אוקיי, אז אני שמה לב שאני ערה כבר 22 שעות.
יום לפני הייתי ערה 23 שעות, לפני שהלכתי לישון, וחשתי כשעברתי את גבול השעה ה-17, סוג של סטלה מסוימת של עייפות.
אבל עכשיו אני ערה עשרים ושתיים שעות וזה לא הרגיש לי ככה.
משהו עובר עליי.
אני לא יודעת אם זאת רק התסמונת הקדם־וסתית, אבל היא ללא ספק משפיעה.
זכור לי משהו על בעיות בשינה שקשור לדבר, אבל היום ספציפית אני לא חווה בעיית שינה, אני לא מרגישה שאני דוחפת את עצמי בכוח להיות ערה.
אני פשוט ערה, אני לא מרגישה שאני צריכה לישון.
אז בקשר למה שעובר עליי, זה כמה דברים, ואחד מהם הוא משהו שאני לא בטוחה שאני אמורה לקחת ברצינות.
התחלתי להרגיש שאני מחבבת מישהו, שאני מכירה כבר ויצא לי לדבר איתו, ולריב איתו, כמה פעמים.
זה מוזר, זה לא הגיוני, התחלתי להרגיש ככה אתמול, והיום אני כבר אמורה לקבל מחזור, וזה פשוט לא נראה הגיוני לי.
אבל אני רואה העובדות, אני מחפשת קירבה אליו, ואני חושבת עליו אחרת מבעבר, והוא לא מראה בי שום עניין אחרי שכבר... סוג של הרחקתי אותו כמה פעמים, וזה מעצבן.
תחשבו על זה ככה, אני התנהגתי איך שרציתי, אמרתי איך שבא לי, יצרתי מצב של מריבות מטופשות והקנטות מיניות, עם מישהו שלא היו לי רגשות אליו אבל חשבתי שהוא אדם טוב.
ועכשיו פתאום, בשיא החיכוך, כשהוא ואני סוג של ממרפקים זה את זאת, אני מתחילה לחשוב שיש לי רגשות אליו?!
מעבר למטופש, זה דופק אותי בכל כך הרבה כמות, כי אני לא התנהגתי כמו שהתנהגתי איתו עד היום, כי נמשכתי אליו.
למעשה, אני די נרתעתי ממנו, כי אני חושבת שהוא חמום מוח.
אבל עכשיו אני נרתעת ממנו כי אני חושבת שהוא טוב מדי בשבילי.
אתם יודעים מה זה עבורי לחשוב שיש גבר מסוים, שהוא כאילו, מעל לרמה שלי?
זה כל כך מתסכל.
אני צריכה לחכות ולראות מה קורה, ובינתיים לשמור ממנו מרחק, כי אני ממש לא מתכוונת להמשיך איתו בדינמיקה הזאת של אש ותמרות עשן, כשאני מתחילה לתהות אם אני מפתחת רגשות אליו.
כנראה שזה למה צריך להיות נחמדים לאנשים, ולהיות איתם בשלום, גם יום אחד פתאום, מישהו שאת לא שמה עליו זין, יכול להפוך למישהו שלא רק שאת מחבבת, אלא גם חושבת שהוא כמה רמות מעלייך.
יש לי סיבה טובה לפקפק ברגשות שלי, אתם יודעים אני אדם שכנה עם עצמו, זה לא רק התסמונת הקדם־וסתית.
הוא גרם לי לקנא, לא אליו, אלא במישהי שהוא התאהב בה אבל לא יכול להיות איתה.
הוא דיבר עליה כל כך יפה, ובמקום להרגיש נטרלית כמו בעבר, כי לא אכפת לי עם מי הוא יוצא, חשתי עצובה שעליי אף גבר בחיים לא ידבר כמו שהוא מדבר עליה.
הוא אמר דבר מזעזע: "אני רוצה לפגוש את ההורים שלה, ללחוץ להם את היד, ולהגיד להם שהם עשו עבודה טובה."
זה כאילו, נגע בי במקום כל כך עמוק.
הוא לא אמר רק את זה, הוא עף עליה ברמות, ציין את כל הדברים שבגללם היא שווה את זה, היא פאקינג לומדת רפואה!
