"טוב מאוד שפנית אלי" אמרה לילך רכזת ההתנדבות כשישבו שתיהן בבית הקפה.
"עכשיו אני מבינה שאת באמת האדם היחיד פה שיכול לסייע לי." ענתה לילי.
היא לא האמינה שגם במקום ההתנדבות שלה היא שוב תרגיש שכל הכוונות הטובות וההשתדלות מתורגמות בבית הספר חצבים בדיוק להיפך.
"כל ההתחלות קשות..." ציטטה לילך קלישאה שפתאום נשמעה נכונה.
לילי שיחזרה מול לילך כמיטב יכולתה את מה שקרה ביום שני, היום הראשון להתנדבותה עם מרינה. יום שהעזה בינה לבין עצמה לתלות בו לא מעט ציפיות והתרגשות, אף שלא הסגירה זאת.
סוף-סוף היא עושה צעד במציאות!
אך ממתי המציאות נהייתה כל כך משוגעת?
כמובן שמרינה, תלמידתה האמיתית היחידה - היא האחרונה שהייתה אשמה!
אבל לילי הרגישה שמרינה הייתה מספיק בוגרת כדי להבין שזה בלתי אפשרי, שהעמידו את לילי עם הגב לקיר. וגם אם לילי אמורה להיות המבוגר האחראי - היא לא מכירה אף אחד. מרינה יכלה להגיד לה משהו, לעזור... חוץ מלמלמל: "תודה, תודה שבאת" בסוף השיעור.
כבר מהרגע הראשון כל הסימנים לא נראו מבשרי טובות:
לילי נכנסה לבית הספר חצבים, וחוץ מהאיחול "בוקר טוב" שהחליפה עם השומר בשער - שום דבר לא הלך כמצופה:
לילך הרי הסבירה שלילי תצטרך למצוא את כיתה ד'2 ולהוציא את מרינה מהשיעור שהיא לומדת בו.
כמה קשה כבר יכול להיות למצוא כיתה ולגרום לילדה שקטה לעזוב את המורה ולהתלוות אלייך לשיעור אלטרנטיבי לאחר שהיא יודעת שאת אמורה לבוא?...
כשהתחילה לחפש את הד' הנכונה לילי כבר סימנה לעצמה את פינת הפופים על הדשא כמקום מפגש אופטימלי במזג אוויר נעים. בטח גם מרינה לא תתנגד!
מי היה אמור להגיד ללילי שכיתה ד'2 בכלל לא למדה בכיתת הלימוד שעל השלט שלה כתוב ד'2?
ולמה אף אחד ששאלה - תלמיד או מורה, לא ידע להגיד לה איפה הם לומדים עכשיו???
בסופו של דבר, אחרי ששאלה כנראה את רוב הסגל ואולי גם את המנהלת עצמה, מי יודע?... אחרי שלילי כבר התחילה לחשוב על ניסוחים יותר ברורים, יותר מזמינים ויותר מעוררים רצון לעזור... אחרי שקיללה את המשפט הגנרי היחיד שיכלה לחשוב עליו ולחזור עליו כמו תוכי: "איפה לומדת עכשיו בפועל כיתה ד'2 ?..."
לילי איכשהו מצאה את מרינה. היא התגברה על התחושות הקשות ש"נותרה לבד במערכה", התחושות האוטומטיות שחזרו לה תמיד מהילדות בסיטואציות כאלה. והתגברו כשהמורה של מרינה נזפה בה על האיחור.
"באמת הייתי אמורה לדעת שד'2 נמצאת בו'3..." היא התמרמרה בציניות - ומיד חזרה בה. היא התכווצה בתוך עצמה - שכחה איפה היא נמצאת ונראתה לעצמה קטנה ולא משפיעה.
כשמרינה התלוותה אליה והן צעדו - לילי השתדלה בכל כוחה להזכיר לעצמה את גילה ואת העובדה שסיימה תואר בהוראה.
היה נראה כבלתי אפשרי גם להחזיר את עצמה לפרופורציה, גם להשתמש בדברים הדי בנאליים שנמצאים מסביבה כדי לעניין ילדה עצובה בת תשע, גם להיזכר בסדר הדברים שרצתה להגיד... וכל זה מבלי להפיל את כל סערת הרגשות הזו על תלמידתה. ומרינה, כאילו כדי להכעיס - הייתה מסויגת, מסוגרת...
