זה קשה לכתוב ולבטא את עצמי, כשאני לא בטוחה בדרך שלי, ובדברים שאני חושבת על עצמי ועל מה שנכון לי כרגע.
אני אדם מאוד כנה, אבל מסתבר שיש דברים שאני מתקשה להיות כנה לגביהם, שלא בא לי לפתוח.
זה מביך להראות את התסבוכת המנטלית, עבורי בכל אופן, לא לדעת את עצמי ואת צדקת הדרך שלי, זה מקום מאוד עדין אצלי.
האדם שהייתי איתו בקשר גם הציף אצלי דברים שוב, אמר לי דברים כמו: "את לא יודעת מי את", "ראיית המציאות שלך מעוותת", ואחד הדברים שאולי הכי זיעזעו אותי שהוא אמר, זה שאני הרבה יותר כנה בכתיבה שלי פה, מאשר בכתיבה עם שיחות עם אנשים.
מהפרספקטיבה שלו, יש סוג של "שואו" באיך שאני מתקשרת עם אחרים את הדברים שקשה שלי איתם, אבל זה לא החלק שזיעזע אותי, אלא יותר החלק שבו הוא אמר שהכתיבה שלי שהוא אמר שהכתיבה שלי פה היא כנה ואמיתית.
קודם כל זה גרם לי להרגיש שאני כבר לא כזאת, ושהכתיבה שלי כבר לא כזאת, כי הוא בטח מדבר על דברים שהוא קרא ממני לפני שנתיים.
וכשאני חושבת על זה, הוא חתיכת חלאה.
כי עכשיו הוא אומר שהכתיבה שלי הייתה כנה ואמיתית בהשוואה לשיחות שלי עם אנשים, אבל בזמנו הוא שאל אותי בשביל מה לשתף בכלל את הכתיבה שלי ואמר שאני יכולה לשמור לעצמי, ושיש בזה רצון לתשומת לב ושאכפת לי מה אנשים חושבים.
הוא פשוט - משהו מיוחד האדם הזה.,
הוא יכול להתהפך ולהראות צדדים אחרים באישיות שלו, וזה מאוד קשה לגרום לו לראות שהוא סותר את עצמו, בזמן שהוא בא אליי בטענות שאני סותרת את עצמי.
יש המון דברים שאני חושבת, שהם דעתי, שהם המסקנה שלי - שהוא רואה בהם סתירה.
בכל אופן לא בא לי להמשיך לכתוב עליו, השיחות שלי איתו הן באמת מקור לתסכול רב, ועכשיו כשאני מחבבת מישהו חדש, אני עושה השוואה ביניהם, ואני באמת חושבת שמשהו באדם שהייתי איתו בקשר פשוט לא תקין.
חונק, מגביל, שיפוטי - הדרך שלו ללמד ולהדריך זה "פשוט תקשיבי לי. אם את לא מקשיבה לי את תסבלי וזאת תהיה אשמתך. את תלמדי בדרך הקשה בגללך."
בחוויה שלי, הוא פשוט חרא של מורה דרך.
זה קשה להסביר את זה, אבל כשאני מביאה את הבלאגן המנטלי שלי והרגשות שלי, אל האדם החדש שאני מחבבת, הוא פשוט מחזיק את זה כל כך טוב.
באמת שאין לי שם תחושה בחוויה שלי, שהוא עושה לי חיים קלים, שהוא סוג של חוסך ממני ביקורת ודעות שלא נעימות שלי - הוא פשוט מתייחס אליי טוב, כשאני מרגישה לא כל כך טוב, והוא לא מאשים אותי על מה שאני מרגישה.
זה לא אומר שהוא מסכים איתי על ההחלטות שלי, אבל בגלל הדרך שבה הוא לא נותן לאי הסכמה הזאת להיות מקור לחיכוך, בגלל איך שהוא קודם כל דואג להכיל אותי רגשית ולשמוע את מה שאני מרגישה (גם אם זה נשמע לו מטופש ולא הגיוני) - אז לדבר איתו פשוט עוזר.
כי אחרי שיחה שבה באמת דאגו לי רגשית, שכיבדו את מה שאני מרגישה, וענו לי דברים שאולי באותו הרגע היה לי קשה להבין ולהסכים איתם, משהו בי פשוט נרגע, והדברים שנאמרו לי מתחילים לחלחל, ובמקרה שלו - אני לרוב נוטה לחשוב שהוא צודק.
