המבט של פרייה, על הרגע הזה שבו זאנדר ננטש, וזה היה בהחלט קל להיכנס אל תוך הספר הזה, שהתחיל בדיוק מהנקודה הזאת.

חשוב לי רק להבהיר, שזאנדר וארוס לא אחים מבית, והחיבור שלהם היה דרך חידוש הקשר עם אביהם שהתכחש להם עד שהוא גילה שהוא עקר.
הם עבדו ביחד באותה חברה תחת ההשגחה של אביהם, ארוס גילה שזאוס מושחת וניסה לעשות משהו לגבי זה, זאנדר העיף אותו מהחברה מסיבות שמוסברות בספר הזה, וזה פחות או יותר הרקע ללמה הם יריבים.

אז אני חושבת שזה מספיק עכשיו בוא נדבר על הספר הנוכחי...

אני לא יכולה להסביר למה, אבל כשקראתי את התקציר וסיימתי אותו, הייתה לי תגובה מוזרה של התרגשות.
למרות שלא היה בו שום דבר יוצא דופן, תפסתי את עצמי צווחת מהתרגשות.
האינטואיציה שלי פשוט החליטה שאני הולכת ליהנות ממנו מאוד.
היא הייתה אינטואיציה חזקה וממש עבר לי בראש: "אני הולכת ליהנות מזה, זה יכול להיות ספר של שלושה כוכבים."

והאינטואיציה שלי צדקה, כמובן.
אבל מכיוון שהיא הייתה עד כדי כך חזקה ורועשת… זה שלח אותי קצת למחשבות על למה לעזאזל יש לי אינטואיציה כל כך טובה כשזה קשור לספרים, ואם זה אולי כי אני שקועה בעולם הזה כל כך עמוק, שאני איכשהו מפתחת איזשהו חוש מיוחד שעוזר לי לבחור ספרים.

אז אני מניחה שמה שאני לומדת מזה כרגע, זה שהאינטואיציה שלי יכולה לשרת אותי בכל תחום שאני מוכנה לחקור באמת.
שזה לא כוח על או עניין מסתורי, אלא פשוט קשר טוב עם התת מודע, שמכיוון שהוא זוכר הכול הוא יכול לנבא דברים בצורה מפחידה, אבל ללא היכולת להביא את הניתוח הזה למודע, לכן הוא מביא רק את השורה התחתונה - ואנחנו קוראים לשורה התחתונה הזאת אינטואיציה, כי אנחנו לא יכולים להסביר איך אנחנו יודעים.
כי אנחנו לא זוכרים את כל הדברים שאנחנו יודעים.
וזה גורם לי לחשוב...
שאם יש דברים שאני לא מבינה, דברים שמבלבלים אותי, דברים שאני לא בטוחה איך להרגיש לגביהם - זה כנראה בעיקר כי הם חדשים לי באיזושהי צורה.
הם לא משהו שראיתי בעבר, לא משהו שאני מזהה ממקום אחר או מזמן אחר, ולכן אני לא יודעת מה להרגיש כלפיהם ואיך לפעול.

ואני לא יודעת למה סטיתי מהביקורת לעניינים כאלה, אבל הנה, אני חוזרת לספר.
-

ת'אמת?
זה היה מעולה.
מדהים.
הספר הזה גרם לי לצרוח.
אני אוהבת את זה כשספרים גורמים לי לצרוח מרוב פלז'ר.

שני הספרים הקודמים?
בקושי הצלחתי להוציא מהם ציטוט אחד שאני אוהבת, ואוהבת זאת מילה חזקה מדי כאן.
ב-"בריחה מחתונה" לא היה לי אפילו משפט אחד שהרגשתי צורך לציין לעצמי בצד בזמן הקריאה.
אבל כאן?
אני פשוט אתן לכם את הרשימה שלי. סבבה?

