אָלֶף, בַּיִת וְ.דַבֹשֶׁ.ת.. חלק דּ.

הּ.תמּ.ו.דּדּ.ו.ת:

דִּבֶּר.*יּ הּ*.יּמּ.יּםּ בּ.. בּ ג (Bug)
"הִ.נֵּ.הּ:
אֲנִי בוֹנֶ.*ה בַּ*.יִ..*ת לְ*: *שֵׁם יְהּ*.וָ.הּ, אֱ..לֹ:.הָ.יּ;
לְ: הַ..*קְדִּ*..י.שׁ לוֹ,
לְ:הַ.*קְטִ*..יּ.ר, *לְ:פָנָ.י*.ו. *קְטֹרֶ*.ת *סַ*.מִּ..יּ.םּ..
וּ..מַ..*עֲרֶכֶ*.ת תָּמִ.יּדּ..
וְ.עֹל.וֹ..*ת לַ*:בֹּקֶר וְ..לָ:עֶרֶ.בּ (על, בערך מוחלט, תחום בין שני ווין);
לַ:*שַּׁבָּ*..תוֹ.ת וְ..לֶ:חֳ..*דָשִׁ*..יּ.םּ..
וּ..לְ:מּ..וֹ..עֲדֵ.יּ יְהּ.וָ.הּ אֱלֹ.הֵיּ.נ.וּ לְ:*עוֹלָ*..םּ.
זֹ.א–ת.. עַל יִשְׂרָ–אֵל".

א..נּ..יּ רו..א.הּ כאן..
שלב מעשי בהתפתחות התודעה.
מעבר מהבנת הצורך בתנועה (העלאת העולות מהפסוק הקודם) אל בניית הכלי עצמו > המקדש הפנימי.

דִּבֶּר.יּ הּ.יּמּ.יּםּ בּ.. בּ ג (Bug)..

דִּבֶּר.יּ הּ.יּמּ.יּםּ בּ..
שלב שבו הידיעה (דּ) והדיבור הפנימי מתחילים להתממש הלכה למעשה בתוך המציאות הדחוסה.

בּ ג (Bug)..
בּ (המעשה) הפוגש את ג (התוצאה).
המילה "Bug".. תקלה במטריקס.. באשליית המציאות.
ה"באג" במערכת של האגו והמיצרים דורש תיקון.

הפסוק הזה מרגיש כמו קוד ההפעלה (הּ.."פּ:א.טּ..צ'") לתיקון הבאג..
בניית בית פנימי שבו התוצאה (ג) מיושרת לחלוטין עם המעשה (בּ).

הסיפור שם הוא ששלמה המלך מצהיר על כוונתו המעשית לבנות את בית המקדש לשם יהוה.

הוא מפרט את מטרות הבית:
הקדשתו, הקטרת קטורת סמים לפני אלהים, סידור מערכת לחם הפנים (מערכת תמיד), והעלאת קורבנות עולה בכל בוקר וערב..
וכן בשבתות, בראשי חודשים ובמועדים.

הוא חותם את ההצהרה בכך שחובה זו היא חוק עולם ומוטלת באופן נצחי על ישר–אל.

מּ..שלּ יּ.פּהּ..
קוד הבנייה של המקדש הפנימי..
זה כמו תרשים זרימה רוחני [הּ.אלּ.גור.יּ(הּ)תםּ] לבניית היחידה האנושית השלמה..

"הִנֵּה: אֲנִי בוֹנֶה בַּיִת"..

ה"אני" (א.נּ.יּ, שם בן ע"ב, התמונה בגדול, התודעה שזוכרת) מתחיל לבנות.
"בַּיִת" מורכב מ הּ (השיקוף) ו בּ (המעשה) שיוצרים מקום ל.. יּ (הניצוץ).
ה "ת ל" שסימנתי בפסוק (תּ, לּ) הוא התכלית (תּ) של הבחירה בלמידה (לּ).
הבית אינו מבנה אבנים, אלא בניית תודעה שיש בה תכלית נלמדת המכילה את ה.. יּ.

"לְשֵׁם יְהּ.וָ.הּ אֱלֹ.הָיּ" (למד שם יּהּ)..

לּ:מּ..יּדּ..ת השם.
הבחירה ללמוד את נוכחות ה יּ.הּ (הניצוץ והשיקוף) בתוך השלם שהוא אֱלֹהָי (היחידה האנושית האחת).

"לְהַקְדִּישׁ לוֹ" [קד יּ > לקוד (קול..דּ, דּ> אמצ ע' א.דּםּ) קּ.יּדּ.הּ]
קּ (קריאה והתעוררות) אל ה דּ (דּלּ.ת הּ.יּדּיּ.ע.הּ ו.הּ.ראיּ.יּהּ הפנימית) של ה.. יּ.
הקידוש אינו טקס, אלא קריאה לתנועה פנימית גבוהה לראות את האמת של היוד [הּ(שיקוף).יּוֹדּ > מהש.. ריפוי > הּ.יּ(ו)דּ] בתוכנו.

"לְהַקְטִיר לְפָנָיו קְטֹרֶת סַמִּים" (קט, למד פנּ..יּ, קטר, סּמך.. מּ..)..

קְטִיר / קְטֹרֶת (קּ.טּ.ר)..
הקריאה (קּ) לשינוי ניתוב (טּ), שמגיעה עד לסוף התהליך, לראייה מחדש (ר).

