קצת התבהר לי הראש אחרי שבועות של בלבול וחוסר תפקוד.
יש עדיין איזושהי חרדה מבעבעת בגוף, אבל אני מנסה לא לתת לזה לשתק אותי.
גם עוזר לי שיש לי מישהו שהשיחות איתו אשכרה עוזרות לי, כל דבר שאני מביאה אליו שמרגיש לי מסובך ומעיק, חוזר אליי בהיר ופשוט.
והוא יודע כמה אני מעריכה אותו.
זה עדיין מסובך לחבב מישהו, גם כשאני מכירה אותו הרבה זמן ועכשיו מתחילה לראות שהוא אדם טוב ומכיל יותר ממה שחשבתי.
אין לי מושג מה הוא מרגיש כלפיי, אם בכלל, כי אנחנו לא מדברים על זה.
הוא אמר לי משהו על כך שאמרתי על עצמי שיש לי רתיעה מקירבה, בקטע של להרחיק אנשים, ושלכן הוא נזהר.
אז אולי זאת הסיבה למה זאת נושא שיחה, ואני חושבת שכבר כתבתי את זה איפשהו קודם, אבל זה מוזר לי שאני יכולה לדבר איתו על כך מיני דברים, שלא קשורים אלינו, ועדיין מעניין לי.
הייתי במשבר קטן לרגע, והוא אמר לי לפני שהדלת פתוחה ושהוא רוצה שאני איעזר בו, ובאמת הרגשתי שאני צריכה אותו, אז פניתי אליו.
זה רק העמיק את הרגשות שלי אליו, שעשיתי את זה, ושיתפתי אותו במשהו שהרגיש לי נורא מסובך ולא נעים.
כבר לא סתם חיבבתי אותו, וחשבתי עליו דברים טובים, ברמה של קצת להעריץ מדי - נקשרתי אליו, כאילו הוא השמיכה שלי.
אמרתי לו שהוא האדם המועדף עליי כרגע.
מסתבר שהוא אוהב להיות מועדף.
עם בחור אחר הרגשתי שאני יכולה להיות לוזרית, אבל איתו אני מרגישה שאני יכולה להיות כאוטית, וזה לא יגרום לו לחשוב עליי דברים רעים.
הוא אמר לי משהו על כך שאני יכולה לצאת עם אנשים, שאני לא אאבד אותו בגלל זה, והודיתי שאני כן מפחדת לאבד אותו, אבל לא בגלל גברים אחרים אלא בגלל שהוא יחשוב שאני חרא של בן אדם.
הוא לא הבין למה אני חושבת ככה על עצמי.
יש המון דברים שהוא לא מבין למה אני חושבת על עצמי, ומופתע שאני כזאת כי לא עשיתי עליו רושם כזה.
כשאני חושבת על זה, זה מוטיב חוזר בחיי, שאני עושה על אנשים רושם חזק וספציפי, שגורם להם לראות אותי רק בצורה אחת.
הם לא חושבים שאני יכולה להיות מינית וסוטה, וכשאני מינית וסוטה הם לא חושבים שאני שמרנית ותמימה, הם חושבים שאני כלבה קרת רוח ושיש לי חוכמת רחוב, אבל אז הם חושבים שאני בעצם חיה במרתפים ולא רואה עולם.
להיראות על ידי אחרים זה קשה.
בעיקר כי אני לא יודעת מה אני רוצה שהם יראו, אני פשוט אדם כנה, אם הם רואים רק חלק אחד, וזה החלק הטוב, אני מרגישה רמאית.
ואם הם רואים רק את החלק הרע, ומתייחסים רק אליו, אני מרגישה שלא הוגנים איתי, ושמתייחסים אליי כאל מובן מאליו.
מצד אחד אני לא אוהבת להסתיר את מי שאני, מצד שני אני בכלל לא יודעת מי אני אז זה קשה להראות תמונה אמינה של זה.
אבל איתו זה לא משנה איכשהו.
הוא רואה מה שהוא רואה, והיחס שלו הוא בהתאם לאיך שאני מתייחסת אליו.
אולי בפעם הראשונה בחיים שלי, מצאתי אדם שהוא באמת הוגן והגון.
זה מוזר לקבל משהו, שאני לא זוכרת אם ביקשתי.
הרי בדרך כלל אני מבקשת משהו ספציפי מבורא עולם, כמו מישהו שכיף איתו, או מישהו בוגר רגשית.
אבל הוא כאילו, יותר טוב ממה שהייתי יכולה לבקש.
ואני מזהה את זה, אז מה הפלא שיש לי פתאום בעיות קשות של חוסר ביטחון עצמי ותחושה שאני לא ראויה לזמן שלו.
זאת אפילו לא ראייה של אדם מאוהב, אני רואה אותו ככה כי הוא ככה באמת.
רק את עצמי קשה לי לראות.
כנראה כי לא התגבשתי עדיין כאדם, וזה בסדר שאני מובכת מזה.