יש לה את השם הכי יפה בעולם לדעתו, היא יפה, היא נמצאת בחו"ל עכשיו ובמילא הם לא ייפגשו כי הוא סיים את זה איתה כי היא לא רוצה קשר רציני.
הקנאה שזה עורר בי יואו.
זה באמת לא קנאה אליו, זה לא קנאה של "עכשיו אני רוצה אותו", אלא לרצות להיות כמוה במובנים מסוימים, להרגיש סוג של "נחותה" על כל הדברים האלה שאף פעם לא חשבתי שהם חשובים - כמו זה שלא טיילתי בחו"ל, ושלא עשיתי תואר.
זה פשוט... הדברים האלו שבני אדם מעריכים, גם אני מעריכה.
אני גם מעריכה אדם שעושה תואר, אני גם מעריכה אדם שהיה בחו"ל ומבקר בחו"ל, אני גם מעריכה אנשים שעובדים במד"א או לומדים רפואה.
בגלל שאני מעריכה, זה יוצר אצלי כאילו, קנאה כזאת אין לי ממש מה לעשות איתה - כי הרי אני לא הדברים האלה.
אם יש בי משהו להעריך, זה לא בדברים האלה, ואני כרגע לא ממש מצליחה לראות את הערך של עצמי, בטח שאני גם לא באה מבית טוב, ואני לא יפה באופן אובייקטיבי.
לא יודעת, כל העניין הזה, אפילו שהוא כאילו קשה, כי זה קנאה, זה לא מכאיב לי כי אני לא באמת באמת מקנאה, אני לא באמת באמת עצובה שהוא בקטע של מישהי שהיא לא אני וגם לא דומה לי.
מה שאני באמת מרגישה, זה שאני אדם שלא נחשב מצליח ומוערך, אפילו לא בהגדרה שלו עצמו למה ששווה הצלחה והערכה.
כי רופאה אני לא אהיה!
ואני לא ארגיש יותר טוב עם עצמי אם אני אהיה רופאה, אני לא ארגיש פתאום שיש לי סופר ערך.
אבל כן יש דברים שאני מעריכה, ורלוונטיים אליי, ואני מרגישה חוסר סיפוק מכך שאני כאילו מנסה להגיע לדברים האלה, אבל אני בתקיעות.
הדבר שהכי קשה לי איתו כרגע, מבחינת משהו שאני באמת רוצה להיות טובה בו, זה איך שאני מדברת.
כאילו יצא לי לשמוע שני גברים מתוכניות ריאליטי, ומבטאים את עצמם בצורה כל כך טובה, מהירה, נוגעת ופשוטה - וכמוהם אני רוצה לדבר.
אבל כשאני מדברת, אפשר לשמוע על הקול שלי, את המקום שבו אני נמצאת בחיי.
אפשר לשמוע שאני מבולבלת, שאין לי בסיס, שאני לא בטוחה על מה אני מדברת ולשם מה בכלל.
וזה באמת, אם הייתי יכולה פשוט להיות אדם שמדבר יפה, לפחות כמו שאני כותבת, זה היה מרגיע אותי מספיק, זה היה נחשב להישג מרשים עבורי.
אז להיות בתהליך הזה, של לנסות לשפר את הדיבור שלי, בלי לדעת בכלל אם הוא יכול להשתפר, ולהקשיב לעצמי, ולא לאהוב את מה שאני שומעת, זה אחד הדברים שמטרגרים אותי לאחרונה.
אם אני לא אצליח לדבר כמו שאני חושבת, אנשים אף פעם לא יקלטו מי אני, ואני אף פעם לא ארגיש בנוח עם עצמי.
ואני באמת לא מבינה למה בדיבור, זה כל כך הרבה יותר מסובך לי להרכיב משפטים.
אגב אם הקטע הזה היה נגיד, משהו שאני שופטת כמו שאני שופטת את הדיבור שלי, הייתי אומרת לעצמי "את אומרת יותר מדי 'באמת'."
אני חושבת שבכתיבה הרבה יותר קל לעקוב אחרי המחשבות שלי, ושבדיבור זה כנראה אחרת.
אני לא יכולה לדבר כמו שאני כותבת, כי זה פשוט לא יהיה הדבר הכי טוב למי שמקשיב לי.
ואולי זה משהו שאני יכולה לעשות כדי להשתפר בניסוח שלי כשאני מדברת, וזה לכתוב כאילו לא קוראים אותי אלא שומעים אותי.
