מי מעוניין לספר על חיית המחמד שלו חויות נעימות, מצחיקות, פחות נעימות,
אפילו עצובות?
אפשר לספר מה שבא ואפילו אלו שאין להם בבית אפילו אוגר קטנטן.
כמובן שניתנת לי זכות הדיבור הראשונה:)
אתחיל דווקא בסיפורים עצובים: ובאמת אין לי חיות בבית אלא אם כן אפשר להחשיב אותי
לסוג של...
לפני כשבוע נודע לי שכלבה חמודה ומתוקה בשם ליידי של חברה טובה שלי מתה.
לחברתי לא היו מעולם חיות מחמד, אבל כשהילדים היו צעירים יותר הם התחננו כל כך וביקשו ממנה,
כמובן שהבטיחו חלק שווה בשווה בטיפול בה.
אז הבטיחו. הם הלכו לצער בעלי חיים אימצו שם כלבה בלונדינית יפה בשם ליידי,
אמרו להם שהיא בת שנתיים, כנראה שטעו או שיקרו.
הכלבה היתה תוקפנית מאוד בהתחלה, מפוחדת, מי יודע אלו חויות קשות היא עברה.
אבל טוב הלב והאהבה ששפעה מבני המשפחה כלפיה שינו אותה מהקצה אל הקצה.
והיא הפכה לכלבה טובה מאוד וידידותית מאוד שהתחילה לשמוח כשבאתי לבקר
ונהגה לאכול בייגלה על הרגל של בעלי (ככה היא אהבה את זה)
השנים חלפו להן וליידי הפכה לגברת מבוגרת למדי, ובחודשים האחרונים היא כבר לא רצתה
ללכת לטיולים יומיים, כבר לא נבחה על חתולים, כבר לא כל כך רצתה לאכול את האוכל
שחברתי בישלה במיוחד בשבילה. חברתי סיפרה שכל מה שאכלה התחלקה חצי בחצי עם
ליידי, היא נהגה עכשו לרבוץ הרבה מתחת לשולחן בסלון ולהירדם.
היא פשוט הזדקנה. מצבה הידרדר והיא חלתה היפסיק לגמרי לאכול ורזתה מאוד.
ליבי נצבט בפעם האחרונה שראיתי אותה. כולה עור ועצמות.
בני המשפחה ידעו שזהו.
הלילה האחרון הכלבה לא עצמה עין. היא פשוט יללה בכי נוקב.
למחרת הוטרינר אמר: היא סובלת ואין מה לעשות לטובתה ולטובתכם צריך להרדים אותה.
וכך היה.חברתי חזרה איתה הביתה עדיין חיה כדי לספר לילדים את הבשורות הרעות ושיוכלו
להיפרד ממנה והלכו והרדימו אותה.
" לא ידעתי שאפשר להיקשר כך לכלב" אמרה חברתי, כשאני באה הביתה אני באופן לא מודע רוצה
לצאת איתה או להאכיל אותה ואז נזכרת שהיא איננה.
אפילו עצובות?
אפשר לספר מה שבא ואפילו אלו שאין להם בבית אפילו אוגר קטנטן.
כמובן שניתנת לי זכות הדיבור הראשונה:)
אתחיל דווקא בסיפורים עצובים: ובאמת אין לי חיות בבית אלא אם כן אפשר להחשיב אותי
לסוג של...
לפני כשבוע נודע לי שכלבה חמודה ומתוקה בשם ליידי של חברה טובה שלי מתה.
לחברתי לא היו מעולם חיות מחמד, אבל כשהילדים היו צעירים יותר הם התחננו כל כך וביקשו ממנה,
כמובן שהבטיחו חלק שווה בשווה בטיפול בה.
אז הבטיחו. הם הלכו לצער בעלי חיים אימצו שם כלבה בלונדינית יפה בשם ליידי,
אמרו להם שהיא בת שנתיים, כנראה שטעו או שיקרו.
הכלבה היתה תוקפנית מאוד בהתחלה, מפוחדת, מי יודע אלו חויות קשות היא עברה.
אבל טוב הלב והאהבה ששפעה מבני המשפחה כלפיה שינו אותה מהקצה אל הקצה.
והיא הפכה לכלבה טובה מאוד וידידותית מאוד שהתחילה לשמוח כשבאתי לבקר
ונהגה לאכול בייגלה על הרגל של בעלי (ככה היא אהבה את זה)
השנים חלפו להן וליידי הפכה לגברת מבוגרת למדי, ובחודשים האחרונים היא כבר לא רצתה
ללכת לטיולים יומיים, כבר לא נבחה על חתולים, כבר לא כל כך רצתה לאכול את האוכל
שחברתי בישלה במיוחד בשבילה. חברתי סיפרה שכל מה שאכלה התחלקה חצי בחצי עם
ליידי, היא נהגה עכשו לרבוץ הרבה מתחת לשולחן בסלון ולהירדם.
היא פשוט הזדקנה. מצבה הידרדר והיא חלתה היפסיק לגמרי לאכול ורזתה מאוד.
ליבי נצבט בפעם האחרונה שראיתי אותה. כולה עור ועצמות.
בני המשפחה ידעו שזהו.
הלילה האחרון הכלבה לא עצמה עין. היא פשוט יללה בכי נוקב.
למחרת הוטרינר אמר: היא סובלת ואין מה לעשות לטובתה ולטובתכם צריך להרדים אותה.
וכך היה.חברתי חזרה איתה הביתה עדיין חיה כדי לספר לילדים את הבשורות הרעות ושיוכלו
להיפרד ממנה והלכו והרדימו אותה.
" לא ידעתי שאפשר להיקשר כך לכלב" אמרה חברתי, כשאני באה הביתה אני באופן לא מודע רוצה
לצאת איתה או להאכיל אותה ואז נזכרת שהיא איננה.