זה כאילו דבר כל כך בסיסי, אל תתווכח עם איך שאישה מרגישה.
יש גברים שפשוט לא קולטים את העניין, שגם אם מה שאישה מרגישה לא מבוסס במציאות, גם אם היא מרגישה דברים שהם לא נכונים, הרגש עצמו הוא עדיין חוויה אמיתית עבורה, ולהתנהג כאילו זה לא רלוונטי לשיחה כי זה פשוט לא נכון בעיניך, תוקע את השיחה.
כי אנחנו לא מספרות מה שאנחנו מרגישות, כי זה לא חשוב, כי זה לא משמעותי לבעיה שיש לנו עם אנשים אחרים, אנחנו משתפות את מה שאנחנו מרגישות כי זה דבר שמשפיע על איך שאנחנו חושבות ושומעות את האחר.
ואם האחר לא מתייחס לרגשות שלנו, ויש לנו עדיין קושי רגשי שאנשים פשוט לא מתייחסים אליו או מבינים, אנחנו מאוד נתקשה לנהל שיח מועיל ומחבר עם האחר.
איך שאדם מרגיש, זה אמיתי, וזה לא משנה אם זה לא נכון.
זה כמו שילד מרגיש שאחד ההורים שלו שונא אותו, או כועס עליו, הוא לא צריך לשמוע ביקורת על איך שהוא מרגיש.
הרי משהו גרם לו להרגיש ככה, והפוקוס צריך להיות על מה אנחנו צריכים לתקשר, לא רק ורבלית, כדי לתקן את הרגש הזה.
כי מה לעשות, פשוט להגיד "אני לא כועס", "אני לא מבין למה אתה מרגיש ככה" - זה לא הדבר שיתקן את מה שהאחר מרגיש.
מתקנים רגש, עם רגש, יש מילים שאנשים אומרים שפשוט לא חודרים אל הרגש, זה קשה להסביר למה אנחנו לא מאמינים למה שאנשים אומרים, כמו שאנחנו מאמינים למה שאנחנו מרגישים מהם.
אבל זה מאוד פשוט, אם אני מרגישה שא' נכון, אתה צריך לגרום לי להרגיש את ההפך מא', ולא לגרום לי להרגיש חרא, טועה וטיפשה, על כך שאני בכלל מרגישה א'.
הכי מעצבן שגם אנשים כאלה טוענים שהם מאוד אמפתיים.
תעשו לי טובה.
העולם הרגשי מסובך רק לאנשים שלא מכירים את עצמם רגשית, וזה מאוד קשה לדבר עם אנשים כאלה, כי אפשר להרגיש מהם את הסיבות לכך שהם לא מכירים את עצמם רגשית.
אפשר להרגיש את הבושה, את הביקורתיות, את הפרודוקטיביות הרעילה - ואלו דברים שהם מכוונים אל אחרים, כשהם מביעים רגשות, כדרך לא להתמודד לא רק עם האחר, אלא גם עם עצמך.
כשאומרים שאפשר להכיר את האחר רק עד העומק שבו הוא הכיר את עצמו, לדעתי לזו הכוונה.
יש לי פחדים, ויש לי חסימות מנטליות שאני באמת לא יכולה להסביר לאחרים, למה הם שם - כי עוד לא הכרתי את עצמי בעומק הזה.
אני יכולה להגיד שהסיבה לכך שאני לא מכירה את הפחדים שלי ואת החסימות שלי, זה כי הדיכאון שלי עצר אותי מלהתקרב אל גבולות הנפש שלי, אז אף פעם לא הייתי צריכה באמת להגיע לפגוש חסימה שאין לי איך להסביר.
כי הרי בגלל הדיכאון, לא רציתי שום דבר, אז הסיבה שלא עשיתי דברים, הייתה מחוסר רצון.
אבל עכשיו שאני כאילו, החלטתי שבדיכאון צריך להילחם, ושהדיכאון מכווץ לי את החיים, והוא לקח ממני כמעט הכול, ושאני לא אוכל להשיג כלום אם אני אמשיך לתת לו לשלוט בי - אז עכשיו אני פוגשת את הדברים שמאחורי הדיכאון.