יואו אני מרגישה שחשפתי פה יותר מדי אמת בבת אחת.
זה פשוט הכול מצטבר לי.
תסמונת קדם־וסתית, או שמשהו בנפש שלי מציף אותי.
לסיכום:
1. אני מתוסכלת כי אני לא מצליחה לחוות הצלחה, בדרך שבה אני מגדירה הצלחה.
2. יש לי ספק לגבי אם אני פתאום התחלתי לחבב מישהו באמת, או שזה רק בגלל טריגר הקנאה באישה אחרת, ואיזשהו שקר פסיכולוגי שאם אני אשיג את הגבר הזה שרוצה את האישה האחרת שלא דומה לי בכלל - זה יהיה כמו לנצח את האישה האחרת.
3. נמאס לי לא להצליח להביע את עצמי בדיבור כמו בכתיבה.
4. כנראה שהניסוחים והמשפטים שאני רגילה להרכיב תוך כדי כתיבה, לא מתאימים לדיבור בהיר, ואני צריכה לא לנסות לדבר כמו שאני כותבת, אלא להבין אילו משפטים קלים להבנה דרך שמיעה.
למה אני עדיין לא מרגישה עייפה?
סעמק.
לא יודעת, משהו בי מנותק היום.
זה כאילו אני מדברת על כל הדברים האלה שהם לדעתי חשובים ורציניים, אבל אני לא מרגישה ברגש עמוק כמו שאני רגילה להרגיש.
קשה לי להסביר את זה, אבל זה כאילו, הבעיות האלה שונות לי מהבעיות והטרדות שהיו לי לפני.
הן מרגישות אחרת, הן מרגישות כמו אתגר, כמו משהו להשתפר עבורו וללמוד עבורו.
וזאת אנרגיה יותר טובה מאשר בעיות שהן לא בגללי, וקשה לי לפתור אותן כי הן לא באזור הנוחות שלי, כמו כסף, בעיות בבית, יחסים עם בני אנוש.
הבעיות האלה הרבה יותר קלות לי לעיכול, כי הן בעיות של תקשורת וכנות וחיבור.
ואלו דברים שאני הרבה יותר בנוח לעבוד עליהם.
זה מזכיר לי משפט מהספר "חוכמת האדישות" של מארק מנסון:
"הצבת ערכים טובים יותר בראש סולם העדיפויות, ובחירת דברים טובים יותר לשים זין עליהם. כי כשאתה שם זין טוב יותר, אתה מקבל בעיות טובות יותר. וכשאתה מקבל בעיות טובות יותר, אתה מקבל חיים טובים יותר."
יש לי את הבעיות האלה, אבל אני רואה בהן בעיות טובות.
הן מרגישות לי אחרת, הן מרגישות לי רצויות, הן מרגישות לי כמו משהו אתגר שבאמת שאני רוצה לעמוד בו.
אפילו שהבעיות שאינן טובות בעיניי עדיין נוכחות, אולי דרך השיפור באזורים שכן חשובים לי בחיים, שזה הנפש שלי, התקשורת שלי, היחס שלי אל בני אדם - אני אלמד גם איך להתמודד עם הבעיות "הרעות".
בעיה רעה בדוגמה, זה שאני לא רוצה לגור עם המשפחה שלי יותר, ואני רוצה לעבור לגור לבד, אבל אין לי מושג איך אני אוכל לעשות את זה כרגע.
עוד בעיה רעה, זה שאני לא מצליחה לרדת את ה8 קילו האחרונים.
עוד בעיה רעה, זה שאין לי כסף לקנות פלאפון חדש, והוא עוד חודש כבר בן 8, והוא צריך לפרוש, במיוחד שהוא נפל לאחרונה ויש כתמים סגולים על המסך.
זה שאני כותבת עכשיו, על בעיות שהן לא הבעיות האלה - זה כבר מרענן עבורי.
זה נשמע דפוק להודות על בעיות, אבל כן, אני מודה על כך שאני מתעסקת בבעיות טובות יותר, ומניחה את הבעיות הרעות לפחות מנטלית בצד.
וזהו אני צריכה לישון, אני כבר מגיעה לשעה ה23, ואם אני לא אזהר יתחילו לי עיקצוצים בלב מהחוסר שינה.
