התעוררתי לא מזמן, ואני מרגישה מחנק כשאני חושבת על כל הדברים שאני צריכה להיזהר איתם.
בעיקר מבחינת שיתוף, אני שוב מרגישה שאני לא יכולה לכתוב על כל מה שבא לי, רק כי יש אנשים עם כוונות רעות בעולם.
זה מתיש.
לא משנה כמה הדרך שבה אני משתפת, הופכת אותי לפגיעה, אני פשוט איכשהו תמיד חוזרת לזה.
לפחות על עצמי אני יכולה לשתף מה שאני רוצה.
כשזה לא מערב אחרים, אני לא חייבת לאף אחד שום דבר, וזאת עוד סיבה לא להתעסק באנשים אחרים ולהתמקד רק בעצמי.
אני לא יודעת מה אני פאקינג עושה עם חיי.
אתמול כשדיברתי עם... זה שעדיין אין לי כינוי אליו, איכשהו הגענו לזה שהוא אומר לי שלדעתו אני צריכה טיפול פסיכולוגי.
נתתי לו רשות להגיד לי דברים ביקורתיים.
הוא גם הודה שהשיחה הזאת קשה לו, שהוא מרגיש שהוא ביקורתי, אבל אמרתי שהוא לא אומר משהו לא נכון, ולכן אין לי בעיה עם זה.
שמבחינתי מה שמשנה בסופו של דבר, זה אם מה שנאמר הוא אמת.
הוא אמר שזה לא כל מה שמשנה, והבנתי, הוא אולי אדם שיותר מתחשב ברגשות של אחרים ממני.
"חוסר מסוגלות", היה משהו שעלה בשיחה הזאת.
אני לא זוכרת את כל השיחה, בכל זאת, הייתי די מוצפת ברגשות ומבולבלת.
הרבה פעמים בחיי אני מרגישה שאני לא מסוגלת, שמשהו גדול עליי מדי, והוא הביע דאגה שבעוד עשר שנים אני אהיה עם איזה גבר שישלוט בי ואני אהיה תלויה בו.
אמרתי לו שאני לא טיפשה.
אפילו שאני סוג של "טרף" בעולם, אני לא טרף קל.
בדיוק הייתי בחלק הזה בספר רצות עם זאבים, "האישה התמימה כטרף".
הבנתי את כל מה שהיא כתבה שם, בעיקר את החלק שבו המפגש עם הטורף בלתי נמנע, כי הנאיביות של אישה מובילה לשם, ואין לה דרך אחרת ללמוד.
"כשאני עובדת עם בנות עשרה מבוגרות יותר, המשוכנעות שהעולם טוב אם רק מצליחים להפעילו כיאות, אני מרגישה תמיד כמו כלב ישיש ואפור שיער.
אני רוצה לכסות את עיני בכפותי ולהיאנח, משום שאני רואה את מה שהן אינן רואות, ואני יודעת, במיוחד אם הן עיקשות ותוססות, שהן יתעקשו להגיע למעורבות עם הטורף לפחות פעם אחת, לפני שהזעזוע יפקח את עיניהן.
בתחילת חיינו, נקודת ההשקפה הנשית שלנו נאיבית מאוד. כלומר הבנתנו הרגשית את הנסתר קלושה מאוד. אבל כולנו מתחילות כאן כנקבות. אנו נאיביות ומניחות לעצמנו לסבך אותנו במצבים מבלבלים מאוד. חוסר הידע שלנו בעניינים אלה משמעו, שבשלב זה של חיינו אנו פגיעות משום שאנו רואות רק את הגלוי."
-
קראתי את החלק הזה בלילה.
זה מחזק אצלי את התחושה שאני צריכה להיזהר מגברים.
יש הרבה דפוקים בראש, והם יודעים איך להסתיר את זה, ואם הם לא מסתירים את זה ממני, זה כי הם יודעים שאני לא הטיפוס שיברח בצרחות.
אני מטומטמת.
הרגשות של אנשים אחרים לפעמים יותר חשובים לי מהביטחון שלי, וזה מוזר, כי זה בסתירה להמון דברים באופי שלי.
איכשהו כשאני מדברת עם אדם אחר, בלי לשים לב אני תמיד מניחה את עצמי בצד, אפילו אם אני הנושא, יש איזשהו ניתוק ואני מדברת עם האחר בלי שום התחשבות בעצמי ובאינטרסים שלי.
כן, בני אדם מבלבלים ומסוכנים, והרבה מהם דפוקים בראש.
אבל הם לא הדבר היחיד שמבלבל אותי.
אני מתחילה לחשוב שהבלבול הזה יישאר עד שאני אתנתק מהסביבה הנוכחית שלי.
אני מרגישה את הלחץ.
כאילו כולם רוצים שאני אלך לאנשהו, שאני אזוז למקום אחר, שאני אהיה חופשייה.
זה מוזר להרגיש שהעולם שלי מנסה לירוק אותי החוצה.
להגיד לי שוב ושוב שאני לא שייכת, ושלא רוצים אותי פה, ושאני לא אמורה להיעלב מזה, כי הרי זה ברור שמתחת לכל זה, מאחלים לי יותר טוב ממה שאני מקבלת.
אבל פתאום, אני מרגישה שאני מאכזבת את כולם כולל את עצמי.
כי אני לא מצליחה לזוז.
