"כוחו של הרעב, התברר כגדול מכוח הצער"
מתוך הספר "הזהו אדם?"..
מאת פרימו לוי.
בספר הזה לוי מתעד את חוויותיו במחנה ההשמדה אושוויץ..
המשפט הזה משקף את המציאות האכזרית שבה הצורך הפיזי הקיומי גבר לעיתים על כל רגש אנושי אחר..
כולל האבל והכאב הנפשי.
המשפט הזה צוטט בסרט "יד האלהים" של הבמאי פאולו סורנטינו..
174517..
הוא מספר שקועקע על אמת ידו השמאלית של פרימו, עם הגעתו לאושוויץ בפברואר 1944.
המספרים מספרים: 174517..
בין יּז (יּ. ניצוץ, ז. להט החרב המתהפכת) לּ: יּ.ז:
45 > מּהּ..?
מּ. תהליך א.דּםּ על הּ.אדּמּ.הּ.
הּ. צלם, צל וצלם.. (שיקוף)
40 שנה.. מּ.
40 שנה > תהליך.
40 שנה על ההר..
40 שנה בּמּ.דּ(יּ)בּר.
רעב > 272 אותה גימטריה כמו של המילה "וְאֶצְעָקָה".
קיים רק פסוק אחד עם המילה הזו:
תהּיּ.לּיּ.םּ עז ב
"*קּוֹ*.לִ.*יּ* אֶל אֱלֹ.הִי.םּ..
וְ.אֶ..צְעָקָ:הּ..
*קּוֹ*.לִ.*י* אֶל אֱלֹ.הִיּ.םּ..
וְ.. הַאֲזִין אֵלָ..*יּ*".
פרימו לוי – הזהו האדם? = 455 בגימטריה..
קּ:פּג.. (183 = וְזָעַק)
עמודה 5, שורה 16, בריבוע הפדיון.
וְזָעַק (183) גּוּף (89) = 272.
272 הוא הרָעָב ה.. "וְאֶצְעָקָה"..
כאשר הצעקה הפנימית הטהורה (קפג = 183) מתלבשת בתוך המגבלות של הגּוּף (89)..
היא הופכת לחוויה הקיומית של הרָעָב (272), שמובילה לאותה וְאֶצְעָקָה שקורעת את השמיים כדי לשמור על צלם האדם (הּ).
קּ > קריאה והתעוררות.
הדדיות בין האדם ל יּ.
פּ > פולטת. יצירה של מציאות חדשה דרך הדיבור והתקשורת (הצעקה שיוצאת מן הפה).
גּ: תוצאת המעשה.
ההתעוררות (קּ) שבוקעת מן הפה ומנוסחת כדיבור (פּ)..
היא זו שתביא בסופו של דבר את תוצאת הפדיון והתפארת (ג).
שיּר הּ.שיּר.יּ.םּ בּ יּג
"הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ,
וְהַגְּפָנִים, סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ;
קוּמִי לּכ.יּ, רַעְיָתִי יָפָתִי..
וּ..לְכִ.יּ לָךְ".
[בּ.ראש.יּ.ת יּב א: "וַ.יֹּ.אמֶר יְהּ.וָ.הּ אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ.."]
קּ, היא קריאה, ו..."פג" הוא הפרי שטרם הבשיל.
קפג "וְזָעַק" > גימטריה זהה..
זעקה היא הכוח שמאיץ את ההבשלה.
ה"פג" הוא מצב של בוסר, מצב שבו הפרי (האדם, הרעיון, הגאולה) עדיין אחוז בעץ ולא "משוחרר" לעצמו.
הקריאה (ק) לפג (פג) היא הדרישה לשחרור:
"קוּמי לכי לך".
לא להשאר במצב של פג, של בוסר המחובר למקור שלא מאפשר תנועה.
בּ.. יּג > Big..
מאהבה (13) ל.. Big (גדול):
יעקב הוא "קָטֹן"..
"מִי יָקוּם יַעֲקֹב כִּי קָטֹן הוּא" (עמּ.ו.סּ ז)..
הקטנות היא מצב של צמצום, של גלות, של "פג".
ישר–אל הוא "גּוֹי גָּדוֹל"..
"וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם" (דִּבֶּר.יּ.םּ דּ).
המעבר מיעקב (הקטן) לישר–אל (הגדול) עובר דרך ה-יּ.גּ (13).