(28/5/26 8:00)
יום לפני הייתי ערה 23 שעות, לפני שהלכתי לישון, וחשתי כשעברתי את גבול השעה ה-17, סוג של סטלה מסוימת של עייפות.
אבל עכשיו אני ערה עשרים ושתיים שעות וזה לא הרגיש לי ככה.
משהו עובר עליי.
אני לא יודעת אם זאת רק התסמונת הקדם־וסתית, אבל היא ללא ספק משפיעה.
זכור לי משהו על בעיות בשינה שקשור לדבר, אבל היום ספציפית אני לא חווה בעיית שינה, אני לא מרגישה שאני דוחפת את עצמי בכוח להיות ערה.
אני פשוט ערה, אני לא מרגישה שאני צריכה לישון.
אז בקשר למה שעובר עליי, זה כמה דברים, ואחד מהם הוא משהו שאני לא בטוחה שאני אמורה לקחת ברצינות.
התחלתי להרגיש שאני מחבבת מישהו, שאני מכירה כבר ויצא לי לדבר איתו, ולריב איתו, כמה פעמים.
זה מוזר, זה לא הגיוני, התחלתי להרגיש ככה אתמול, והיום אני כבר אמורה לקבל מחזור, וזה פשוט לא נראה הגיוני לי.
אבל אני רואה העובדות, אני מחפשת קירבה אליו, ואני חושבת עליו אחרת מבעבר, והוא לא מראה בי שום עניין אחרי שכבר... סוג של הרחקתי אותו כמה פעמים, וזה מעצבן.
תחשבו על זה ככה, אני התנהגתי איך שרציתי, אמרתי איך שבא לי, יצרתי מצב של מריבות מטופשות והקנטות מיניות, עם מישהו שלא היו לי רגשות אליו אבל חשבתי שהוא אדם טוב.
ועכשיו פתאום, בשיא החיכוך, כשהוא ואני סוג של ממרפקים זה את זאת, אני מתחילה לחשוב שיש לי רגשות אליו?!
מעבר למטופש, זה דופק אותי בכל כך הרבה כמות, כי אני לא התנהגתי כמו שהתנהגתי איתו עד היום, כי נמשכתי אליו.
למעשה, אני די נרתעתי ממנו, כי אני חושבת שהוא חמום מוח.
אבל עכשיו אני נרתעת ממנו כי אני חושבת שהוא טוב מדי בשבילי.
אתם יודעים מה זה עבורי לחשוב שיש גבר מסוים, שהוא כאילו, מעל לרמה שלי?
זה כל כך מתסכל.
אני צריכה לחכות ולראות מה קורה, ובינתיים לשמור ממנו מרחק, כי אני ממש לא מתכוונת להמשיך איתו בדינמיקה הזאת של אש ותמרות עשן, כשאני מתחילה לתהות אם אני מפתחת רגשות אליו.
כנראה שזה למה צריך להיות נחמדים לאנשים, ולהיות איתם בשלום, גם יום אחד פתאום, מישהו שאת לא שמה עליו זין, יכול להפוך למישהו שלא רק שאת מחבבת, אלא גם חושבת שהוא כמה רמות מעלייך.
יש לי סיבה טובה לפקפק ברגשות שלי, אתם יודעים אני אדם שכנה עם עצמו, זה לא רק התסמונת הקדם־וסתית.
הוא גרם לי לקנא, לא אליו, אלא במישהי שהוא התאהב בה אבל לא יכול להיות איתה.
הוא דיבר עליה כל כך יפה, ובמקום להרגיש נטרלית כמו בעבר, כי לא אכפת לי עם מי הוא יוצא, חשתי עצובה שעליי אף גבר בחיים לא ידבר כמו שהוא מדבר עליה.
הוא אמר דבר מזעזע: "אני רוצה לפגוש את ההורים שלה, ללחוץ להם את היד, ולהגיד להם שהם עשו עבודה טובה."
זה כאילו, נגע בי במקום כל כך עמוק.
הוא לא אמר רק את זה, הוא עף עליה ברמות, ציין את כל הדברים שבגללם היא שווה את זה, היא פאקינג לומדת רפואה!
יש לה את השם הכי יפה בעולם לדעתו, היא יפה, היא נמצאת בחו"ל עכשיו ובמילא הם לא ייפגשו כי הוא סיים את זה איתה כי היא לא רוצה קשר רציני.