עכשיו אני רואה פחד, אני רואה חוסר ביטחון, אני רואה חסימות נפשיות שאני לא יכולה להסביר לאנשים אחרים למה הם שם,, אני רואה דברים שאני מרגישה רע שאני לא מסוגלת לעשות או שאני לא יודעת כבר.
אתמול השתמשתי בתנור בפעם הראשונה בחיי.
זה היה מסובך כי החלטתי לחמם פיצה מקרטון באמצע הלילה, וניסיתי פשוט לעקוב אחרי ההוראות הפשוטות מאחורה, אבל לא הצלחתי להפעיל את התנור בצורה שהייתי בטוחה שהיא נכונה.
אז התייעצתי עם האדם שאני מחבבת, והנה דוגמה לאיך שהוא גם הכיל אותי רגשית וגם אמר לי את האמת, ולתוצאה שזה הוביל אליה.
הוא גרם לי להרגיש בושה על כך שאני לא יודעת להשתמש במכונת כביסה, הוא אמר לי שזה מוזר, ושזה פשוט, ושאני שואלת את הבינה כל מיני שאלות מטומטמות, אז למה אני לא שואלת אותה איך לכבס כביסה.
זה קשה להסביר, איך המילים נשמעו לי קשות, אבל הרגישו אוהבות.
אבל העניין הוא, שאחרי השיחה הזאת, זה התחיל להפריע לי כל הדברים שאני לא יודעת לעשות בגילי, וזה לא שלא השתמשתי במכונת כביסה אף פעם, אבל כן אני לא יודעת איך להשתמש במכונת כביסה אצלנו.
זה התחיל להפריע לי אישית, זה לא הפריע לי כי הוא אמר את זה, הוא פשוט היה השליח של משהו שהייתי צריכה לשמוע, וככה זה הרגיש.
וכשרציתי להשתמש בתנור והתקשיתי, אפילו שהוא זה שעורר אצלי את התחושה המוזרה הזאת של בושה מכך שיש דברים פשוטים שאני לא יודעת לעשות - פניתי אליו.
כי החוויה שלי איתו הייתה, שהוא יודע איך לעזור לי, ולמרות שאני יודעת מה הוא חושב עליי שהוא סוג של שלילי, אני כן מרגישה שהוא מקבל אותי כמו שאני, ושהוא לא אמר את מה שהוא אמר כדי לשנות אותי או להעביר עליי ביקורת, אלא כי הוא רוצה לעזור לי.
התייעצתי איתו, הוא הצליח קצת לעזור לי אבל בסופו של דבר הייתי צריכה ללכת לבינה כדי להבין את העניין של המצב טורבו, והצלחתי לחמם פיצה.
זה אולי נשמע מטופש, אבל בימים אלה, הדבר שהכי כואב לי להרגיש, זה חוסר מסוגלות.
אני לא אפרט יותר מדי כי לא בא לי לבכות, אבל קחו את מה שאני אומרת ברצינות, אין דבר שמכאיב לי יותר כרגע, מתחושת החוסר מסוגלות.
אבל אני מאוד עדינה עם עצמי, לא יותר מדי אבל עדיין - אני מבינה שאני מרגישה משהו שלא הייתי צריכה להרגיש ושלא הייתה לי הזדמנות להתמודד איתו ולהתגבר עליו עד עכשיו, בגלל שהייתי בדיכאון.
אני אכתוב את זה שוב, הדיכאון שלי, מנע ממני מלפגוש את הגבולות הנפשיים שלי, הוא מנע ממני לראות איפה אני חוסמת את עצמי מלחוות את הדברים שאני כן רוצה לחוות, ולמה.
אז כשהבנתי שהדיכאון לקח ממני את כל מה שהיה לי, שהוא כיווץ אותי לחיים קטנים, והחלטתי לא לתת לו לעשות את זה - אני בלי לדעת, הסכמתי לראות את כל החסימות שלי, ואת כל הדברים שאחראיים לאיך שהחיים שלי נראים כמו שהם נראים.
וזה בכנות - יותר מדי.
זה יותר מדי ברמה שגורמת לי להבין, למה הייתי כל כך בדיכאון, כי מול כל הקשיים הקטנים האלה, הרגשות האלה, האנשים הנוראיים האלה שמנסים להיכנס לי לראש - לא יכולתי לשרוד.
לא יכולתי לשרוד כי לא רציתי להילחם, העדפתי למות.