עמ' 39 (למטה)
עמ' 42 (אמצע)
עמ' 57 (אמצע)
עמ' 59 (למטה)
עמ' 60 (למטה)
עמ' 62 (אמצע)
עמ' 62 (למטה)
עמ' 63 (אמצע)
עמ' 64 (למעלה)
עמ' 67 (למעלה)
עמ' 87 (למטה)
עמ' 151 (אמצע)
-

אני חושבת שאפשר לזהות, את החלק שבו דברים נהיו ממש מהנים עבורי, ושבו ממש צרחתי מהתרגשות.
הסיבה שהספר הזה היה כל כך מעניין וכיפי עבורי, היא כי הדמות הנשית הראשית פנדורה, נמצאת על הרצף האוטיסטי.
ו-וואו.
אני מתה על זה.
כי מי לא אוהב ייצוג טוב?!

הפרט הזה הפך את הספר לכל כך הרבה יותר טוב, מעניין ועמוק.
מסתבר שלעקוב אחרי זוג שלצד השני בוא אין הרבה ניסיון מיני, זאת פאקינג חוויה רוחנית.
באיזשהו שלב מרוב מתח מיני, איבדתי את עשתונותי, מספיק כדי לכתוב בלוג קריאה שלא פירסמתי!
הוא לא היה טוב או מעניין, אבל זה עזר לי לפרוק…

("ואתם לא מבינים את זה... אבל זה פאקינג לוהט.
כי היא לא מבינה דברים שהם מרומזים, והיא רגישה לקולות ולמגע, והיא צריכה להעמיד פנים שהיא וזאנדר מאוהבים.")

אז פשוט הייתי לקחת הפסקה, כדי לנשום ולעכל את רגשותיי.
זה לקח שעה ומשהו לפרוק את הכול בכתיבה, ואז חזרתי לספר.
וזה היה לפני עשרים וארבע שעות אגב, אז למרות שהספר הזה לא ארוך, יצא שלקחתי את הזמן שלי איתו.

אני חושבת שיש כאן בילד אפ נהדר, כי שיש כל כך הרבה מתח ביניהם, והדברים לא כל כך ברורים.
אבל אני חושבת שהשיא של הספר הזה בחצי הראשון שלו, ושהשאר היה עדיין טוב, אבל לדעתי היה לו פוטנציאל להיות הרבה יותר טוב.

לצערי למרות שהספר הזה הרבה יותר טוב משני הספרים הקודמים שקראתי משלי, התרגום שלו יותר גרוע. ברמה שזה ממש בולט והורס משפטים יפים.
אז אם אתם רואים טעות בציטוטים שאני אשתף כאן, תדעו שזאת לא אני אלא התרגום:

<i>"גברים מסוגו של זאנדר מיטיקאס לא בוחרים לעצמם בחורות קולניות, משונות, שקצת מתקשות להשתלב.
האי זכרה בוקר ספציפי אחד, בשבוע הראשון שלו במשרד. אי אפשר היה שלא לשים אליו לב, בעצם, עם הכתפיים הרחבות שלו ומבטו הנוקב. הוא קלט אותה עם אוזניות, מצחקקת לעצמה בהתבוננה בפרויקט הרקמה האחרון שלה, עצר ממהלכו והסתכל מלמעלה על המילה הגסה המסוגננת שעוטרה בשלל ורדים חינניים. היא הביטה בו במשך רגע ארוך, בשולי שדה הראייה שלה כועסת על המבט הזועם הקבוע הזה שבו זכתה כעת, היותה די בטוחה שהיא לא עשתה שום דבר לא בסדר.
היא ניסתה להפר את המתח, שאלה אם הוא זקוק למשהו. רק שזה יצא לה לא טוב, כמו שקרה לא פעם כשהיא לא הייתה בטוחה בנוגע למישהו. במקום שאלה מנומסת, המילים בקעו מפיה כהאשמה נוקשה וכועסת.
לא ניתן היה לטעות בהבעה שעלתה אז על פניו. רוגז וקוצר רוח."</i>
-

