אני לא מחזיקה מעמד מבחינת איך שאני חיה את חיי כרגע.
למדתי המון מלנסות להשיג את מה שאני רוצה, ולא להיכנע אל מה שאני לא רוצה.
אבל אני מתחילה להרגיש, שמה שאני עושה, כבר לא עונה על הצרכים שלי.
וזה הגיוני, בעבר היו לי צרכים אחרים, שעבורי הם היו הרבה יותר דחופים וחשובים, מלעשות את הדבר הנורמלי והתקין בעיניי אחרים.
אבל עכשיו מתחיל לי להיות צורך מאוד גדול, שהדרך שאני עליה כרגע - לא מצליחה לענות עליו.
החיים שבחרתי כבר לא נותנים לי את מה שאני הכי צריכה.
הגעתי לנקודה שבה, הצורך שלי כל כך גדול, שהוא עוד רגע שובר אותי ומתגבר על הרצון.
אני לא רוצה לוותר על מה שאני באמת רוצה, אבל האם יש לי ברירה?
בימים אלה, אני משתדלת להיות בתפילה.
אני לא אדם שהכי מחובר לדת, אפילו שאני דתייה.
אבל היה רגע של מצוקה פנימית מאוד גדולה אצלי, שפשוט הרגשתי שאני צריכה עזרה, ו"מאין יבוא עזרי?"
אז התפללתי.
לא קיבלתי את מה שרציתי מאותה תפילה, אבל תוך כדי תפילה ,הבעתי רצון מסוים שהבורא יהיה איתי, שיבוא לקראתי, שאני כל כך משתדלת ושאין לי אף אחד אחר שיתמוך בי.
והחלק הזה של התפילה, כן נענה.
בצורה שאי אפשר להתכחש לה, כי זה היה ממש - בורא עולם הזיז עבורי דברים, בורא עולם כיוון כך שאני אהיה במקום מסוים, בזמן מסוים, ושאדם מסוים יעבור לידי ויאמר דבר מסוים שהייתי צריכה לשמוע, וזה פתר לי את הבעיה.
מאז, אני משתדלת להתחבר יותר ולהתפלל תפילה אישית.
כי אני לא מסתדרת לבד.
זה מזכיר לי שלא מזמן ראיתי ריל (סרטון קצר ברשת חברתית), שבו הייתי צריכה לבחור בין איורים של רגש, ואחרי הבחירה היה נחשף בפני מהו הרגש שהכי דומיננטי בי.
מתוך שש עשרה, אני בחרתי ב"גאווה". (
)
זה מאוד הגיוני.
אפילו לא התלבטתי בין האיורים אחרים, בחרתי באיור שנראה הכי מוכר לי ובולט לי.
זה מעורר שאלות, כי אם גאווה זה הרגש הכי דומיננטי אצלי, זה אומר שהוא משפיע עליי כנראה בכל אזור בחיי.
אני לא כל כך במודעות, לאיך שהוא משפיע על חיי.
אבל כשאני מתפללת, זה בא ממקום של להניח את הגאווה שלי בצד, ולהודות שאני צריכה עזרה ושאני לא מסתדרת לבד.
והעניין הוא, שאני דווקא מאוד רוצה תמיכה, שאני לא אדם שמעדיף להסתדר לבד, אבל לא גדלתי בסביבה שנוטה לתת לי את מה שאני מבקשת בקלות.
התחושה הזאת, שגם אם אני מבקשת, אני לא אקבל את מה שאני רוצה בקלות, נמצאת גם ביחסים שלי אם א-לוהים.
וכרגע זה הביא אותי, לשלב של לבקש את מה שבורא עולם כן רוצה לתת לי בקלות, כי אני יודעת שיש המון דברים, שהם פשוט כבר נקבעו לי שהם יהיו לי בדרך קשה, ולבקש שבורא עולם יפתור לי אותם - לא יעזור, כי זה כמו לבקש לא לעשות טסט לפני שאתה מקבל רישיון.
אז בתפילה שלי, אני מנסה ללמוד, מה כן אני יכולה לבקש ובורא עולם ייתן.
זאת תקופה מאוד מאתגרת עבורי.
התפרצה אצלי פריחה מאלרגיה, וזה הכניס אותי עוד יותר למצב של בלבול ולחץ.
עכשיו אני מתחילה קצת לצאת מזה, אבל כל העניין הזה, גרם לי להבין עד כמה אני לא מסוגלת לענות על הצרכים שלי כרגע.