אני חושבת שזה מאוד קשה להילחם בדיכאון, בלי באמת רצון כנה לחיות, אבל אצלי הרצון לחיות, התחזק אחרי שהתחלתי להתנגד לדיכאון.
וזה כואב לרצות לחיות, כי יש המון סיבות למה הייתי בדיכאון, ולמה לא רציתי לחיות, ולהחליט שאני לא הולכת לתת לדיכאון שלי להיות העריץ שלי, היה הדבר שלאט לאט גרם לי להתעורר ולהבין את הלמה.
אני חושבת שיש משהו בדיכאון, שפשוט כל כך מאלחש, ואצלי באופן אישי, כשהפסקתי להסכים לתת לו למלוך עליי, סוג של התחלתי מלחמה נגד מלא רגשות ודברים אחרים.
הדיכאון ניצח כי לא יכולתי להיות חזקה מול דברים כמו פחד, בושה, חוסר ביטחון, דימוי עצמי נמוך, אנשים שמנסים להיכנס אליי לראש משום מה ולעוות את האמת האישית שלי.
אני חושבת שהיום, אני לא חזקה כי אני חזקה, אני חזקה כי אני נלחמת, וכי אני מוכנה לבקש עזרה ולעשות מה שצריך לנצח את כל הדברים שמנסים להטביע אותי.
האדם החדש שאני מחבבת, הוא מישהו שגם אם כואב לי לשמוע את הדעות שלי ואת העצות שלו, הוא עדיין מישהו שהביא אותי למקום שבו כשאני צריכה עזרה - אני מבקשת אותה ממנו.
ועבור מישהי כמוני, שהתמודדה לבד עם דברים בילדות, ולא הרגישה ביטחון לפנות אל מישהו ולבקש עזרה, למצוא אדם אחד שממנו אני מרגישה שזה בסדר לבקש עזרה - פתח אצלי המון נפשית.
זה קשה להסביר את זה וזה כנראה לא יישמע הגיוני, אבל זה שהצלחתי לבקש ממנו עזרה, והוא באמת עזר לי וגרם לי להרגיש שהוא יהיה שם גם בפעם הבאה, ושזה בסדר לבקש עזרה שוב - גרם לי למצוא יותר חוזק נפשי, לעזור לעצמי.
זה פשוט נקודה כואבת כזאת בנפש, השאלה: "למה את לא מבקשת עזרה?"
והתשובה הפשוטה היא, מישהו הציע לי?
כאילו, מישהו באמת הציע לי עזרה בלי לרצות ממני משהו בתמורה?
האם יש מישהו, שאני באמת יכולה להכניס לחיי ולבעיות שלי, ולתת לו לעזור לי, מבלי שזה איכשהו יהפוך לעול על הנפש שלי?
לא הרגשתי שיש אדם כזה בעולם, שיגרום לי להרגיש בנוח להיעזר בו, בכל הרמות המורכבות של הדבר.
ואז התחלתי לחבב מישהו שכבר הכרתי, והיו לי איתו מלא ריבים ופיצוצים, והתוודיתי על הרגשות שלי, ושיניתי את היחס שלי אליו מיחס עוין ליחס יותר מתחשב - וזה איכשהו הוביל לכך, שמצאתי מישהו שעוזר לי.
ולא ידעתי שהוא כזה כשהתחלתי לחבב אותו, לא ידעתי מה אני רוצה ממנו אם בכלל רציתי משהו, פשוט עקבתי מה שאני מרגישה.
ומה שגיליתי הוא, שהוא אדם הרבה יותר טוב ממה שחשבתי, ומראש הרגשתי שאני לא משתווה לו, ושהוא כמה רמות מעליי.
אבל אתם יודעים מה, זה פחות חשוב עכשיו, הוא אמר לי לא לעשות את ההשוואה המטופשת הזאת, ושאני לא באמת מכירה אותו מספיק כדי לדעת, אז אני לא עושה את ההשוואה הזאת ביני לבינו.
אבל אני כן עושה את ההשוואה בינו לבין שאר האנשים.
הוא אדם מדהים, ובחיי שזכיתי שיש לי אותו בחיים.
אני לא מבקשת ממנו עזרה רק כי הוא יכול לעזור לי, וכי אני סומכת עליו, אני מבקשת ממנו עזרה כי אני רוצה אותו.
אני רוצה את החיבוק שאני מרגישה שהוא נותן לי, בכל פעם שאני בוחרת לתת לו לעזור לי.