הּ.א.הּב.הּ (יג) היא הכוח שהופך את הקטן ל.. Big..
כוח מניע של ה.."קומי לכי לך".
הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ..
התאנה..
האות תּ (תכלית/חתימה) והאות הּ (שיקוף/הפריצה החוצה).
התאנה במקרא מסמלת לעיתים קרובות את התיקון של דעת טוב ורע.
חנטה פגיה..
ה"פג" (83) הוא שלב הביניים.
אם מוסיפים לפג (83) את הקּ (הקריאה יּ לּ יּ), מקבלים קפג..
זעקה שמשחררת את הפג מהעץ.
קפג (זעקה) + גוף (89) = 272 (רעב)..
בשיר השירים..
הרעיה והדוד נמצאים במצב של "רעב" תמידי למפגש.
ה"פג" הוא הסימן הראשון שהחורף עבר, שהרעב הולך להשביע את עצמו.
"קוּ..מִ.*י* לּ:כּ.*יּ*, רַעְ.יָתִי יָ.*פָתִ*.י..
וּ..לְכִ..*יּ* לָ:*ךְ*".
ךּ > השלמת תהליך, סיום של פרק או מצב שכלל זרימה ותנועה > שוך הּ.סופ.הּ.
התוספת של ה יּ (הניצוץ) למילים "לכי" ו "יפתי" היא מה שהופך את הפג לפרי בשל, את הקטן לגדול (Big)..
נּב.חןּ כּ.ךּ:
האות ךּ (כף סופית) היא הרגע שבו הזרימה והתנועה של הכלי (כּ) מגיעות לכדי סגירה והתייצבות..
המילה "לְכִ..יּ" מייצגת את היציאה לדרך..
את האנרגיה של התנועה והניצוץ המניע (יּ), מּ..שׂםּ:
המילה "לָ:ךְ" היא התחנה הסופית.
לּ:כּ..יּ: התנועה פונה פנימה (לּ, אל כּ), מוזנת על ידי הניצוץ (יּ).
זו הליכה אקטיבית.
לָ:ךְ.. התנועה עוצרת.
הּ..ךּ היא הקיבולת המלאה..
הסוף של ה"סופה" הפנימית שליוותה את מצב הבוסר (הפג).
ושם.. בנקודת הלָךְ, נמצא השקט ("שוך הּ.סופ.הּ").
בתוך המילה "יָ.פָתִ.י"..
יש לנו.. פת.. לחם..
הלחמה > היופי אינו נשאר רעיון מופשט.
הפת היא הכוח שמלחים את הניצוץ הרוחני אל "חומר הארץ".
מזון..
הרעב (272) היה המניע לצעקה..
הפת היא המענה.
"יפתי" היא סיום התמרה של התהליך..
מי שהפכה את הצעקה (קפג) למזון רוחני ופיזי.
זוהי "פת לחם" שאינה הישרדות, כי אם הזנה של קומה שלמה.
ה"קּ" והשחרור של ה"פּג"..
קריאה קּ פוגשת בוסר (פּג)..
מה שקורה, הוא לא רק שחרור מן העץ..
יש כאן דחיפה לעבור את מסלול ההבשלה:
קּוּמִ..יּ: ההתעוררות מהצמצום (היציאה ממצב "קטן").
לְּכִי: הפיכת הפוטנציאל לתנועה.
יָפָתִי: השלב שבו הפת (המזון/ההלחמה) הופכת לחלק מהזהות הקיומית.
לָךְ: ההגעה אל ה..ךּ > הסיום המבורך, שבו ה"סופה" של החיפוש נרגעת והופכת להוויה שלמה.
ה"פג" (83) שהיה זקוק לזעקה (183), הופך דרך הפת (הלחמה למציאות) למי שמסוגל לעמוד בדרגת יג (Big / אהבה)..
החשה, אחישנה..
המדרגה שבה ה"קטן" (יעקב) כבר אינו חושש לקום..
כי הוא מחובר לציר הניצוץ (יּ) ו.לּ:תנוב.ת הארץ.
הפדיון כאן הוא שחרור מהמצב הגולמי (פג) אל עבר המימוש המלא (גדול / ישר–אל)..
אחי..שנה..
הגיע הזמן לגדול כבר..
רעב = 272..
דִּבֶּר = 206.
דִּבֶּר חלש (544)..?
