אסופת סיפורים קצרים היא תמיד הימור. ואכן - גם בספר הזה יש סיפורים מוצלחים לצד מוצלחים פחות. הסיפור מאת יצחק בן נר הוא ארוך, מייגע ומשעמם. פרט ביוגרפי לא מעניין מעברו של המחבר נמתח ונמרח על פני עמודים רבים מדי. קראתי את הסיפור הזה בדילוגים. אבל אם בכל זאת הספר הזה נופל לידיכם - אל תוותרו על קריאת סיפורו של יצחק בשביס זינגר "משפחת הסנדלרונים". סיפור שהוא פנינה של אנושיות, חמלה, משפחתיות ואהבת אדם. סיפור שיחזיר אתכם לרגע אל רגעי הקסם של קריאת סיפורים בילדותכם.

When you have to shoot, shoot, don't talk
אמר ובצדק אלי וולך המופלא שהיה הכל בעיני מלבד היותו מכוער.
סצנת האמבט המצויינת שלו בסרט המפורסם מגדירה היטב את תחושותי לגבי נוסחת הסיפור הקצר.
הוא יושב בה, מהורהר והררי קצף מכסים את גופו המפויח שנותר סורר ושחור.
אל החדר פורץ בנדיט באקדח שלוף ואומר בחיוך זדוני: אני מחפש אותך שמונה חודשים.
בכל פעם שהייתי צריך להחזיק אקדח ביד ימין, חשבתי עליך.
עכשיו אני מוצא אותך בדיוק בתנוחה שמתאימה לי.
היה לי הרבה זמן ללמוד איך לירות ביד שמאל (הוא גידם יד ימין).
אלי מקשיב לו בתשומת לב ומייד לאחר מכן יורה בו חמש פעמים. לאחר שהפושע שרוע על הרצפה, חסר חיים הוא זורק לו את המשפט החכם שיכול להיות קו מנחה כמעט לכל מצב בחיינו.
ואמנם, משמעותו הבלתי מילולית של המשפט היא: קלע לעניין ואל תבזבז לי ת׳זמן!
כי אין לי את כל היום עבורך שהרי הוא קצר והמלאכה מרובה.

בסיפור הקצר לא ניתן להאריך במשפטים ותיאורים בעיקר כשאנו יודעים שעלינו לגמוע מספר מינימלי של עמודים ואוטוטו מגיע הסיום.
ביצירה הדקה אנו מחפשים את התאכל׳ס, הפואנטה אז בבקשה מכם חסכו לי תיאורי נוף, תיאוריות קונספירציה ותהיות פילוסופיות עמוקות נוסח ניטשה.
כשאני עומדת בפני מגלצ׳ת מים של המימדיון או שפיים לצורך העניין; אני חושבת דבר ראשון איך לא לאבד את הראש.
שהחוויה תהיה חלקה, נעימה ומהירה.
יכול לשרוף לי קצת בטוסיק, לחרוך לי את הפלחים ומה שביניהם. מקבלת את זה.
אבל העיקר שהלב ינתר ממקומו רצוי כבר בהתחלה ויגיע למחוזות שבהם עדיין לא ביקר.
על כן החלטתי לשים נפשי בכפי ולרכוש כרטיס ללונה פארק של עשרים סיפורים קצרים, כולם נכתבו ע״י סופרים ישראלים, חלקם מפורסמים וחלקם עושים זה מכבר את צעדיהם הראשונים בז׳אנר הנבייל׳ע (נבלה ביידיש) הקצרה כי אני יודעת שהמלאכה קשה מנשוא ולא כל אחד יכול לעמוד בסטנדרטים הגבוהים של כתיבה קולעת ומרתקת בו זמנית.
ובאמת, לאחר ביקור שנמשך כחצי יום אני רוצה לכתוב לכם שהשד אינו נורא כל כך; הכנתי את עצמי נפשית לאכזבות עמוקות וגיליתי שהישראלים שלנו בהחלט יודעים לשחק אותה.
איתמר אורלב למשל, בנער החיוור, הפליא לתאר את הדמויות הראשיות והעניק להן מסתורין, חושניות וניחוח אירופאי.
יחסי אהבה שינאה כפי שאף סופר לא הפליא לתאר; שונות מדמויותיו הכבדות של בשביס זינגר (שונאים סיפור אהבה, העבד) אך עדיין מסקרנות ועדכניות.
״כלבים״ האפוקליפטי של סלין אסייג היה מעורר אימה ומרתק. זוועה בדיזינגוף סנטר היא בדיוק הקטסטרופה הבאה שחסרה לנו במדינת תל אביב.
גלית דיסטאל הנועזת שלא עוצרת באדום (עמוק בלב אני מכנה אותה ״לידיה הלוהטת״ כי אין מצב שהכתיבה שלה נעימה ומחממת אלא להיפך; צורבת וכואבת) ומספרת על נשים אמיצות וגברים נלוזים.
״כלב בהיכל״ שהפתיעני לטובה! משב רוח מרענן מאת אלחנן ניר שכבר פרסם פרוזה שבדעתי לקרוא.
וסיפור יפהפה ממש שכתבה גיל הראבן ״עקדה״ והיה מבין היחידים שגם סופו היה מושלם ומאוחה כפצע שנרפא ולא השאיר צלקת.
קראתי גם את הוותיקים שבחבורה; עוז ובאר ובאמת שאין לי מה להוסיף, הרי כל צילום שיהיה נתון במסגרת יראה מכובד ויפה ואני חושבת שלקחו את רשימותיהם רק על מנת שלא נתאכזב ובאמת, באמת שלא היה צורך כי הקובץ מכובד בהחלט ומעורר בי גאווה.

ישנה עוד דרך ארוכה, אם להיות ממש כנים.
איננו בדיוק תופסים את המקום הראשון בתמצות. גם בעל פה אנחנו אוהבים לבלבל את השכל וחייבים למצוא נימוקים והסברים לכל דבר.
האמריקאים, הקנדיים והאירופאים כבר מזמן עקפו אותנו בסיבוב אבל אנחנו על המפה, עקשניים וחדורי רוח קרב ולא יעבור זמן רב עד שנזכה בהכרה.
בנתיים, קחו לכם שעה או שעתיים, התרווחו על הכורסה וקחו בחשבון שאלי וולך היה יהודי וידע טוב מאוד על מה הוא מדבר!