(17/6/26 9:07)
יש עדיין איזושהי חרדה מבעבעת בגוף, אבל אני מנסה לא לתת לזה לשתק אותי.
גם עוזר לי שיש לי מישהו שהשיחות איתו אשכרה עוזרות לי, כל דבר שאני מביאה אליו שמרגיש לי מסובך ומעיק, חוזר אליי בהיר ופשוט.
והוא יודע כמה אני מעריכה אותו.
זה עדיין מסובך לחבב מישהו, גם כשאני מכירה אותו הרבה זמן ועכשיו מתחילה לראות שהוא אדם טוב ומכיל יותר ממה שחשבתי.
אין לי מושג מה הוא מרגיש כלפיי, אם בכלל, כי אנחנו לא מדברים על זה.
הוא אמר לי משהו על כך שאמרתי על עצמי שיש לי רתיעה מקירבה, בקטע של להרחיק אנשים, ושלכן הוא נזהר.
אז אולי זאת הסיבה למה זאת נושא שיחה, ואני חושבת שכבר כתבתי את זה איפשהו קודם, אבל זה מוזר לי שאני יכולה לדבר איתו על כך מיני דברים, שלא קשורים אלינו, ועדיין מעניין לי.
הייתי במשבר קטן לרגע, והוא אמר לי לפני שהדלת פתוחה ושהוא רוצה שאני איעזר בו, ובאמת הרגשתי שאני צריכה אותו, אז פניתי אליו.
זה רק העמיק את הרגשות שלי אליו, שעשיתי את זה, ושיתפתי אותו במשהו שהרגיש לי נורא מסובך ולא נעים.
כבר לא סתם חיבבתי אותו, וחשבתי עליו דברים טובים, ברמה של קצת להעריץ מדי - נקשרתי אליו, כאילו הוא השמיכה שלי.
אמרתי לו שהוא האדם המועדף עליי כרגע.
מסתבר שהוא אוהב להיות מועדף.
עם בחור אחר הרגשתי שאני יכולה להיות לוזרית, אבל איתו אני מרגישה שאני יכולה להיות כאוטית, וזה לא יגרום לו לחשוב עליי דברים רעים.
הוא אמר לי משהו על כך שאני יכולה לצאת עם אנשים, שאני לא אאבד אותו בגלל זה, והודיתי שאני כן מפחדת לאבד אותו, אבל לא בגלל גברים אחרים אלא בגלל שהוא יחשוב שאני חרא של בן אדם.
הוא לא הבין למה אני חושבת ככה על עצמי.
יש המון דברים שהוא לא מבין למה אני חושבת על עצמי, ומופתע שאני כזאת כי לא עשיתי עליו רושם כזה.
כשאני חושבת על זה, זה מוטיב חוזר בחיי, שאני עושה על אנשים רושם חזק וספציפי, שגורם להם לראות אותי רק בצורה אחת.
הם לא חושבים שאני יכולה להיות מינית וסוטה, וכשאני מינית וסוטה הם לא חושבים שאני שמרנית ותמימה, הם חושבים שאני כלבה קרת רוח ושיש לי חוכמת רחוב, אבל אז הם חושבים שאני בעצם חיה במרתפים ולא רואה עולם.
להיראות על ידי אחרים זה קשה.
בעיקר כי אני לא יודעת מה אני רוצה שהם יראו, אני פשוט אדם כנה, אם הם רואים רק חלק אחד, וזה החלק הטוב, אני מרגישה רמאית.
ואם הם רואים רק את החלק הרע, ומתייחסים רק אליו, אני מרגישה שלא הוגנים איתי, ושמתייחסים אליי כאל מובן מאליו.
מצד אחד אני לא אוהבת להסתיר את מי שאני, מצד שני אני בכלל לא יודעת מי אני אז זה קשה להראות תמונה אמינה של זה.
אבל איתו זה לא משנה איכשהו.
הוא רואה מה שהוא רואה, והיחס שלו הוא בהתאם לאיך שאני מתייחסת אליו.
אולי בפעם הראשונה בחיים שלי, מצאתי אדם שהוא באמת הוגן והגון.
זה מוזר לקבל משהו, שאני לא זוכרת אם ביקשתי.
הרי בדרך כלל אני מבקשת משהו ספציפי מבורא עולם, כמו מישהו שכיף איתו, או מישהו בוגר רגשית.
אבל הוא כאילו, יותר טוב ממה שהייתי יכולה לבקש.
ואני מזהה את זה, אז מה הפלא שיש לי פתאום בעיות קשות של חוסר ביטחון עצמי ותחושה שאני לא ראויה לזמן שלו.
זאת אפילו לא ראייה של אדם מאוהב, אני רואה אותו ככה כי הוא ככה באמת.
רק את עצמי קשה לי לראות.
כנראה כי לא התגבשתי עדיין כאדם, וזה בסדר שאני מובכת מזה.
(17/6/26 9:07)