אך עם זאת - בעלת מראה תמים שימנע מהמתבונן לחשוב שהיא בעצם סנובית. לילי לא הייתה מסוגלת לכעוס עליה מרגע שראתה אותה, גם אם השתדלה מאוד.
כשסוף סוף הכול היה מוכן לשיעור, והחפצים עמדו במקום שבו לילי התכוונה שיוצגו -
היא הכינה מראש כרטיסיות וגם טושים צבעוניים - היא הרשתה לעצמה לציין לעצמה שהרגישה טוב.
היא התכוננה מראש בצורה מצוינת, ובאותה שעה עדיין הייתה בטוחה ששבירת השגרה - השיעור בחוץ, המורה הצעירה והנחמדה - אולי אפילו קצת מגניבה...
כל אלה יזמינו את מרינה להתחיל לדמיין שנה של יצירה משותפת וחווייתית, ולא עוד שיעור משעמם וטרחני. היא קיוותה כבר מהרגע הראשון להציג למרינה עולם אלטרנטיבי ממה שבית הספר מציג לה. ציפתה שמרינה תבין שאפשר לתת בה, בלילי - אמון מידי. הידיעה של לילי שכוונותיה טובות, הביטחון שהרגישה חזק בתוכה שמרינה לא צריכה לחשוש עוד, לא בשיעור הזה בכל אופן -
יעבור אוטומטית לליבה של הילדה. גם שיעור אחד יכול להשפיע, בעיקר בגיל צעיר. והשיעור הזה היה אמור לגרום למרינה להרגיש כבר ממבט ראשון שלילי לא באה סתם. שיש גם דברים טובים בלהיות השקטה והחכמה, ולילי תוכיח לה את זה.
בתיק היו ללילי גם עוד כמה משחקים והפעלות, ליתר ביטחון - למקרה שמרינה כן תגלה אסרטיביות בלתי צפויה ותתנגד למה שלילי תכננה.
לילי חישבה שאם תכין מגוון אפשרויות, היא בטוח תמצא מה שיעסיק ילדה בכיתה ד' למשך פחות משעה, כך שהשיעור לפחות לא יוכתר ככישלון. גם אם לילי תתבאס משינוי התוכניות - מרינה בטוח תיהנה כשתמצא בין שלל האפשרויות משהו שהיא אוהבת לעשות בשקט, במקום לסבול בכיתה עם כל הרעש והבריונות.
עכשיו נשאר לה רק לפתוח בהרצאת הפתיחה ששיננה לעצמה הכי הרבה פעמים שהצליחה -
ההרצאה שהייתה אמורה להציג את לילי כבחורה צעירה ומלאת ביטחון שיכולה להוביל ילדה לא בטוחה בעצמה לעבר סיפוק והגשמה.
כל העזרים הצבעוניים, ההתלהבות שלרגעים נראתה ללילי מלאכותית ומיותרת - הלבוש המוקפד שבחרה לילי...
- כולם היו אמורים ליצור אצל מרינה ציפייה לחוויה שהיא ולילי יעברו השנה.
אבל נראה היה שגם מרינה עצמה - שכל השיעור נתפר סביבה בלי תוכנית ב'...
פשוט לא מתעניינת במיוחד.
לילי ניסתה לשכנע את עצמה שזה בסך הכול נובע מחוסר ביטחון להראות עניין ולהתקרב.
אבל חוסר ההתעניינות של מרינה רק גבר. בעיקר אחרי שבנות אחרות - שמשום מה נשלחו גם הן להרצאה, השתלטו על השיעור.
לילי ניסתה להתנגד לאחת הבנות שנראתה המנהיגה - להסביר בתוקף שהאווירה ההיתולית אינה במקומה. הרי מטרתו של השיעור שהכינה לילי הוא לעזור למרינה או לפחות לדבר על ההכרח למנוע בריונות -
ובמקום זאת נשאלו לעיני מרינה שאלות מתריסות שהביכו את לילי.
לילי אפילו לא הבינה איך זה קרה ומי הבנות שידעו כל כך טוב ללחוץ לה על הנקודות הרגישות. האם הן בכלל מכיתתה של מרינה? או שמא בנות מכיתות גבוהות שמנסות לעשות בלגן ושיקרו בקשר לסיבת נוכחותן?...