(25/6/26 3:03)
אני אדם מאוד כנה, אבל מסתבר שיש דברים שאני מתקשה להיות כנה לגביהם, שלא בא לי לפתוח.
זה מביך להראות את התסבוכת המנטלית, עבורי בכל אופן, לא לדעת את עצמי ואת צדקת הדרך שלי, זה מקום מאוד עדין אצלי.
האדם שהייתי איתו בקשר גם הציף אצלי דברים שוב, אמר לי דברים כמו: "את לא יודעת מי את", "ראיית המציאות שלך מעוותת", ואחד הדברים שאולי הכי זיעזעו אותי שהוא אמר, זה שאני הרבה יותר כנה בכתיבה שלי פה, מאשר בכתיבה עם שיחות עם אנשים.
מהפרספקטיבה שלו, יש סוג של "שואו" באיך שאני מתקשרת עם אחרים את הדברים שקשה שלי איתם, אבל זה לא החלק שזיעזע אותי, אלא יותר החלק שבו הוא אמר שהכתיבה שלי שהוא אמר שהכתיבה שלי פה היא כנה ואמיתית.
קודם כל זה גרם לי להרגיש שאני כבר לא כזאת, ושהכתיבה שלי כבר לא כזאת, כי הוא בטח מדבר על דברים שהוא קרא ממני לפני שנתיים.
וכשאני חושבת על זה, הוא חתיכת חלאה.
כי עכשיו הוא אומר שהכתיבה שלי הייתה כנה ואמיתית בהשוואה לשיחות שלי עם אנשים, אבל בזמנו הוא שאל אותי בשביל מה לשתף בכלל את הכתיבה שלי ואמר שאני יכולה לשמור לעצמי, ושיש בזה רצון לתשומת לב ושאכפת לי מה אנשים חושבים.
הוא פשוט - משהו מיוחד האדם הזה.,
הוא יכול להתהפך ולהראות צדדים אחרים באישיות שלו, וזה מאוד קשה לגרום לו לראות שהוא סותר את עצמו, בזמן שהוא בא אליי בטענות שאני סותרת את עצמי.
יש המון דברים שאני חושבת, שהם דעתי, שהם המסקנה שלי - שהוא רואה בהם סתירה.
בכל אופן לא בא לי להמשיך לכתוב עליו, השיחות שלי איתו הן באמת מקור לתסכול רב, ועכשיו כשאני מחבבת מישהו חדש, אני עושה השוואה ביניהם, ואני באמת חושבת שמשהו באדם שהייתי איתו בקשר פשוט לא תקין.
חונק, מגביל, שיפוטי - הדרך שלו ללמד ולהדריך זה "פשוט תקשיבי לי. אם את לא מקשיבה לי את תסבלי וזאת תהיה אשמתך. את תלמדי בדרך הקשה בגללך."
בחוויה שלי, הוא פשוט חרא של מורה דרך.
זה קשה להסביר את זה, אבל כשאני מביאה את הבלאגן המנטלי שלי והרגשות שלי, אל האדם החדש שאני מחבבת, הוא פשוט מחזיק את זה כל כך טוב.
באמת שאין לי שם תחושה בחוויה שלי, שהוא עושה לי חיים קלים, שהוא סוג של חוסך ממני ביקורת ודעות שלא נעימות שלי - הוא פשוט מתייחס אליי טוב, כשאני מרגישה לא כל כך טוב, והוא לא מאשים אותי על מה שאני מרגישה.
זה לא אומר שהוא מסכים איתי על ההחלטות שלי, אבל בגלל הדרך שבה הוא לא נותן לאי הסכמה הזאת להיות מקור לחיכוך, בגלל איך שהוא קודם כל דואג להכיל אותי רגשית ולשמוע את מה שאני מרגישה (גם אם זה נשמע לו מטופש ולא הגיוני) - אז לדבר איתו פשוט עוזר.
כי אחרי שיחה שבה באמת דאגו לי רגשית, שכיבדו את מה שאני מרגישה, וענו לי דברים שאולי באותו הרגע היה לי קשה להבין ולהסכים איתם, משהו בי פשוט נרגע, והדברים שנאמרו לי מתחילים לחלחל, ובמקרה שלו - אני לרוב נוטה לחשוב שהוא צודק.