אז פנדורה עובדת עבור זאנדר כעוזרת אישית, והיא עושה משהו שהורס את יום החתונה שלו עם פרייה, ובגלל שזאת אשמתה, הוא דורש ממנה להתחתן איתו.
ואהבתי את זה.
לדעת שיש ביניהם יחסי עבודה קרובים, ושפנדורה גם קצת דלוקה על הבוס החתיך שלה, ולא להיות בטוחה עדיין לגבי זאנדר אם גם הוא נמשך אליה או לא… כל זה פשוט היה מעניין עבורי.
כי רציתי לדעת אם הוא הסתיר את הכמיהה אליה בארבעת החודשים שהם עבדו ביחד, או שהוא הולך לפתח את זה במהלך הספר.
אהבתי גם את הטאץ' של האוטיזם, כמו למשל כשפנדורה חותמת על משהו בפרצוף מרוכז מדי... אוך, אלו היו נגיעות ממש מעולות.
לא יודעת אם זה יהיה קשה לאחרים לדמיין ולזהות, אבל לי זה היה מהנה וטבעי.

יכולתי לראות את פנדורה בצורה כל כך ברורה, ברגע שתיארו אותה כבלונדינית דקיקה וחיוורת, פשוט היה לי אותה בראשי.
ואני לא יודעת אם זה קריטי לקוראים, אבל אני אציין שזאנדר בן שלושים ותשע, ומבוגר מפנדורה בארבע עשרה שנים.
אין כאן ממש משהו מעניין כדי שאני אוכל להגיד שיש פה ממש טרופ של פער גילאים (שהוא נורא אהוב עליי משום מה), אבל בכל זאת אהבתי את הפרט הזה.

אולי זה כי בדינמיקה כזאת, של בחורה צעירה וגבר מבוגר, לרוב הגבר נורא עדין ומתחשב, כי הוא לא רוצה להרוס מישהי כל כך צעירה ורעננה.
וזה נותן לי נחמה כלשהי, ששני אנשים בשלבים נורא שונים בחייהם, יכולים עדיין להתאהב ולעבוד ביחד כדי להבין זה את זה.

ואני חושבת שזה כי כשיש פער גילאים, באופן טבעי זה ברור לזוג שיש פה פער כלשהו שצריך לעבוד עליו.
ולעומת זאת כשזה זוג באותו הגיל, זה פחות בולט שיש עבודה שצריך לעשות, ונראה לי שיש גם קצת יותר אגו לפעמים, כי ההבדל היחיד שברור להם שיש זה שהוא גבר והיא אישה.
לא יודעת אם אני מובנת, אבל בכל מקרה, אלו הן המחשבות שלי על העניין הזה.
אני לא חושבת שהספר הזה היה הרבה יותר זכיר מהספרים הקודמים בצורה יוצאת דופן, אבל כן הרגשתי שהקשר כאן, והאינטימיות כאן בין הזוג הזה הרבה יותר מושכת ומעניינת.
החצי הראשון היה מעולה בעיניי, אבל אחרי זה הרמה ירדה קצת אל קונפליקט שלא ממש הצליח לסחוף אותי.
לא משהו יוצא דופן לספרים האלה.

עדכון הרשימה של הספרים שקראתי משלגי עד כה, מזה שהכי אהבתי לזה שהכי פחות:
1. חתונה ברגע האחרון
2. ההצעה של היווני
3. בריחה מחתונה
_