ממש לא. (411)
411 = תיא > וַ..יַּאת:
יּש.יּהּ.ו מּ..א כּהּ:
"הַעִירוֹתִי מִצָּפוֹן,
וַ.*יַּא.ת* מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ;
יִקְרָא בִשְׁמִ.יּ..
וְיָבֹא סְגָנִים כְּמוֹ חֹמֶר;
וּכְמוֹ יוֹצֵר, יִרְמָס טִיט".
דִּבֶּר שֶׁחָל (544).
בער רעב..? (544)
ונהפוכו:
נו, הַכֹּתֶרֶת (1,025) תַּעְשְׁרֶנָּה (1,025)..
ואולי תִּרְעַשְׁנָה חוֹמוֹתַיִךְ (1568 > 15 > יּהּ, 68 סח..)
זַעֲקַת הָרָעָב וְהַצֶּלֶם (1,025)
----------------------------------------
זָחַלְתִּי בִּבְהֵמוֹת..
הַפֶּשַׁע הֵמִית הַיַּלְדוּת.
וּבְהִתְבַּהֲלָה.. וַתָּמוֹג.
וַיִּתְאַבְּלוּ הַמְצֹרָעִים.
טֻמְאָתָהּ אַפְשִׁיטֶנָּה !
וּמִשְׁפָּטֶךָ כְּמִשְׁפָּטוֹ?
תֶּהֱמִי לְהַשְׁמִיעַ:
וְאֶשְׁחָקֵם, וְהַקְדִּשֵׁם;
נִשְּׁקָה אַדְמָתִי.
וָאֶחְתֹּם.
[מדרש פרטי, לא פסוק, כל מילה = 455]
...
מה הטעם למידבר? (455)
יּ.*ו*.א.*לּ דּ* יּטּ:
"מִ..צְרַ..יִ..םּ לִ:שְׁמָ..מָ..הּ תִהְיֶה,
וֶ..אֱד.וֹ.םּ..?
לְ:מִ..דְבַּר שְׁמָ..מָ..הּ תִּהְיֶה;
מֵחֲמַס בְּנֵ.יּ יְ.הוּדָ.הּ..
אֲשֶׁר שָׁפְכוּ דָם נָקִיא בְּאַרְצָם".
----------------------------------------
מתוך הספר "הזהו אדם?"..
מאת פרימו לוי.
בספר הזה לוי מתעד את חוויותיו במחנה ההשמדה אושוויץ..
המשפט הזה משקף את המציאות האכזרית שבה הצורך הפיזי הקיומי גבר לעיתים על כל רגש אנושי אחר..
כולל האבל והכאב הנפשי.
המשפט הזה צוטט בסרט "יד האלהים" של הבמאי פאולו סורנטינו..
174517..
הוא מספר שקועקע על אמת ידו השמאלית של פרימו, עם הגעתו לאושוויץ בפברואר 1944.
המספרים מספרים: 174517..
בין יּז (יּ. ניצוץ, ז. להט החרב המתהפכת) לּ: יּ.ז:
45 > מּהּ..?
מּ. תהליך א.דּםּ על הּ.אדּמּ.הּ.
הּ. צלם, צל וצלם.. (שיקוף)
40 שנה.. מּ.
40 שנה > תהליך.
40 שנה על ההר..
40 שנה בּמּ.דּ(יּ)בּר.
רעב > 272 אותה גימטריה כמו של המילה "וְאֶצְעָקָה".
קיים רק פסוק אחד עם המילה הזו:
תהּיּ.לּיּ.םּ עז ב
"*קּוֹ*.לִ.*יּ* אֶל אֱלֹ.הִי.םּ..
וְ.אֶ..צְעָקָ:הּ..
*קּוֹ*.לִ.*י* אֶל אֱלֹ.הִיּ.םּ..
וְ.. הַאֲזִין אֵלָ..*יּ*".
פרימו לוי – הזהו האדם? = 455 בגימטריה..
קּ:פּג.. (183 = וְזָעַק)
עמודה 5, שורה 16, בריבוע הפדיון.
וְזָעַק (183) גּוּף (89) = 272.
272 הוא הרָעָב ה.. "וְאֶצְעָקָה"..
כאשר הצעקה הפנימית הטהורה (קפג = 183) מתלבשת בתוך המגבלות של הגּוּף (89)..
היא הופכת לחוויה הקיומית של הרָעָב (272), שמובילה לאותה וְאֶצְעָקָה שקורעת את השמיים כדי לשמור על צלם האדם (הּ).
