ישנם מקומות עבודה מסוימים, בהם אין זה משנה כלל כמה שעות שינה נקט אדם לפני, העייפות תשתלט בחוזקה לצד דגדוג וכמיהה בוערת למגעו הנעים של חבל התלייה.
נעלי עבודה חלוק וכובע הופכים אותי כבד למדי, כבול בשלשלאות למפעל הלחם המקומי.
מחוץ לדלתות הייצור ניתן לחוש בריח החלות המתוקות, כשאכנס מבעד הדלת הכפולה יתווספו למתיקות ריח זיעה חמוצה ושמן מכונות.( לאו דווקא בסדר הזה)
אני ניצב על המכונה שידועה בשמה העממי: "הפורסת". לכאן מגיעים אלו שמעמדם בגד בהם.
שבבים של לחם אחיד ניתזים לעברי ברשעות מוקפדת, נדבקים לעורי. נדמה כי לרגע אנו חולקים אינטימיות של חומרים המתמזגים לאחד.
כיכרות מכל המינים נשלחים אל הסכין המאיימת, היה ואשלח את ידי אל התער, אוכל להתרברב באוזניי הנכדים.
זמן ההפסקה הגיע, עשרים דקות שלוחות רסן של אלימות מילולית נפלאה כלפי עובדי הניקיון.( בהסכמתם ועידודם כמובן).
אני יושב בתוך ערימת זבובים אימתנית כגלות בבל, האגדה האורבנית על הברנש שהרג בהינף יד שבעה במכה אחת ניעורה לחיים בשנית.
אני דורש להיפגש עם המלך בכדי לבוא על גמולי, הוא מסרב בטענה כי השלטון המונרכי אינו משתף פעולה עם רוצחים.(כן, בטח)
עשר דקות נותרו להפסקה, קפה שנזנח ע"י בעליו מביט בי ומפציר בשתיקתו המרה שאזרוק אליו את הבדל, השתגעתי!
מה יאמרו אנשים על האנשה מוגזמת לכוסות קלקר. אני ניגש אל חדר האוכל ומחפש אחר מנת השובע שהבאתי.
צלחת חיוורת ושיירי אוכל מביטים עלי בעצבות. עובדי קבלן מנוולים! ביצעו בהם אינוס לאור היום, ללא חימום נאות במיקרוגל.
כמחאה אני ניגש אל העובד הכי קטן שבנמצא ואוכל אותו בעודו חי. הסחוס שלו מעט קשה ואין שלל רב לדלות מן העצם.
אך הבשר הצעיר שלו עושה עבורי את העבודה. קניבליזם הוא אך טבעי במקומות כאלו.
ההפסקה נגמרה, אני שב אל הפורסת. השמועה האחרונה גורסת כי שמנים הופכים רזים, ורזים נעלמים כליל תחת חום המפעל.
אני מזיע כרבין בשוך אוסלו ורעב כמנדט הבריטי לנפט. הפכתי פועל מזוין מן השורה ואין זה מפריע את מנוחתי.
ביצעתי רצח למטרות אוכל וזה הפך אותי אנושי יותר, מקובל על שאר הפועלים.
בסופו של עניין ויום עבודה, מלא בזיעה ודם ספק שלי. החלו רינונים מצד ההנהלה על האופן בו אכלתי את העובד ללא סכו"ם ראוי,
בעמידה וללא מפית. אין מנוס אלא עניתי להם כשחיוך זחוח מרוח על פני האיזמרגד שלי, מישהו צריך לבצע את העבודה המלוכלכת.
נעלי עבודה חלוק וכובע הופכים אותי כבד למדי, כבול בשלשלאות למפעל הלחם המקומי.
מחוץ לדלתות הייצור ניתן לחוש בריח החלות המתוקות, כשאכנס מבעד הדלת הכפולה יתווספו למתיקות ריח זיעה חמוצה ושמן מכונות.( לאו דווקא בסדר הזה)
אני ניצב על המכונה שידועה בשמה העממי: "הפורסת". לכאן מגיעים אלו שמעמדם בגד בהם.
שבבים של לחם אחיד ניתזים לעברי ברשעות מוקפדת, נדבקים לעורי. נדמה כי לרגע אנו חולקים אינטימיות של חומרים המתמזגים לאחד.
כיכרות מכל המינים נשלחים אל הסכין המאיימת, היה ואשלח את ידי אל התער, אוכל להתרברב באוזניי הנכדים.
זמן ההפסקה הגיע, עשרים דקות שלוחות רסן של אלימות מילולית נפלאה כלפי עובדי הניקיון.( בהסכמתם ועידודם כמובן).
אני יושב בתוך ערימת זבובים אימתנית כגלות בבל, האגדה האורבנית על הברנש שהרג בהינף יד שבעה במכה אחת ניעורה לחיים בשנית.
אני דורש להיפגש עם המלך בכדי לבוא על גמולי, הוא מסרב בטענה כי השלטון המונרכי אינו משתף פעולה עם רוצחים.(כן, בטח)
עשר דקות נותרו להפסקה, קפה שנזנח ע"י בעליו מביט בי ומפציר בשתיקתו המרה שאזרוק אליו את הבדל, השתגעתי!
מה יאמרו אנשים על האנשה מוגזמת לכוסות קלקר. אני ניגש אל חדר האוכל ומחפש אחר מנת השובע שהבאתי.
צלחת חיוורת ושיירי אוכל מביטים עלי בעצבות. עובדי קבלן מנוולים! ביצעו בהם אינוס לאור היום, ללא חימום נאות במיקרוגל.
כמחאה אני ניגש אל העובד הכי קטן שבנמצא ואוכל אותו בעודו חי. הסחוס שלו מעט קשה ואין שלל רב לדלות מן העצם.
אך הבשר הצעיר שלו עושה עבורי את העבודה. קניבליזם הוא אך טבעי במקומות כאלו.
ההפסקה נגמרה, אני שב אל הפורסת. השמועה האחרונה גורסת כי שמנים הופכים רזים, ורזים נעלמים כליל תחת חום המפעל.
אני מזיע כרבין בשוך אוסלו ורעב כמנדט הבריטי לנפט. הפכתי פועל מזוין מן השורה ואין זה מפריע את מנוחתי.
ביצעתי רצח למטרות אוכל וזה הפך אותי אנושי יותר, מקובל על שאר הפועלים.
בסופו של עניין ויום עבודה, מלא בזיעה ודם ספק שלי. החלו רינונים מצד ההנהלה על האופן בו אכלתי את העובד ללא סכו"ם ראוי,
בעמידה וללא מפית. אין מנוס אלא עניתי להם כשחיוך זחוח מרוח על פני האיזמרגד שלי, מישהו צריך לבצע את העבודה המלוכלכת.