<i>"לעבור לגור איתך?" היא צייצה ולפתע חשה גל של חום מעיק מציף אותה. "זאנדר אני לא יכולה. אנשים יחשבו שאני… שאנחנו…"
"שהיינו זוג נאהבים?" הבעת פניו האפילה פתאום. "כדי שזה ייראה אמין, זה בדיוק הסיפור שאנחנו נספר. שהלילות הארוכים שלנו יחד במשרד פנו לכיוון אינטימי, וכעת כשנישואיי הפיקטיביים לפרייה ירדו מעל הפרק, אנחנו שנינו חופשיי להתחתן."
פנדורה חשה איך נשימתה האיצה, בהיזכרה בכמה מהפנטזיות היותר פורנוגרפיות שלה, שכללו אותה ואת הבוס החתיך שלה, כשהיא הייתה חולמת בהקיץ ליד שולחנה.
שולחן, דרך אגב, ששיחק תמיד תפקיד משמעותי בהזיות הללו.
-
"את יכולה להתחיל בכך שתיראי טיפה פחות מבוהלת מפניי," הוא השיב ביובש. "אני רוצה שאנשים יאמינו שאנחנו מאוהבים בטירוף, ושלא יתהו אם אני מחזיק אותך כבת ערובה."
"אני לא ממש טובה ב… אינטימיות." פנדורה אילצה את המילים לצאת מפיה. היא הייתה חייבת להבהיר לו עד כמה היא מתקשה. "בכל חיי הייתה לי רק מערכת יחסים בוגרת אחת, ובוא נגיד ש… היו לו לא מעט טענות."
צל העיב על פניו של זאנדר, ולרגע היא חששה מפני מה שהוא עמד להגיד, אבל הוא השתלט על הבעת פניו ומחה במהירות את התגובה המשונה.
"גם לי אין הרבה ניסיון במערכות יחסים מזויפות. אבל אני בטוח שנצליח להתגבר על הדרישות הבסיסיות."
-
"אם תימשך הרתיעה הזאת שלך מפני אינטימיות גופנית, אנחנו נהיה בבעיה גדולה."
"זה לא שאני סולדת מזה ממש. רק יש לי קצת רגישויות. ואני לא מתה על נשיקות, אבל אני אצליח להשתפר עם הזמן, ועם קצת תרגול."
זמן זה בדיוק מה שאין להם בשפע, הוא חשב לעצמו בהזעפת פנים קלה. תרגול, אבל מצד שני…. הוא כחכח בגרונו, היטיב בלי משים את האופן בו ז'קט החליפה שלו היה מונח עליו. "את חושבת שזה יקל עלייך, קצת תרגול?"
-
בדיוק כשהיא החלה לתהות איך היא עשויה להרגיש אם תלחץ את גופה מולה, שם בדיוק, הוא משך את גופו אחורה, והיא בעצמה כמעט פלטה נהמה רמה. עיניהם נפגשו לחלקיק שנייה, כששניהם פשוט בהו זה בזה כמו יריבים באיזה קרב, מתנשמים בכבדות. בדעתה עלה פתאום שבעצם היא תמיד הרגישה כאילו הם התגוששו איכשהו, אבל אולי היא פשוט לא הבינה מה בדיוק היה הקונטקסט של ההתגוששות הזאת.</i>

אממ. מאיפה להתחיל?
אני לא יודעת למה זה כל כך משעשע אותי לכתוב את הביקורת הזאת, לא היה בספר הזה שום דבר מיוחד.
אבל ההסבר של גלית ללמה היא אוהבת את הספרים האלה, שהם כמו פיסטוקים, לא יוצא לי מהראש.
כי אני לגמרי מבינה את זה, אפילו שאני עוד רחוקה מלהתמכר אליהם.

אלו לגמרי ספרים שאני יכולה לקרוא ברקע כשהראש שלי טרוד במחשבות ועניינים מהותיים יותר.
הם לא תופסים הרבה שטח אחסון בראש, ואני חושבת שעם הספר הקודם שקראתי מההוצאה, "ההצעה של היווני", לא יכולתי באמת לחוות את זה בצורה חיובית, כי הוא כן גרם לי לחשוב על הכתיבה שלו ועל איך שהיא משום מה לא זורמת לי חלק.

כאן הכתיבה טובה יותר, אבל הסיפור קצת משעמם, לא בקטע רע, הוא פשוט נורא בנאלי.
בחיי שאני כל הזמן נתקעת כי אני מנסה להסביר על מה הספר אבל המילים פשוט לא יוצאות לי.
אני מניחה שזה כי בכללי זה פשוט לא ספר חשוב או מעניין.
ואני לא אומרת את זה בקטע רע!

זה פשוט לא ספר שצריך לדבר עליו.
מה יש לדבר עליו?
הדבר היחיד שלקחתי ממנו זה ש"אגאפי מו" זה אהובי/אהובתי ביוונית.
וגם את זה הייתי צריכה לבדוק בגוגל.