זה כאילו דבר כל כך בסיסי, אל תתווכח עם איך שאישה מרגישה.
יש גברים שפשוט לא קולטים את העניין, שגם אם מה שאישה מרגישה לא מבוסס במציאות, גם אם היא מרגישה דברים שהם לא נכונים, הרגש עצמו הוא עדיין חוויה אמיתית עבורה, ולהתנהג כאילו זה לא רלוונטי לשיחה כי זה פשוט לא נכון בעיניך, תוקע את השיחה.
כי אנחנו לא מספרות מה שאנחנו מרגישות, כי זה לא חשוב, כי זה לא משמעותי לבעיה שיש לנו עם אנשים אחרים, אנחנו משתפות את מה שאנחנו מרגישות כי זה דבר שמשפיע על איך שאנחנו חושבות ושומעות את האחר.
ואם האחר לא מתייחס לרגשות שלנו, ויש לנו עדיין קושי רגשי שאנשים פשוט לא מתייחסים אליו או מבינים, אנחנו מאוד נתקשה לנהל שיח מועיל ומחבר עם האחר.
איך שאדם מרגיש, זה אמיתי, וזה לא משנה אם זה לא נכון.
זה כמו שילד מרגיש שאחד ההורים שלו שונא אותו, או כועס עליו, הוא לא צריך לשמוע ביקורת על איך שהוא מרגיש.
הרי משהו גרם לו להרגיש ככה, והפוקוס צריך להיות על מה אנחנו צריכים לתקשר, לא רק ורבלית, כדי לתקן את הרגש הזה.
כי מה לעשות, פשוט להגיד "אני לא כועס", "אני לא מבין למה אתה מרגיש ככה" - זה לא הדבר שיתקן את מה שהאחר מרגיש.
מתקנים רגש, עם רגש, יש מילים שאנשים אומרים שפשוט לא חודרים אל הרגש, זה קשה להסביר למה אנחנו לא מאמינים למה שאנשים אומרים, כמו שאנחנו מאמינים למה שאנחנו מרגישים מהם.
אבל זה מאוד פשוט, אם אני מרגישה שא' נכון, אתה צריך לגרום לי להרגיש את ההפך מא', ולא לגרום לי להרגיש חרא, טועה וטיפשה, על כך שאני בכלל מרגישה א'.
הכי מעצבן שגם אנשים כאלה טוענים שהם מאוד אמפתיים.
תעשו לי טובה.
העולם הרגשי מסובך רק לאנשים שלא מכירים את עצמם רגשית, וזה מאוד קשה לדבר עם אנשים כאלה, כי אפשר להרגיש מהם את הסיבות לכך שהם לא מכירים את עצמם רגשית.
אפשר להרגיש את הבושה, את הביקורתיות, את הפרודוקטיביות הרעילה - ואלו דברים שהם מכוונים אל אחרים, כשהם מביעים רגשות, כדרך לא להתמודד לא רק עם האחר, אלא גם עם עצמך.
כשאומרים שאפשר להכיר את האחר רק עד העומק שבו הוא הכיר את עצמו, לדעתי לזו הכוונה.
יש לי פחדים, ויש לי חסימות מנטליות שאני באמת לא יכולה להסביר לאחרים, למה הם שם - כי עוד לא הכרתי את עצמי בעומק הזה.
אני יכולה להגיד שהסיבה לכך שאני לא מכירה את הפחדים שלי ואת החסימות שלי, זה כי הדיכאון שלי עצר אותי מלהתקרב אל גבולות הנפש שלי, אז אף פעם לא הייתי צריכה באמת להגיע לפגוש חסימה שאין לי איך להסביר.
כי הרי בגלל הדיכאון, לא רציתי שום דבר, אז הסיבה שלא עשיתי דברים, הייתה מחוסר רצון.
אבל עכשיו שאני כאילו, החלטתי שבדיכאון צריך להילחם, ושהדיכאון מכווץ לי את החיים, והוא לקח ממני כמעט הכול, ושאני לא אוכל להשיג כלום אם אני אמשיך לתת לו לשלוט בי - אז עכשיו אני פוגשת את הדברים שמאחורי הדיכאון.
עכשיו אני רואה פחד, אני רואה חוסר ביטחון, אני רואה חסימות נפשיות שאני לא יכולה להסביר לאנשים אחרים למה הם שם,, אני רואה דברים שאני מרגישה רע שאני לא מסוגלת לעשות או שאני לא יודעת כבר.