הקנאה שזה עורר בי יואו.
זה באמת לא קנאה אליו, זה לא קנאה של "עכשיו אני רוצה אותו", אלא לרצות להיות כמוה במובנים מסוימים, להרגיש סוג של "נחותה" על כל הדברים האלה שאף פעם לא חשבתי שהם חשובים - כמו זה שלא טיילתי בחו"ל, ושלא עשיתי תואר.
זה פשוט... הדברים האלו שבני אדם מעריכים, גם אני מעריכה.
אני גם מעריכה אדם שעושה תואר, אני גם מעריכה אדם שהיה בחו"ל ומבקר בחו"ל, אני גם מעריכה אנשים שעובדים במד"א או לומדים רפואה.
בגלל שאני מעריכה, זה יוצר אצלי כאילו, קנאה כזאת אין לי ממש מה לעשות איתה - כי הרי אני לא הדברים האלה.
אם יש בי משהו להעריך, זה לא בדברים האלה, ואני כרגע לא ממש מצליחה לראות את הערך של עצמי, בטח שאני גם לא באה מבית טוב, ואני לא יפה באופן אובייקטיבי.
לא יודעת, כל העניין הזה, אפילו שהוא כאילו קשה, כי זה קנאה, זה לא מכאיב לי כי אני לא באמת באמת מקנאה, אני לא באמת באמת עצובה שהוא בקטע של מישהי שהיא לא אני וגם לא דומה לי.
מה שאני באמת מרגישה, זה שאני אדם שלא נחשב מצליח ומוערך, אפילו לא בהגדרה שלו עצמו למה ששווה הצלחה והערכה.
כי רופאה אני לא אהיה!
ואני לא ארגיש יותר טוב עם עצמי אם אני אהיה רופאה, אני לא ארגיש פתאום שיש לי סופר ערך.
אבל כן יש דברים שאני מעריכה, ורלוונטיים אליי, ואני מרגישה חוסר סיפוק מכך שאני כאילו מנסה להגיע לדברים האלה, אבל אני בתקיעות.
הדבר שהכי קשה לי איתו כרגע, מבחינת משהו שאני באמת רוצה להיות טובה בו, זה איך שאני מדברת.
כאילו יצא לי לשמוע שני גברים מתוכניות ריאליטי, ומבטאים את עצמם בצורה כל כך טובה, מהירה, נוגעת ופשוטה - וכמוהם אני רוצה לדבר.
אבל כשאני מדברת, אפשר לשמוע על הקול שלי, את המקום שבו אני נמצאת בחיי.
אפשר לשמוע שאני מבולבלת, שאין לי בסיס, שאני לא בטוחה על מה אני מדברת ולשם מה בכלל.
וזה באמת, אם הייתי יכולה פשוט להיות אדם שמדבר יפה, לפחות כמו שאני כותבת, זה היה מרגיע אותי מספיק, זה היה נחשב להישג מרשים עבורי.
אז להיות בתהליך הזה, של לנסות לשפר את הדיבור שלי, בלי לדעת בכלל אם הוא יכול להשתפר, ולהקשיב לעצמי, ולא לאהוב את מה שאני שומעת, זה אחד הדברים שמטרגרים אותי לאחרונה.
אם אני לא אצליח לדבר כמו שאני חושבת, אנשים אף פעם לא יקלטו מי אני, ואני אף פעם לא ארגיש בנוח עם עצמי.
ואני באמת לא מבינה למה בדיבור, זה כל כך הרבה יותר מסובך לי להרכיב משפטים.
אגב אם הקטע הזה היה נגיד, משהו שאני שופטת כמו שאני שופטת את הדיבור שלי, הייתי אומרת לעצמי "את אומרת יותר מדי 'באמת'."
אני חושבת שבכתיבה הרבה יותר קל לעקוב אחרי המחשבות שלי, ושבדיבור זה כנראה אחרת.
אני לא יכולה לדבר כמו שאני כותבת, כי זה פשוט לא יהיה הדבר הכי טוב למי שמקשיב לי.
ואולי זה משהו שאני יכולה לעשות כדי להשתפר בניסוח שלי כשאני מדברת, וזה לכתוב כאילו לא קוראים אותי אלא שומעים אותי.