אולי האדישות הקלילה שלי כאן, היא כי הסיפור הזה היה קצת דומה לספר הקודם.
גם כאן הדמות הגברית היא גבר יווני, גם כאן הוא לוקח את הדמות נשית לאיזה אי, וכשהוא אמר שהוא רוצה להפוך את הבית על האי הפרטי שלו לריטריט...
אוך, זה פשוט גרם לי להבין שאין שום ייחודיות בספר הזה, או שזה פשוט צירוף מקרים מצער שקראתי ספרים דומים.
הספר הקודם, למרות שהכתיבה שלו הרגיזה אותי, באיזושהי רמה היה הרבה יותר טוב, כי היה יותר עניין ומסתוריות.
אבל אנחנו לא כאן כדי לדבר על הספר קודם שקראתי, שהוא גם על איזה מיליארדר יווני.

אז לפי התקציר אנחנו יודעים שאנחנו הולכים לקרוא על זוג שחותם על הסכם נישואים, ואנחנו יודעים שפריה עמדה להתחתן עם מישהו אחר, אבל אז ארוס בא ושיכנע אותה להתחתן איתו במקום.
ישר בקריאה של העמודים הראשונים זה ברור מה קורה כאן, כי אביו של ארוס, שלצערי הרב נקרא זאוס, כתב בצוואה שלו: "הראשון שינהל קשר של נישואים במשך שנה יירש הכול."
אז אנחנו כבר מנחשים שפריה עומדת להתחתן עם אחד מהאחים שלו, ושהוא עומד לחבל בחתונה הזאת.

בהתחלהה לארוס לא היו תוכניות להתחתן עם הכלה, אבל כמובן שהוא נמשך אליה ממבט ראשון וזה הצית בו את הרעיון של להתחתן איתה ולרשת את האימפריה המושחתת של אביו, כדי להרוס אותה, והוא פשוט עושה את זה.
ואז יש שיט קיטשי כזה של "היא עונדת את הטבעת שלי על האצבע שלה וזה עושה לי משהו. אני חייב לממש את הנישואים האלה. זה יצר קדמוני." ואני באמת-
כאילו שנייה.
רגע.
אני צריכה רגע להתעשת על עצמי.
זה פשוט כל כך מצחיק אותי, כי אני נוטה לאהוב דברים מוזרים ברומנים, אבל את הקטע הזה של להיות רכושני כלפי אדם רק כי הוא טכנית נשוי לך - זה לא הכי ברור לי.
וזה לא הקטע עצמו שלא ברור לי, אלא למה לעזאזל הוא חוזר על עצמו בספרים האלה כמו טרופ מוזר כזה.

אז אם אתם רוצים לקרוא ספר, אבל לא באמת רוצים להרגיש שאתם קוראים ספר, אני חושבת שהספרים האלה מעולים לזה.
אני אישית לא שואבת הנאה רבה מזה, אבל אולי-
כאילו אני חושבת שהספרים האלה הם פורקן טוב ללחץ, כשאני לא רוצה לחשוב שוב ושוב על משהו, ובהחלט שיש זמנים כאלו בהם שאני נוטה לחשוב יותר מדי.
אני הטיפוס האובססיבי, אז לצערי אני נוטה להיתקע על דברים מסיבות שאפילו אני לא לגמרי מבינה.

אני באמת לא יודעת מה דחוף לי להשמיץ את עצמי בארבע לפנות בוקר, אבל שיהיה, אני מניחה שזה כיף שאני יכולה לסמוך על עצמי שהיא תמיד תגיד לי את האמת.

הסיבה שנתתי ל"ההצעה של היווני" שני כוכבים, הייתה כי הכתיבה שלו הטרידה אותי, לא הכי זרמה לי, וכי הוא לא היה זכיר.
הסיבה שאני נותנת לספר הזה שני כוכבים, היא גם כי הוא לא זכיר, וכי באופן כללי כי אין בו שום ייחודיות.
שום דבר בולט, הדבר היחיד שציפיתי לו זה מה יקרה כשהם ישכבו סוף סוף.
האם זה מעיד על השיטחיות שלי או על השיטחיות של הספר?
בוא נאמר שזה גם וגם.
כמו שרבים אוהבים לומר, צריך שניים לטנגו.