אבל גם לא היה את מי לשאול.
"עכשיו אני מבינה שאת באמת האדם היחיד פה שיכול לסייע לי." ענתה לילי.
היא לא האמינה שגם במקום ההתנדבות שלה היא שוב תרגיש שכל הכוונות הטובות וההשתדלות מתורגמות בבית הספר חצבים בדיוק להיפך.
"כל ההתחלות קשות..." ציטטה לילך קלישאה שפתאום נשמעה נכונה.
לילי שיחזרה מול לילך כמיטב יכולתה את מה שקרה ביום שני, היום הראשון להתנדבותה עם מרינה. יום שהעזה בינה לבין עצמה לתלות בו לא מעט ציפיות והתרגשות, אף שלא הסגירה זאת.
סוף-סוף היא עושה צעד במציאות!
אך ממתי המציאות נהייתה כל כך משוגעת?
כמובן שמרינה, תלמידתה האמיתית היחידה - היא האחרונה שהייתה אשמה!
אבל לילי הרגישה שמרינה הייתה מספיק בוגרת כדי להבין שזה בלתי אפשרי, שהעמידו את לילי עם הגב לקיר. וגם אם לילי אמורה להיות המבוגר האחראי - היא לא מכירה אף אחד. מרינה יכלה להגיד לה משהו, לעזור... חוץ מלמלמל: "תודה, תודה שבאת" בסוף השיעור.
כבר מהרגע הראשון כל הסימנים לא נראו מבשרי טובות:
לילי נכנסה לבית הספר חצבים, וחוץ מהאיחול "בוקר טוב" שהחליפה עם השומר בשער - שום דבר לא הלך כמצופה:
לילך הרי הסבירה שלילי תצטרך למצוא את כיתה ד'2 ולהוציא את מרינה מהשיעור שהיא לומדת בו.
כמה קשה כבר יכול להיות למצוא כיתה ולגרום לילדה שקטה לעזוב את המורה ולהתלוות אלייך לשיעור אלטרנטיבי לאחר שהיא יודעת שאת אמורה לבוא?...
כשהתחילה לחפש את הד' הנכונה לילי כבר סימנה לעצמה את פינת הפופים על הדשא כמקום מפגש אופטימלי במזג אוויר נעים. בטח גם מרינה לא תתנגד!
מי היה אמור להגיד ללילי שכיתה ד'2 בכלל לא למדה בכיתת הלימוד שעל השלט שלה כתוב ד'2?
ולמה אף אחד ששאלה - תלמיד או מורה, לא ידע להגיד לה איפה הם לומדים עכשיו???
בסופו של דבר, אחרי ששאלה כנראה את רוב הסגל ואולי גם את המנהלת עצמה, מי יודע?... אחרי שלילי כבר התחילה לחשוב על ניסוחים יותר ברורים, יותר מזמינים ויותר מעוררים רצון לעזור... אחרי שקיללה את המשפט הגנרי היחיד שיכלה לחשוב עליו ולחזור עליו כמו תוכי: "איפה לומדת עכשיו בפועל כיתה ד'2 ?..."
לילי איכשהו מצאה את מרינה. היא התגברה על התחושות הקשות ש"נותרה לבד במערכה", התחושות האוטומטיות שחזרו לה תמיד מהילדות בסיטואציות כאלה. והתגברו כשהמורה של מרינה נזפה בה על האיחור.
"באמת הייתי אמורה לדעת שד'2 נמצאת בו'3..." היא התמרמרה בציניות - ומיד חזרה בה. היא התכווצה בתוך עצמה - שכחה איפה היא נמצאת ונראתה לעצמה קטנה ולא משפיעה.
כשמרינה התלוותה אליה והן צעדו - לילי השתדלה בכל כוחה להזכיר לעצמה את גילה ואת העובדה שסיימה תואר בהוראה.
היה נראה כבלתי אפשרי גם להחזיר את עצמה לפרופורציה, גם להשתמש בדברים הדי בנאליים שנמצאים מסביבה כדי לעניין ילדה עצובה בת תשע, גם להיזכר בסדר הדברים שרצתה להגיד... וכל זה מבלי להפיל את כל סערת הרגשות הזו על תלמידתה. ומרינה, כאילו כדי להכעיס - הייתה מסויגת, מסוגרת...
