בשנה האחרונה כתבתי המון.
סיימתי הקרנות לגידול מוחי ביולי האחרון, ומאז אני עדיין נמצאת במקום הביניים הזה בין חזרה לחיים ולעבודה רגילה לבין התמודדות עם פגיעות זיכרון ותופעות לוואי. הכתיבה הפכה בשבילי לדרך לבדוק שאני עדיין אני.
בינואר הייתי בלטביה ובאסטוניה במסגרת העבודה, ובזמן יום הולדת 33 שלי, בתוך כל האווירה החורפית שם, התחלתי לכתוב רומן.
הוא מבוסס באופן די ברור על משהו שקרה לי באמת: הכרתי שם גבר איטלקי שהסתבר מוכר יחסית , שרדף אחריי מלטביה ואסטוניה בצורה שהייתה כמעט מטרידה ,צחקתי מזה בעיקר כי הוא שמר את הידיים שלו לעצמו . הכל היה בצורה כריזמטית ומשעשעת עד שהכל השתנה כשהוא גילה שאני ישראלית ולא ספרדייה, אמר דברים קשים על ישראל ועזה, שהחיילים שלנו הם רוצחים, שהידיים של כל ישראלי מלאות בדם פלסטיני, קם והלך, השאיר אותי בעיקר המומה.
אחר כך הוא התחרט, ומאז ניסה למצוא אותי שוב בדרכים שונות עד רגעים אלה.
כתבתי על כל מה שהיה, על המחלה שלי מנינגיומה ומה קרה שבת דמותי הספרותית סלחה לו. שיניתי שמות (קראתי לו “מתאו”), אבל השארתי הרבה מאוד מאפיינים אמיתיים הגיל שלו, ההכרה הציבורית, חלק מהאישיות שלו, אפילו הנטייה הדו־מינית שלו כי היא הייתה חלק מהמורכבות של הדמות בעיניי.
מצד אחד ניסיתי לשנות פרטים, מצד שני בכל פעם ששיניתי יותר מדי זה הרגיש לי לא אמיתי רגשית, כאילו אני מאבדת את הלב של הסיפור.
יש התעניינות בכתב היד מצד הוצאה מכובדת, ואני תוהה:
עד כמה מקובל ברומן ראשון להישען בצורה כזו על אדם אמיתי?
מה הסיכוי שרומן ראשון בכלל מצליח?
והאם הייתם משנים יותר פרטים גם אם זה פוגע בתחושת האמת של הספר?
אני פחות שואלת מהבחינה המשפטית ויותר מהבחינה הספרותית והאנושית איך מאזנים בין אמת רגשית לבין מרחק מהמציאות?
סיימתי הקרנות לגידול מוחי ביולי האחרון, ומאז אני עדיין נמצאת במקום הביניים הזה בין חזרה לחיים ולעבודה רגילה לבין התמודדות עם פגיעות זיכרון ותופעות לוואי. הכתיבה הפכה בשבילי לדרך לבדוק שאני עדיין אני.
בינואר הייתי בלטביה ובאסטוניה במסגרת העבודה, ובזמן יום הולדת 33 שלי, בתוך כל האווירה החורפית שם, התחלתי לכתוב רומן.
הוא מבוסס באופן די ברור על משהו שקרה לי באמת: הכרתי שם גבר איטלקי שהסתבר מוכר יחסית , שרדף אחריי מלטביה ואסטוניה בצורה שהייתה כמעט מטרידה ,צחקתי מזה בעיקר כי הוא שמר את הידיים שלו לעצמו . הכל היה בצורה כריזמטית ומשעשעת עד שהכל השתנה כשהוא גילה שאני ישראלית ולא ספרדייה, אמר דברים קשים על ישראל ועזה, שהחיילים שלנו הם רוצחים, שהידיים של כל ישראלי מלאות בדם פלסטיני, קם והלך, השאיר אותי בעיקר המומה.
אחר כך הוא התחרט, ומאז ניסה למצוא אותי שוב בדרכים שונות עד רגעים אלה.
כתבתי על כל מה שהיה, על המחלה שלי מנינגיומה ומה קרה שבת דמותי הספרותית סלחה לו. שיניתי שמות (קראתי לו “מתאו”), אבל השארתי הרבה מאוד מאפיינים אמיתיים הגיל שלו, ההכרה הציבורית, חלק מהאישיות שלו, אפילו הנטייה הדו־מינית שלו כי היא הייתה חלק מהמורכבות של הדמות בעיניי.
מצד אחד ניסיתי לשנות פרטים, מצד שני בכל פעם ששיניתי יותר מדי זה הרגיש לי לא אמיתי רגשית, כאילו אני מאבדת את הלב של הסיפור.
יש התעניינות בכתב היד מצד הוצאה מכובדת, ואני תוהה:
עד כמה מקובל ברומן ראשון להישען בצורה כזו על אדם אמיתי?
מה הסיכוי שרומן ראשון בכלל מצליח?
והאם הייתם משנים יותר פרטים גם אם זה פוגע בתחושת האמת של הספר?
אני פחות שואלת מהבחינה המשפטית ויותר מהבחינה הספרותית והאנושית איך מאזנים בין אמת רגשית לבין מרחק מהמציאות?