אתמול השתמשתי בתנור בפעם הראשונה בחיי.
זה היה מסובך כי החלטתי לחמם פיצה מקרטון באמצע הלילה, וניסיתי פשוט לעקוב אחרי ההוראות הפשוטות מאחורה, אבל לא הצלחתי להפעיל את התנור בצורה שהייתי בטוחה שהיא נכונה.
אז התייעצתי עם האדם שאני מחבבת, והנה דוגמה לאיך שהוא גם הכיל אותי רגשית וגם אמר לי את האמת, ולתוצאה שזה הוביל אליה.
הוא גרם לי להרגיש בושה על כך שאני לא יודעת להשתמש במכונת כביסה, הוא אמר לי שזה מוזר, ושזה פשוט, ושאני שואלת את הבינה כל מיני שאלות מטומטמות, אז למה אני לא שואלת אותה איך לכבס כביסה.
זה קשה להסביר, איך המילים נשמעו לי קשות, אבל הרגישו אוהבות.
אבל העניין הוא, שאחרי השיחה הזאת, זה התחיל להפריע לי כל הדברים שאני לא יודעת לעשות בגילי, וזה לא שלא השתמשתי במכונת כביסה אף פעם, אבל כן אני לא יודעת איך להשתמש במכונת כביסה אצלנו.
זה התחיל להפריע לי אישית, זה לא הפריע לי כי הוא אמר את זה, הוא פשוט היה השליח של משהו שהייתי צריכה לשמוע, וככה זה הרגיש.
וכשרציתי להשתמש בתנור והתקשיתי, אפילו שהוא זה שעורר אצלי את התחושה המוזרה הזאת של בושה מכך שיש דברים פשוטים שאני לא יודעת לעשות - פניתי אליו.
כי החוויה שלי איתו הייתה, שהוא יודע איך לעזור לי, ולמרות שאני יודעת מה הוא חושב עליי שהוא סוג של שלילי, אני כן מרגישה שהוא מקבל אותי כמו שאני, ושהוא לא אמר את מה שהוא אמר כדי לשנות אותי או להעביר עליי ביקורת, אלא כי הוא רוצה לעזור לי.
התייעצתי איתו, הוא הצליח קצת לעזור לי אבל בסופו של דבר הייתי צריכה ללכת לבינה כדי להבין את העניין של המצב טורבו, והצלחתי לחמם פיצה.
זה אולי נשמע מטופש, אבל בימים אלה, הדבר שהכי כואב לי להרגיש, זה חוסר מסוגלות.
אני לא אפרט יותר מדי כי לא בא לי לבכות, אבל קחו את מה שאני אומרת ברצינות, אין דבר שמכאיב לי יותר כרגע, מתחושת החוסר מסוגלות.
אבל אני מאוד עדינה עם עצמי, לא יותר מדי אבל עדיין - אני מבינה שאני מרגישה משהו שלא הייתי צריכה להרגיש ושלא הייתה לי הזדמנות להתמודד איתו ולהתגבר עליו עד עכשיו, בגלל שהייתי בדיכאון.
אני אכתוב את זה שוב, הדיכאון שלי, מנע ממני מלפגוש את הגבולות הנפשיים שלי, הוא מנע ממני לראות איפה אני חוסמת את עצמי מלחוות את הדברים שאני כן רוצה לחוות, ולמה.
אז כשהבנתי שהדיכאון לקח ממני את כל מה שהיה לי, שהוא כיווץ אותי לחיים קטנים, והחלטתי לא לתת לו לעשות את זה - אני בלי לדעת, הסכמתי לראות את כל החסימות שלי, ואת כל הדברים שאחראיים לאיך שהחיים שלי נראים כמו שהם נראים.
וזה בכנות - יותר מדי.
זה יותר מדי ברמה שגורמת לי להבין, למה הייתי כל כך בדיכאון, כי מול כל הקשיים הקטנים האלה, הרגשות האלה, האנשים הנוראיים האלה שמנסים להיכנס לי לראש - לא יכולתי לשרוד.
לא יכולתי לשרוד כי לא רציתי להילחם, העדפתי למות.
אני חושבת שזה מאוד קשה להילחם בדיכאון, בלי באמת רצון כנה לחיות, אבל אצלי הרצון לחיות, התחזק אחרי שהתחלתי להתנגד לדיכאון.