ויש בזה אכזבה עמוקה, כי אני כאילו... רוצה לסמוך על עצמי.
אבל אני גם רואה איך מה שבחרתי לעשות ולהשקיע בו, הקל עליי מבחינה מנטלית, ככה שהיום לפחות מנטלית - אני עונה על הצרכים שלי, ולא קשה לי כמו בעבר.
כי כאילו, דברים קורים, וזה קשה, וזה מתסכל, וזה מבאס - אבל אני לא טובעת.
מנטלית, אני מסתדרת.
אז עכשיו כאילו... יש לי באמת את השאלה הזאת, אם אולי הגיע הזמן לשנות את הדרך.
עשיתי את הבחירה שהייתה לי הכי נכונה, שענתה לי על הצורך הבלתי נמנע שהיה לי, ולא יכולתי לגרום לאף אחד סביבי להבין.
אבל עכשיו המצב אחר, עברו כמה שנים, יש לי צרכים אחרים.
אני צריכה כסף, אני צריכה לעוף מהבית הזה, אני צריכה להשתלט על חיי ולטפל בדברים שהזנחתי עד כה כי הם לא היו חשובים לי.
אלו הצרכים הכי גדולים שלי.
ואני רוצה למצוא דרך, לספק אותם, ולא להגיע לאט לאט למקום של שוב דיכאון והדחקה רגשית.
כי אני אדם מאוד מחויב, אני לא פורשת באמצע, אפילו אם קשה לי מנטלית.
לסיכום, עכשיו אני במקום של לא לדעת לאן אני הולכת.
אני לא יודעת מה לעשות, אני לא יודעת איפה נמצא הפתרון שלי, ואני לא יודעת לאילו מצבים אני אגיע בדרך לשם.
אני מחשבת מסלול מחדש.
וזה משהו שאני חייבת להכניס לתוכו את בורא עולם.
כאילו הלכתי לאיבוד, ואני סוף סוף מודה שהלכתי לאיבוד, ואני מבקשת עזרה מבורא עולם כאילו הוא GPS.
אירוני שבדרך חזרה מהרופא משפחה השבוע, באמת הלכתי לאיבוד.
עשיתי 10 אלף צעדים באותו היום, והרגשתי שאני כל הזמן עושה את הפנייה הלא נכונה, ושאם הייתי עוצרת במקום להמשיך ללכת, הייתי מגיעה הביתה הרבה יותר מהר, וגם בפחות כסף.
אבל זה כאילו, מתוך מחשבה כזאת של "הכול יהיה בסדר".
אני יכולה להרשות לעצמי ללכת לאיבוד, אם לא בא לי לעשות אחורה פנה וללכת בכיוון ההפוך שאני לא בטוחה שמוביל אל המקום הנכון - זה בסדר, כי אני אהיה בסדר בכל מקרה.
ועכשיו אני כאילו, חלאס.
דיי עם המיינדסט הזה, כן הכול יהיה בסדר, אבל אפשר בבקשה לקצר את הדרך?
כי כמה אדם יכול להרשות לעצמו ללכת לאיבוד?
כמה אדם יכול ללכת, בשמש, בלי לדעת איפה הוא ואם הוא בכיוון הנכון?
אם היה לי פלאפון נורמלי, הייתי פשוט פותחת מוביט.
אבל נו, יש פה מטאפורה.
אצלי דברים הם אף פעם לא רק מה שהם על פני השטח, תמיד יש בהם עומק ומסר מעבר.
אדם כמוני לא סתם הולך לאיבוד פיזית, לא סתם מקבל פריחה נוראית, לא סתם סובל מתקלות ושיבושים שהופכים את הדרך לקשה יותר בלי סיבה ברורה - זה הכול שיעור כלשהו.
בגלל זה אני לא יכולה לבקש מבורא עולם שייתן לי את מה שאני רוצה, כי הוא ייתן לי שיעור במקום, ואני בכלל לא ארגיש שהוא נתן לי את מה שביקשתי.
מה שאני כן יכולה לבקש, זה הקלה נפשית, ושיהיה איתי.
הגעתי להבנה שהנוכחות של בורא עולם בחיי, זה באמת הדבר הכי טוב שאני יכולה לבקש ממנו.
אל תשאיר אותי לטמטום של עצמי.