כי אני לא רואה את הדרך כרגע.
(7/6/26 17:13)
בעיקר מבחינת שיתוף, אני שוב מרגישה שאני לא יכולה לכתוב על כל מה שבא לי, רק כי יש אנשים עם כוונות רעות בעולם.
זה מתיש.
לא משנה כמה הדרך שבה אני משתפת, הופכת אותי לפגיעה, אני פשוט איכשהו תמיד חוזרת לזה.
לפחות על עצמי אני יכולה לשתף מה שאני רוצה.
כשזה לא מערב אחרים, אני לא חייבת לאף אחד שום דבר, וזאת עוד סיבה לא להתעסק באנשים אחרים ולהתמקד רק בעצמי.
אני לא יודעת מה אני פאקינג עושה עם חיי.
אתמול כשדיברתי עם... זה שעדיין אין לי כינוי אליו, איכשהו הגענו לזה שהוא אומר לי שלדעתו אני צריכה טיפול פסיכולוגי.
נתתי לו רשות להגיד לי דברים ביקורתיים.
הוא גם הודה שהשיחה הזאת קשה לו, שהוא מרגיש שהוא ביקורתי, אבל אמרתי שהוא לא אומר משהו לא נכון, ולכן אין לי בעיה עם זה.
שמבחינתי מה שמשנה בסופו של דבר, זה אם מה שנאמר הוא אמת.
הוא אמר שזה לא כל מה שמשנה, והבנתי, הוא אולי אדם שיותר מתחשב ברגשות של אחרים ממני.
"חוסר מסוגלות", היה משהו שעלה בשיחה הזאת.
אני לא זוכרת את כל השיחה, בכל זאת, הייתי די מוצפת ברגשות ומבולבלת.
הרבה פעמים בחיי אני מרגישה שאני לא מסוגלת, שמשהו גדול עליי מדי, והוא הביע דאגה שבעוד עשר שנים אני אהיה עם איזה גבר שישלוט בי ואני אהיה תלויה בו.
אמרתי לו שאני לא טיפשה.
אפילו שאני סוג של "טרף" בעולם, אני לא טרף קל.
בדיוק הייתי בחלק הזה בספר רצות עם זאבים, "האישה התמימה כטרף".
הבנתי את כל מה שהיא כתבה שם, בעיקר את החלק שבו המפגש עם הטורף בלתי נמנע, כי הנאיביות של אישה מובילה לשם, ואין לה דרך אחרת ללמוד.
"כשאני עובדת עם בנות עשרה מבוגרות יותר, המשוכנעות שהעולם טוב אם רק מצליחים להפעילו כיאות, אני מרגישה תמיד כמו כלב ישיש ואפור שיער.
אני רוצה לכסות את עיני בכפותי ולהיאנח, משום שאני רואה את מה שהן אינן רואות, ואני יודעת, במיוחד אם הן עיקשות ותוססות, שהן יתעקשו להגיע למעורבות עם הטורף לפחות פעם אחת, לפני שהזעזוע יפקח את עיניהן.
בתחילת חיינו, נקודת ההשקפה הנשית שלנו נאיבית מאוד. כלומר הבנתנו הרגשית את הנסתר קלושה מאוד. אבל כולנו מתחילות כאן כנקבות. אנו נאיביות ומניחות לעצמנו לסבך אותנו במצבים מבלבלים מאוד. חוסר הידע שלנו בעניינים אלה משמעו, שבשלב זה של חיינו אנו פגיעות משום שאנו רואות רק את הגלוי."
-
קראתי את החלק הזה בלילה.
זה מחזק אצלי את התחושה שאני צריכה להיזהר מגברים.
יש הרבה דפוקים בראש, והם יודעים איך להסתיר את זה, ואם הם לא מסתירים את זה ממני, זה כי הם יודעים שאני לא הטיפוס שיברח בצרחות.
אני מטומטמת.
הרגשות של אנשים אחרים לפעמים יותר חשובים לי מהביטחון שלי, וזה מוזר, כי זה בסתירה להמון דברים באופי שלי.
איכשהו כשאני מדברת עם אדם אחר, בלי לשים לב אני תמיד מניחה את עצמי בצד, אפילו אם אני הנושא, יש איזשהו ניתוק ואני מדברת עם האחר בלי שום התחשבות בעצמי ובאינטרסים שלי.
כן, בני אדם מבלבלים ומסוכנים, והרבה מהם דפוקים בראש.
אבל הם לא הדבר היחיד שמבלבל אותי.
אני מתחילה לחשוב שהבלבול הזה יישאר עד שאני אתנתק מהסביבה הנוכחית שלי.
אני מרגישה את הלחץ.
כאילו כולם רוצים שאני אלך לאנשהו, שאני אזוז למקום אחר, שאני אהיה חופשייה.
זה מוזר להרגיש שהעולם שלי מנסה לירוק אותי החוצה.
להגיד לי שוב ושוב שאני לא שייכת, ושלא רוצים אותי פה, ושאני לא אמורה להיעלב מזה, כי הרי זה ברור שמתחת לכל זה, מאחלים לי יותר טוב ממה שאני מקבלת.
אבל פתאום, אני מרגישה שאני מאכזבת את כולם כולל את עצמי.
כי אני לא מצליחה לזוז.
כי אני לא רואה את הדרך כרגע.
(7/6/26 17:13)