וזה כואב לרצות לחיות, כי יש המון סיבות למה הייתי בדיכאון, ולמה לא רציתי לחיות, ולהחליט שאני לא הולכת לתת לדיכאון שלי להיות העריץ שלי, היה הדבר שלאט לאט גרם לי להתעורר ולהבין את הלמה.
אני חושבת שיש משהו בדיכאון, שפשוט כל כך מאלחש, ואצלי באופן אישי, כשהפסקתי להסכים לתת לו למלוך עליי, סוג של התחלתי מלחמה נגד מלא רגשות ודברים אחרים.
הדיכאון ניצח כי לא יכולתי להיות חזקה מול דברים כמו פחד, בושה, חוסר ביטחון, דימוי עצמי נמוך, אנשים שמנסים להיכנס אליי לראש משום מה ולעוות את האמת האישית שלי.
אני חושבת שהיום, אני לא חזקה כי אני חזקה, אני חזקה כי אני נלחמת, וכי אני מוכנה לבקש עזרה ולעשות מה שצריך לנצח את כל הדברים שמנסים להטביע אותי.
האדם החדש שאני מחבבת, הוא מישהו שגם אם כואב לי לשמוע את הדעות שלי ואת העצות שלו, הוא עדיין מישהו שהביא אותי למקום שבו כשאני צריכה עזרה - אני מבקשת אותה ממנו.
ועבור מישהי כמוני, שהתמודדה לבד עם דברים בילדות, ולא הרגישה ביטחון לפנות אל מישהו ולבקש עזרה, למצוא אדם אחד שממנו אני מרגישה שזה בסדר לבקש עזרה - פתח אצלי המון נפשית.
זה קשה להסביר את זה וזה כנראה לא יישמע הגיוני, אבל זה שהצלחתי לבקש ממנו עזרה, והוא באמת עזר לי וגרם לי להרגיש שהוא יהיה שם גם בפעם הבאה, ושזה בסדר לבקש עזרה שוב - גרם לי למצוא יותר חוזק נפשי, לעזור לעצמי.
זה פשוט נקודה כואבת כזאת בנפש, השאלה: "למה את לא מבקשת עזרה?"
והתשובה הפשוטה היא, מישהו הציע לי?
כאילו, מישהו באמת הציע לי עזרה בלי לרצות ממני משהו בתמורה?
האם יש מישהו, שאני באמת יכולה להכניס לחיי ולבעיות שלי, ולתת לו לעזור לי, מבלי שזה איכשהו יהפוך לעול על הנפש שלי?
לא הרגשתי שיש אדם כזה בעולם, שיגרום לי להרגיש בנוח להיעזר בו, בכל הרמות המורכבות של הדבר.
ואז התחלתי לחבב מישהו שכבר הכרתי, והיו לי איתו מלא ריבים ופיצוצים, והתוודיתי על הרגשות שלי, ושיניתי את היחס שלי אליו מיחס עוין ליחס יותר מתחשב - וזה איכשהו הוביל לכך, שמצאתי מישהו שעוזר לי.
ולא ידעתי שהוא כזה כשהתחלתי לחבב אותו, לא ידעתי מה אני רוצה ממנו אם בכלל רציתי משהו, פשוט עקבתי מה שאני מרגישה.
ומה שגיליתי הוא, שהוא אדם הרבה יותר טוב ממה שחשבתי, ומראש הרגשתי שאני לא משתווה לו, ושהוא כמה רמות מעליי.
אבל אתם יודעים מה, זה פחות חשוב עכשיו, הוא אמר לי לא לעשות את ההשוואה המטופשת הזאת, ושאני לא באמת מכירה אותו מספיק כדי לדעת, אז אני לא עושה את ההשוואה הזאת ביני לבינו.
אבל אני כן עושה את ההשוואה בינו לבין שאר האנשים.
הוא אדם מדהים, ובחיי שזכיתי שיש לי אותו בחיים.
אני לא מבקשת ממנו עזרה רק כי הוא יכול לעזור לי, וכי אני סומכת עליו, אני מבקשת ממנו עזרה כי אני רוצה אותו.
אני רוצה את החיבוק שאני מרגישה שהוא נותן לי, בכל פעם שאני בוחרת לתת לו לעזור לי.
(25/6/26 3:03)