(3/6/26 11:30)
למדתי המון מלנסות להשיג את מה שאני רוצה, ולא להיכנע אל מה שאני לא רוצה.
אבל אני מתחילה להרגיש, שמה שאני עושה, כבר לא עונה על הצרכים שלי.
וזה הגיוני, בעבר היו לי צרכים אחרים, שעבורי הם היו הרבה יותר דחופים וחשובים, מלעשות את הדבר הנורמלי והתקין בעיניי אחרים.
אבל עכשיו מתחיל לי להיות צורך מאוד גדול, שהדרך שאני עליה כרגע - לא מצליחה לענות עליו.
החיים שבחרתי כבר לא נותנים לי את מה שאני הכי צריכה.
הגעתי לנקודה שבה, הצורך שלי כל כך גדול, שהוא עוד רגע שובר אותי ומתגבר על הרצון.
אני לא רוצה לוותר על מה שאני באמת רוצה, אבל האם יש לי ברירה?
בימים אלה, אני משתדלת להיות בתפילה.
אני לא אדם שהכי מחובר לדת, אפילו שאני דתייה.
אבל היה רגע של מצוקה פנימית מאוד גדולה אצלי, שפשוט הרגשתי שאני צריכה עזרה, ו"מאין יבוא עזרי?"
אז התפללתי.
לא קיבלתי את מה שרציתי מאותה תפילה, אבל תוך כדי תפילה ,הבעתי רצון מסוים שהבורא יהיה איתי, שיבוא לקראתי, שאני כל כך משתדלת ושאין לי אף אחד אחר שיתמוך בי.
והחלק הזה של התפילה, כן נענה.
בצורה שאי אפשר להתכחש לה, כי זה היה ממש - בורא עולם הזיז עבורי דברים, בורא עולם כיוון כך שאני אהיה במקום מסוים, בזמן מסוים, ושאדם מסוים יעבור לידי ויאמר דבר מסוים שהייתי צריכה לשמוע, וזה פתר לי את הבעיה.
מאז, אני משתדלת להתחבר יותר ולהתפלל תפילה אישית.
כי אני לא מסתדרת לבד.
זה מזכיר לי שלא מזמן ראיתי ריל (סרטון קצר ברשת חברתית), שבו הייתי צריכה לבחור בין איורים של רגש, ואחרי הבחירה היה נחשף בפני מהו הרגש שהכי דומיננטי בי.
מתוך שש עשרה, אני בחרתי ב"גאווה". (
קישור חיצוני • www.instagram.com
https://www.instagram.com/p/DYvUgUoBhwS)זה מאוד הגיוני.
אפילו לא התלבטתי בין האיורים אחרים, בחרתי באיור שנראה הכי מוכר לי ובולט לי.
זה מעורר שאלות, כי אם גאווה זה הרגש הכי דומיננטי אצלי, זה אומר שהוא משפיע עליי כנראה בכל אזור בחיי.
אני לא כל כך במודעות, לאיך שהוא משפיע על חיי.
אבל כשאני מתפללת, זה בא ממקום של להניח את הגאווה שלי בצד, ולהודות שאני צריכה עזרה ושאני לא מסתדרת לבד.
והעניין הוא, שאני דווקא מאוד רוצה תמיכה, שאני לא אדם שמעדיף להסתדר לבד, אבל לא גדלתי בסביבה שנוטה לתת לי את מה שאני מבקשת בקלות.
התחושה הזאת, שגם אם אני מבקשת, אני לא אקבל את מה שאני רוצה בקלות, נמצאת גם ביחסים שלי אם א-לוהים.
וכרגע זה הביא אותי, לשלב של לבקש את מה שבורא עולם כן רוצה לתת לי בקלות, כי אני יודעת שיש המון דברים, שהם פשוט כבר נקבעו לי שהם יהיו לי בדרך קשה, ולבקש שבורא עולם יפתור לי אותם - לא יעזור, כי זה כמו לבקש לא לעשות טסט לפני שאתה מקבל רישיון.
אז בתפילה שלי, אני מנסה ללמוד, מה כן אני יכולה לבקש ובורא עולם ייתן.
זאת תקופה מאוד מאתגרת עבורי.
התפרצה אצלי פריחה מאלרגיה, וזה הכניס אותי עוד יותר למצב של בלבול ולחץ.
עכשיו אני מתחילה קצת לצאת מזה, אבל כל העניין הזה, גרם לי להבין עד כמה אני לא מסוגלת לענות על הצרכים שלי כרגע.