הדמויות היו נעימות סך הכול.
כן, לא היה בהן שום דבר מיוחד, אבל הן גם לא עיצבנו אותי.
באופן כללי הספר הזה לא הוציא ממני הרבה תגובות רגשיות וכשכן אז זה היה חיובי.
זה לגמרי ספר שמתאים למישהי שרוצה להירגע ולהרגיש שהיא בחופשה בה היא כלואה באיזה בית על אי פרטי כשרק הבעל היווני/בלונדיני/בנוי לתלפיות שלה - נמצא בסביבה.

אהבתי את איך שארוס הולך על הגבול שבין גבר רכושני לגבר אמפתי וקשוב שרוצה לתת לה את מה שהיא רוצה.
פריה בכללי כדמות הייתה תענוג, לא יודעת למה, פשוט חיבבתי אותה ואת איך שהיא התמודדה ארוס ועם הישירות שלו על כך שהוא נמשך אליה מאוד.
היא פשוט התעלמה מזה... וזה היה כיף.
אני אוהבת את זה.
וזה לא שאני פחות מתחברת לדמות נשית שישר מתמסרת לאיזשהו גבר שהיא לא מכירה רק בגלל שיש ביניהם כימיה ומשיכה, אבל עדיין, זה כיף לקרוא על דמות שהיא פחות או יותר מרוסנת בקטע הזה, ולא נגררת בקלות אחר תשוקה.

אני רק רוצה לבדוק רגע אם בביקורת הקודמת סיימתי עם הציטוט, כי אם כן אז אני אצטרך להיות הוגנת ולמצוא גם עבור הספר הזה ציטוט כלשהו.
אה, ומסתבר שיש עוד ספר על האח שממנו ארוס גונב את הכלה, ו... טוב, יש אותו בספרייה.
אז שאני לא אקרא?
כאילו אם אני כבר מתכננת לטבול את רגליי בספרים האלה, אז לפחות שאני אעשה את זה כמו שצריך ואעבור ישר מזה לספר ההמשך, לא?

אני לא יודעת כמה זמן יקח לי עד שאני אמצה את העניין.
אבל אני כן יודעת שאני רוצה לנהל רשימה, מהספר שהכי אהבתי לספר שהכי פחות.
אז:
1. ההצעה של היווני
2. בריחה מחתונה

_

<i>"את שקטה." קולו כבד-המבטא נשמע מאחוריה.
"אולי נאלמתי דום מרוב אושר."
"שקטה ועכשיו סרקסטית." הוא צידד את ראשו ובחן אותה בריכוז עד שעורה עקצץ. "בדיוק מה שכל חתן רוצה לראות אצל הכלה שלו בירח דבש שלהם."
"אני רק מעכלת, זה הכול." היא נענעה בראשה והעבירה אצבע על ארון ספרים גדוש רומנים בשפות רבות והתעלמה מהפרפור בבטנה מהמחשבה שהיא בירח דבש. זה לא מה שזה, ממש לא.
"מתחרטת שוויתרת על החתונה החברתית המפוארת שלך?"
קולו היה קרוב יותר, והיה בו מתח משונה שגרם לה לסגת לאחור.
"אין לי שום חרטות." היא אזרה עוז, זקפה את גבה והרימה מבטה אליו. "אני עשיתי את הצעד שלי, וכך גם אתה."
"את יודעת... טכנית זה ליל הכלולות שלנו." הוא התקרב אליה בגמישות, והחיוך הזחוח חזר לעטר את שפתיו המלאות. "אולי הייתי צריך לכלול בחוזה שלנו סעיף שדן במימוש הנישואים על האי הרומנטי."
פריה התחמקה ממבטו. "אם היית כולל סעיף כזה, לא הייתי חותמת על החוזה. אני לא אישה שאנשים מצליחים להסיט מהמסלול."
"כל-כך קל להכליל אותי כאנשים?" הוא היטה את ראשו ונעץ בה מבט ממולח של צייד.
"את בדרך כלל נאנחת כשאת מתנשקת כאילו טעמת טעם גן עדן?"
"אל תחמיא לעצמך."
"אנחנו יכולים לנסות שוב אם הזיכרון שלך זקוק לרענון."
</i>