קּ > קריאה והתעוררות.
הדדיות בין האדם ל יּ.
פּ > פולטת. יצירה של מציאות חדשה דרך הדיבור והתקשורת (הצעקה שיוצאת מן הפה).
גּ: תוצאת המעשה.
ההתעוררות (קּ) שבוקעת מן הפה ומנוסחת כדיבור (פּ)..
היא זו שתביא בסופו של דבר את תוצאת הפדיון והתפארת (ג).
שיּר הּ.שיּר.יּ.םּ בּ יּג
"הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ,
וְהַגְּפָנִים, סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ;
קוּמִי לּכ.יּ, רַעְיָתִי יָפָתִי..
וּ..לְכִ.יּ לָךְ".
[בּ.ראש.יּ.ת יּב א: "וַ.יֹּ.אמֶר יְהּ.וָ.הּ אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ.."]
קּ, היא קריאה, ו..."פג" הוא הפרי שטרם הבשיל.
קפג "וְזָעַק" > גימטריה זהה..
זעקה היא הכוח שמאיץ את ההבשלה.
ה"פג" הוא מצב של בוסר, מצב שבו הפרי (האדם, הרעיון, הגאולה) עדיין אחוז בעץ ולא "משוחרר" לעצמו.
הקריאה (ק) לפג (פג) היא הדרישה לשחרור:
"קוּמי לכי לך".
לא להשאר במצב של פג, של בוסר המחובר למקור שלא מאפשר תנועה.
בּ.. יּג > Big..
מאהבה (13) ל.. Big (גדול):
יעקב הוא "קָטֹן"..
"מִי יָקוּם יַעֲקֹב כִּי קָטֹן הוּא" (עמּ.ו.סּ ז)..
הקטנות היא מצב של צמצום, של גלות, של "פג".
ישר–אל הוא "גּוֹי גָּדוֹל"..
"וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם" (דִּבֶּר.יּ.םּ דּ).
המעבר מיעקב (הקטן) לישר–אל (הגדול) עובר דרך ה-יּ.גּ (13).
הּ.א.הּב.הּ (יג) היא הכוח שהופך את הקטן ל.. Big..
כוח מניע של ה.."קומי לכי לך".
הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ..
התאנה..
האות תּ (תכלית/חתימה) והאות הּ (שיקוף/הפריצה החוצה).
התאנה במקרא מסמלת לעיתים קרובות את התיקון של דעת טוב ורע.
חנטה פגיה..
ה"פג" (83) הוא שלב הביניים.
אם מוסיפים לפג (83) את הקּ (הקריאה יּ לּ יּ), מקבלים קפג..
זעקה שמשחררת את הפג מהעץ.
קפג (זעקה) + גוף (89) = 272 (רעב)..
בשיר השירים..
הרעיה והדוד נמצאים במצב של "רעב" תמידי למפגש.
ה"פג" הוא הסימן הראשון שהחורף עבר, שהרעב הולך להשביע את עצמו.
"קוּ..מִ.*י* לּ:כּ.*יּ*, רַעְ.יָתִי יָ.*פָתִ*.י..
וּ..לְכִ..*יּ* לָ:*ךְ*".
ךּ > השלמת תהליך, סיום של פרק או מצב שכלל זרימה ותנועה > שוך הּ.סופ.הּ.
התוספת של ה יּ (הניצוץ) למילים "לכי" ו "יפתי" היא מה שהופך את הפג לפרי בשל, את הקטן לגדול (Big)..
נּב.חןּ כּ.ךּ:
האות ךּ (כף סופית) היא הרגע שבו הזרימה והתנועה של הכלי (כּ) מגיעות לכדי סגירה והתייצבות..
המילה "לְכִ..יּ" מייצגת את היציאה לדרך..
את האנרגיה של התנועה והניצוץ המניע (יּ), מּ..שׂםּ:
המילה "לָ:ךְ" היא התחנה הסופית.
לּ:כּ..יּ: התנועה פונה פנימה (לּ, אל כּ), מוזנת על ידי הניצוץ (יּ).
זו הליכה אקטיבית.
לָ:ךְ.. התנועה עוצרת.
הּ..ךּ היא הקיבולת המלאה..
הסוף של ה"סופה" הפנימית שליוותה את מצב הבוסר (הפג).
ושם.. בנקודת הלָךְ, נמצא השקט ("שוך הּ.סופ.הּ").