אך עם זאת - בעלת מראה תמים שימנע מהמתבונן לחשוב שהיא בעצם סנובית. לילי לא הייתה מסוגלת לכעוס עליה מרגע שראתה אותה, גם אם השתדלה מאוד.
כשסוף סוף הכול היה מוכן לשיעור, והחפצים עמדו במקום שבו לילי התכוונה שיוצגו -
היא הכינה מראש כרטיסיות וגם טושים צבעוניים - היא הרשתה לעצמה לציין לעצמה שהרגישה טוב.
היא התכוננה מראש בצורה מצוינת, ובאותה שעה עדיין הייתה בטוחה ששבירת השגרה - השיעור בחוץ, המורה הצעירה והנחמדה - אולי אפילו קצת מגניבה...
כל אלה יזמינו את מרינה להתחיל לדמיין שנה של יצירה משותפת וחווייתית, ולא עוד שיעור משעמם וטרחני. היא קיוותה כבר מהרגע הראשון להציג למרינה עולם אלטרנטיבי ממה שבית הספר מציג לה. ציפתה שמרינה תבין שאפשר לתת בה, בלילי - אמון מידי. הידיעה של לילי שכוונותיה טובות, הביטחון שהרגישה חזק בתוכה שמרינה לא צריכה לחשוש עוד, לא בשיעור הזה בכל אופן -
יעבור אוטומטית לליבה של הילדה. גם שיעור אחד יכול להשפיע, בעיקר בגיל צעיר. והשיעור הזה היה אמור לגרום למרינה להרגיש כבר ממבט ראשון שלילי לא באה סתם. שיש גם דברים טובים בלהיות השקטה והחכמה, ולילי תוכיח לה את זה.
בתיק היו ללילי גם עוד כמה משחקים והפעלות, ליתר ביטחון - למקרה שמרינה כן תגלה אסרטיביות בלתי צפויה ותתנגד למה שלילי תכננה.
לילי חישבה שאם תכין מגוון אפשרויות, היא בטוח תמצא מה שיעסיק ילדה בכיתה ד' למשך פחות משעה, כך שהשיעור לפחות לא יוכתר ככישלון. גם אם לילי תתבאס משינוי התוכניות - מרינה בטוח תיהנה כשתמצא בין שלל האפשרויות משהו שהיא אוהבת לעשות בשקט, במקום לסבול בכיתה עם כל הרעש והבריונות.
עכשיו נשאר לה רק לפתוח בהרצאת הפתיחה ששיננה לעצמה הכי הרבה פעמים שהצליחה -
ההרצאה שהייתה אמורה להציג את לילי כבחורה צעירה ומלאת ביטחון שיכולה להוביל ילדה לא בטוחה בעצמה לעבר סיפוק והגשמה.
כל העזרים הצבעוניים, ההתלהבות שלרגעים נראתה ללילי מלאכותית ומיותרת - הלבוש המוקפד שבחרה לילי...
- כולם היו אמורים ליצור אצל מרינה ציפייה לחוויה שהיא ולילי יעברו השנה.
אבל נראה היה שגם מרינה עצמה - שכל השיעור נתפר סביבה בלי תוכנית ב'...
פשוט לא מתעניינת במיוחד.
לילי ניסתה לשכנע את עצמה שזה בסך הכול נובע מחוסר ביטחון להראות עניין ולהתקרב.
אבל חוסר ההתעניינות של מרינה רק גבר. בעיקר אחרי שבנות אחרות - שמשום מה נשלחו גם הן להרצאה, השתלטו על השיעור.
לילי ניסתה להתנגד לאחת הבנות שנראתה המנהיגה - להסביר בתוקף שהאווירה ההיתולית אינה במקומה. הרי מטרתו של השיעור שהכינה לילי הוא לעזור למרינה או לפחות לדבר על ההכרח למנוע בריונות -
ובמקום זאת נשאלו לעיני מרינה שאלות מתריסות שהביכו את לילי.
לילי אפילו לא הבינה איך זה קרה ומי הבנות שידעו כל כך טוב ללחוץ לה על הנקודות הרגישות. האם הן בכלל מכיתתה של מרינה? או שמא בנות מכיתות גבוהות שמנסות לעשות בלגן ושיקרו בקשר לסיבת נוכחותן?...
אבל גם לא היה את מי לשאול.