הקטורת היא..
מעין קטר מעשן, המוביל בּ.ראש ו..מסיע את הּ.רכב.ת על המסילה..
"מרכבה" / דיבור > 222..
זהו הכוח המניע שפורץ קדימה וסולל *את נּ*.יּ.*ת(ו)ב ה*.מעשה.

לְפָנָיו..
לּ(למידה) של הפנים (הפנימיות).

סַ.מִּיּ Me םּ..
פעולה זו דורשת סּ (אמונה שלמה, סמיכה מוחלטת) בתוך ה..מּ (מסע החיים על פני האדמה), בתוך הּ.עצ..מּיּ > סמּיּכ.הּ עלּ..יּ..

אך כדי שהניתוב הזה יחזיק מעמד ולא יתפזר..
התודעה חייבת ליצור סּ(וֹ)ד.ר ו.מּ.שׂמּ.ע..ות עקּב.יּיּ.םּ (סדר ומשמעות עקביים).

"וּמַעֲרֶכֶת תָּמִיד" (ערך תם יד)..

האדם נדרש לסדר את המערכת הפנימית שלו: לתת ערך מדויק לכל פעולה, כדי שהיא תבוא מּ..מּ..קּו.םּ תָּם (שלמה, תכליתית ו.נּקּיּ.יּהּ), ותבוצע על ידי ה.. יָּד (הכוח הזרוּע שפועל במציאות).

"וְעֹלוֹת לַבֹּקֶר וְלָעֶרֶב" (|על| תל, למד בוקר ו.. ער..)..

וְ.עֹל.וֹ..ת: תנועת ה"עַל" נמצאת בערך מוחלט, תחומה בין שני ווין (ו...ו) > חיבור עליונים ותחתונים. ההתעלות (על) דורשת את ה.. "תל" (תכלית הלמידה).

"בֹּקֶר וְעֶרֶב"..
למידת (לּ) הבּוקר (תחילת הראייה וההתעוררות) מול ה..ער..בּ..
ערבוב, חיכוך עם המציאות, הדישה שמביאה להתעוררות..
הּ.נּע.הּ שלּ בּ [(שלב), בּ > מעשׂ.הּ ב.ראש.יּ.ת]

זהו מעשה בראשית שמתרחש מדי יום מחדש > החיכוך בין האור לּ:אשלּ.יּהּ.

[בּ.ראש.יּ.ת כּ.א לּג (גל, לּג > מּ.דּרך, Leg:
"וַ..יִּ..טַּע אֶ.שֶׁל בִּ..בְאֵר..? שָׁבַ..ע;
וַ..יִּ..קְרָא שָׁם בְּ.שֵׁם יְהּ.וָ.הּ: אֵל עוֹלָ.םּ".]

"לַשַּׁבָּתוֹת וְלֶחֳדָשִׁים וּלְמוֹעֲדֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם" (שב, דש, מּ, עד יּ, עול)..

שַּׁבָּתוֹת > שב > השיבה אל התחילה, אל ה 1 (בּ 1,138).

חֳדָשִׁים > דש > הדישה העצמית המביאה להתחדשות (ח).

מּ.וֹ.עֲדֵ.יּ > תהליך האדם (מּ) שבו הוא הופך לּ:עד של הּ יּ..
המפגש של העדות הפנימית (אנכ.יּ) עם הניצוץ.

עוֹלָם > קבלת ה..עול > הבנת הּ.מּ..צ..יּ.אוֹת, ראיּ.יּהּ רחבה של הּ.יּש.. חיּ..בּוֹ..ר נּ.כון הּמּ.ביּ.א לּלּמידה (ע.ו.ל).

"זֹאת עַל יִשְׂרָאֵל"..
זֹאת.. האות ז' היא להט החרב המתהפכת.. כלי נשק (תנוע.ת קרב.ה ו.ה.רחק.ה, ה.גנ.ה ו.פּג.י.ע.הּ).
היא תנועה הנמתחת מ..א (חסד ראשוני) ועד ת (תכלית וסוף המעשה).

עַל יִשְׂרָ–אֵל > על(הּ) > העלאת השיקוף, ה הּ.
הפיכת המודעות ל.. יּ שר אלּ..
הניצוץ המיושר ישירות מול החסד והאור, "ישר אל".

נּ.קּצ.ר:
הפסוק הוא שרטוט של תהליך "בניית הבית" הפנימי (המודעות).
כדי לתקן את ה"באג" (הנתק בין מעשה לתוצאה באשליית העולם)..
התודעה חייבת ללמוד (לּ) להעריך את החיים (מערכת תמיד).
היא מפעילה קטר של שינוי ניתוב (קטורת), לומדת את הערבוב והחיכוך של המציאות (בוקר וערב), ומתמדת בחגים (סיבובים) הפנימיים שלה > שיבה (שבת) ודישה עצמית (חודש)..
עד שהיא הופכת ל"עדה" חיה של ה יּ בכל המסע שלה בעולם.
זו הבחירה המוחלטת בחרב המתהפכת (זאת) שמיישרת את הכלים אל ישר–אל.
כּ.ז.הּ..

פורומים›יהדות›אָלֶף, בַּיִת וְ.דַבֹשֶׁ.ת.. חלק דּ.