בתוך המילה "יָ.פָתִ.י"..
יש לנו.. פת.. לחם..
הלחמה > היופי אינו נשאר רעיון מופשט.
הפת היא הכוח שמלחים את הניצוץ הרוחני אל "חומר הארץ".
מזון..
הרעב (272) היה המניע לצעקה..
הפת היא המענה.
"יפתי" היא סיום התמרה של התהליך..
מי שהפכה את הצעקה (קפג) למזון רוחני ופיזי.
זוהי "פת לחם" שאינה הישרדות, כי אם הזנה של קומה שלמה.
ה"קּ" והשחרור של ה"פּג"..
קריאה קּ פוגשת בוסר (פּג)..
מה שקורה, הוא לא רק שחרור מן העץ..
יש כאן דחיפה לעבור את מסלול ההבשלה:
קּוּמִ..יּ: ההתעוררות מהצמצום (היציאה ממצב "קטן").
לְּכִי: הפיכת הפוטנציאל לתנועה.
יָפָתִי: השלב שבו הפת (המזון/ההלחמה) הופכת לחלק מהזהות הקיומית.
לָךְ: ההגעה אל ה..ךּ > הסיום המבורך, שבו ה"סופה" של החיפוש נרגעת והופכת להוויה שלמה.
ה"פג" (83) שהיה זקוק לזעקה (183), הופך דרך הפת (הלחמה למציאות) למי שמסוגל לעמוד בדרגת יג (Big / אהבה)..
החשה, אחישנה..
המדרגה שבה ה"קטן" (יעקב) כבר אינו חושש לקום..
כי הוא מחובר לציר הניצוץ (יּ) ו.לּ:תנוב.ת הארץ.
הפדיון כאן הוא שחרור מהמצב הגולמי (פג) אל עבר המימוש המלא (גדול / ישר–אל)..
אחי..שנה..
הגיע הזמן לגדול כבר..
רעב = 272..
דִּבֶּר = 206.
דִּבֶּר חלש (544)..?
ממש לא. (411)
411 = תיא > וַ..יַּאת:
יּש.יּהּ.ו מּ..א כּהּ:
"הַעִירוֹתִי מִצָּפוֹן,
וַ.*יַּא.ת* מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ;
יִקְרָא בִשְׁמִ.יּ..
וְיָבֹא סְגָנִים כְּמוֹ חֹמֶר;
וּכְמוֹ יוֹצֵר, יִרְמָס טִיט".
דִּבֶּר שֶׁחָל (544).
בער רעב..? (544)
ונהפוכו:
נו, הַכֹּתֶרֶת (1,025) תַּעְשְׁרֶנָּה (1,025)..
ואולי תִּרְעַשְׁנָה חוֹמוֹתַיִךְ (1568 > 15 > יּהּ, 68 סח..)
זַעֲקַת הָרָעָב וְהַצֶּלֶם (1,025)
----------------------------------------
זָחַלְתִּי בִּבְהֵמוֹת..
הַפֶּשַׁע הֵמִית הַיַּלְדוּת.
וּבְהִתְבַּהֲלָה.. וַתָּמוֹג.
וַיִּתְאַבְּלוּ הַמְצֹרָעִים.
טֻמְאָתָהּ אַפְשִׁיטֶנָּה !
וּמִשְׁפָּטֶךָ כְּמִשְׁפָּטוֹ?
תֶּהֱמִי לְהַשְׁמִיעַ:
וְאֶשְׁחָקֵם, וְהַקְדִּשֵׁם;
נִשְּׁקָה אַדְמָתִי.
וָאֶחְתֹּם.
[מדרש פרטי, לא פסוק, כל מילה = 455]
...
מה הטעם למידבר? (455)
יּ.*ו*.א.*לּ דּ* יּטּ:
"מִ..צְרַ..יִ..םּ לִ:שְׁמָ..מָ..הּ תִהְיֶה,
וֶ..אֱד.וֹ.םּ..?
לְ:מִ..דְבַּר שְׁמָ..מָ..הּ תִּהְיֶה;
מֵחֲמַס בְּנֵ.יּ יְ.הוּדָ.הּ..
אֲשֶׁר שָׁפְכוּ דָם נָקִיא בְּאַרְצָם".
----------------------------------------
קישור חיצוני • youtu.be
https://youtu.be/bEpAxCNZvd4?si=srD9VYbvEl92-hz3