ויש בזה אכזבה עמוקה, כי אני כאילו... רוצה לסמוך על עצמי.
אבל אני גם רואה איך מה שבחרתי לעשות ולהשקיע בו, הקל עליי מבחינה מנטלית, ככה שהיום לפחות מנטלית - אני עונה על הצרכים שלי, ולא קשה לי כמו בעבר.
כי כאילו, דברים קורים, וזה קשה, וזה מתסכל, וזה מבאס - אבל אני לא טובעת.
מנטלית, אני מסתדרת.
אז עכשיו כאילו... יש לי באמת את השאלה הזאת, אם אולי הגיע הזמן לשנות את הדרך.
עשיתי את הבחירה שהייתה לי הכי נכונה, שענתה לי על הצורך הבלתי נמנע שהיה לי, ולא יכולתי לגרום לאף אחד סביבי להבין.
אבל עכשיו המצב אחר, עברו כמה שנים, יש לי צרכים אחרים.
אני צריכה כסף, אני צריכה לעוף מהבית הזה, אני צריכה להשתלט על חיי ולטפל בדברים שהזנחתי עד כה כי הם לא היו חשובים לי.
אלו הצרכים הכי גדולים שלי.
ואני רוצה למצוא דרך, לספק אותם, ולא להגיע לאט לאט למקום של שוב דיכאון והדחקה רגשית.
כי אני אדם מאוד מחויב, אני לא פורשת באמצע, אפילו אם קשה לי מנטלית.
לסיכום, עכשיו אני במקום של לא לדעת לאן אני הולכת.
אני לא יודעת מה לעשות, אני לא יודעת איפה נמצא הפתרון שלי, ואני לא יודעת לאילו מצבים אני אגיע בדרך לשם.
אני מחשבת מסלול מחדש.
וזה משהו שאני חייבת להכניס לתוכו את בורא עולם.
כאילו הלכתי לאיבוד, ואני סוף סוף מודה שהלכתי לאיבוד, ואני מבקשת עזרה מבורא עולם כאילו הוא GPS.
אירוני שבדרך חזרה מהרופא משפחה השבוע, באמת הלכתי לאיבוד.
עשיתי 10 אלף צעדים באותו היום, והרגשתי שאני כל הזמן עושה את הפנייה הלא נכונה, ושאם הייתי עוצרת במקום להמשיך ללכת, הייתי מגיעה הביתה הרבה יותר מהר, וגם בפחות כסף.
אבל זה כאילו, מתוך מחשבה כזאת של "הכול יהיה בסדר".
אני יכולה להרשות לעצמי ללכת לאיבוד, אם לא בא לי לעשות אחורה פנה וללכת בכיוון ההפוך שאני לא בטוחה שמוביל אל המקום הנכון - זה בסדר, כי אני אהיה בסדר בכל מקרה.
ועכשיו אני כאילו, חלאס.
דיי עם המיינדסט הזה, כן הכול יהיה בסדר, אבל אפשר בבקשה לקצר את הדרך?
כי כמה אדם יכול להרשות לעצמו ללכת לאיבוד?
כמה אדם יכול ללכת, בשמש, בלי לדעת איפה הוא ואם הוא בכיוון הנכון?
אם היה לי פלאפון נורמלי, הייתי פשוט פותחת מוביט.
אבל נו, יש פה מטאפורה.
אצלי דברים הם אף פעם לא רק מה שהם על פני השטח, תמיד יש בהם עומק ומסר מעבר.
אדם כמוני לא סתם הולך לאיבוד פיזית, לא סתם מקבל פריחה נוראית, לא סתם סובל מתקלות ושיבושים שהופכים את הדרך לקשה יותר בלי סיבה ברורה - זה הכול שיעור כלשהו.
בגלל זה אני לא יכולה לבקש מבורא עולם שייתן לי את מה שאני רוצה, כי הוא ייתן לי שיעור במקום, ואני בכלל לא ארגיש שהוא נתן לי את מה שביקשתי.
מה שאני כן יכולה לבקש, זה הקלה נפשית, ושיהיה איתי.
הגעתי להבנה שהנוכחות של בורא עולם בחיי, זה באמת הדבר הכי טוב שאני יכולה לבקש ממנו.
אל תשאיר אותי לטמטום של עצמי.
(3/6/26 11:30)