יואו אני מרגישה שחשפתי פה יותר מדי אמת בבת אחת.
זה פשוט הכול מצטבר לי.
תסמונת קדם־וסתית, או שמשהו בנפש שלי מציף אותי.
לסיכום:
1. אני מתוסכלת כי אני לא מצליחה לחוות הצלחה, בדרך שבה אני מגדירה הצלחה.
2. יש לי ספק לגבי אם אני פתאום התחלתי לחבב מישהו באמת, או שזה רק בגלל טריגר הקנאה באישה אחרת, ואיזשהו שקר פסיכולוגי שאם אני אשיג את הגבר הזה שרוצה את האישה האחרת שלא דומה לי בכלל - זה יהיה כמו לנצח את האישה האחרת.
3. נמאס לי לא להצליח להביע את עצמי בדיבור כמו בכתיבה.
4. כנראה שהניסוחים והמשפטים שאני רגילה להרכיב תוך כדי כתיבה, לא מתאימים לדיבור בהיר, ואני צריכה לא לנסות לדבר כמו שאני כותבת, אלא להבין אילו משפטים קלים להבנה דרך שמיעה.
למה אני עדיין לא מרגישה עייפה?
סעמק.
לא יודעת, משהו בי מנותק היום.
זה כאילו אני מדברת על כל הדברים האלה שהם לדעתי חשובים ורציניים, אבל אני לא מרגישה ברגש עמוק כמו שאני רגילה להרגיש.
קשה לי להסביר את זה, אבל זה כאילו, הבעיות האלה שונות לי מהבעיות והטרדות שהיו לי לפני.
הן מרגישות אחרת, הן מרגישות כמו אתגר, כמו משהו להשתפר עבורו וללמוד עבורו.
וזאת אנרגיה יותר טובה מאשר בעיות שהן לא בגללי, וקשה לי לפתור אותן כי הן לא באזור הנוחות שלי, כמו כסף, בעיות בבית, יחסים עם בני אנוש.
הבעיות האלה הרבה יותר קלות לי לעיכול, כי הן בעיות של תקשורת וכנות וחיבור.
ואלו דברים שאני הרבה יותר בנוח לעבוד עליהם.
זה מזכיר לי משפט מהספר "חוכמת האדישות" של מארק מנסון:
"הצבת ערכים טובים יותר בראש סולם העדיפויות, ובחירת דברים טובים יותר לשים זין עליהם. כי כשאתה שם זין טוב יותר, אתה מקבל בעיות טובות יותר. וכשאתה מקבל בעיות טובות יותר, אתה מקבל חיים טובים יותר."
יש לי את הבעיות האלה, אבל אני רואה בהן בעיות טובות.
הן מרגישות לי אחרת, הן מרגישות לי רצויות, הן מרגישות לי כמו משהו אתגר שבאמת שאני רוצה לעמוד בו.
אפילו שהבעיות שאינן טובות בעיניי עדיין נוכחות, אולי דרך השיפור באזורים שכן חשובים לי בחיים, שזה הנפש שלי, התקשורת שלי, היחס שלי אל בני אדם - אני אלמד גם איך להתמודד עם הבעיות "הרעות".
בעיה רעה בדוגמה, זה שאני לא רוצה לגור עם המשפחה שלי יותר, ואני רוצה לעבור לגור לבד, אבל אין לי מושג איך אני אוכל לעשות את זה כרגע.
עוד בעיה רעה, זה שאני לא מצליחה לרדת את ה8 קילו האחרונים.
עוד בעיה רעה, זה שאין לי כסף לקנות פלאפון חדש, והוא עוד חודש כבר בן 8, והוא צריך לפרוש, במיוחד שהוא נפל לאחרונה ויש כתמים סגולים על המסך.
זה שאני כותבת עכשיו, על בעיות שהן לא הבעיות האלה - זה כבר מרענן עבורי.
זה נשמע דפוק להודות על בעיות, אבל כן, אני מודה על כך שאני מתעסקת בבעיות טובות יותר, ומניחה את הבעיות הרעות לפחות מנטלית בצד.
וזהו אני צריכה לישון, אני כבר מגיעה לשעה ה23, ואם אני לא אזהר יתחילו לי עיקצוצים בלב מהחוסר שינה.
(28/5/26 8:00)