נמשיך מכאן..
מן הלב אל היבשתא..
מן החושן אל מקום הפירוד..
ומשם.. אל האנך ואל המשפט.
דנּיּ.אלּ בּ יּ:
"עֲנוֹ כּ.שדּ.יּ.א קֳדָם מַלְכָּא וְאָמְרִין:
לָא אִיתַי אֲנָשׁ עַל יַבֶּשְׁתָּא;
דִּי מִלַּת מַלְכָּא יוּכַל לְהַחֲוָיָה.
כׇּל קֳבֵל, דִּי כׇּל מֶלֶךְ..
רַב וְשַׁלִּיט מִלָּה כִדְנָה.
לָא שְׁאֵל לְכָל חַרְטֹם וְאָשַׁף וְ.כַ.שְׂדָּ.יּ".
דנּיּ.אלּ בּ מּ:
"וּמַלְכוּ רב.יּעיּ.הּ תֶּהֱוֵא תַקִּיפָה כְּפַרְזְלָא.
כׇּל קֳבֵל דִּי פַרְזְלָא: מְהַדֵּק וְחָשֵׁל כֹּלָּא;
וּכְפַרְזְלָא דִּי מְ.רָעַ.ע..
כׇּל אִלֵּ.יּ.ןּ, תַּדִּק וְ.תֵרֹ..עַ".
בדניאל זאת שבירת כלים לקראת ההתגלות..
מאבק פנימי מול הברזל והיובש..
המציאות מתוארת כ"יַבֶּשְׁתָּא".
כל "אֲנָשׁ" הוא אי מבודד השרוי ביובש של הגרם ללא מים ורוח.
המערכות החיצוניות (חרטום, אשף, כשדי) אינן יכולות לפענח את ה"מילה" (הצו האלוהי)..
מהסיבה הפשוטה שהתקשורת איננה יכולה להיות אופקית וחיצונית.
במקביל, מלכות הברזל ("פרזלא") מייצגת את הדין הקשה והעוצמה הגולמית.
היא מפרקת, מהדקת וכותשת את כל התפיסות הישנות > "מְהַדֵּק וְחָשֵׁל כֹּלָּא"..
וזוהי שבירת כלים הכרחית, הכותשת את החומר עד דק > "תַּדִּק וְתֵרֹעַ"..
כדי להכשיר את הקרקע לחשיפת אוֹת יּ > חש.יּ.פּת הבריח התיכון, שיחבר מחדש את השברים מבפנים.
מכאן ה"אֲנָשׁ" שעל ה"יַבֶּשְׁתָּא" נקרא גם כָ"אִי" (א.דּמּ.הּ, יּ.בּש.הּ)..
יחידה מובדלת, תחומה, השוכנת ביובש החומר.
הָאִי (11) כּ.מּ..בּנּהּ הַ"אֲנָשׁ":
המילה אֲנָשׁ > א' (היחיד) ו נ' (הנפילה / הנפרדות) אל מול ה שׁ' (האש / הרוח).
כשהוא על ה"יבשתא", הוא מוגדר על ידי גבולות הגֶּרֶם היבש שלו.
הבדלה (לּ:א הּ.פּרדּ.הּ) בין מים עליונים למים תחתונים..
ניגע לרגע בים המוות, מי היצר והתאווה, ב.. אי היבש / העפר, האדמה היבשה:
ה "גו", הצל, הגוזל לעצמו את "מִלַּת מַלְכָּא"..
הוא ראוי למילת מלוכה לא כשהוא נמס במים אחרים, ולא כשהוא נסגר ביובשו.
אלא כשהוא יבשה תחומה ומודעת לכך שהיא חיה מן ובזכות המים הפנימיים מבלי להיבלע בימים אחרים..
או להיסחף בזרמים, כּ.אדּמּ.הּ תלושה.
אדּמּ.ת סח.ף, ללא אחיזה, סופ.הּ ב.מּ.*ערב*.וֹ.לּ:ת.
מכאן מוגשים הפסוקים לא כראיות אחידות.. ולא כ"בית דין" של הוכחות..
הם הדהודים שונים של אותו מבנה:
אי, גבול, משפט, פלישה, ועוגן פנימי.
[תהּיּ.לּיּ.םּ לּב טּ]
"אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד..
אֵין הָבִין.
בְּמֶתֶג וָרֶסֶן, עֶדְיוֹ לִבְלוֹם.
בַּל.
קְרֹב אֵלֶיךָ".
נחזור ל.. איים השלמים, כיחידות אנושיות:
החלוקה המקורית של הבריאה מאפשרת את המרחב שבין ה"איים"..
יּשע.יּהּ.ו נּא הּ:
"קָרוֹב צִדְקִ.יּ, יָצָא יִשְׁעִ.יּ;
וּזְרֹעַי עַמִּים יִ.שְׁפֹּט.וּ.
אֵלַ..יּ אִיִּים יְקַוּוּ,
וְאֶל זְרֹעִ..יּ *יְיַ..חֵלּ.וּן*".
יּשע.יּהּ.ו הּ ב:
"וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק;
וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ;
וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים..
וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים".
יּשע.יּהּ.ו הּ ז..
"כִּי כֶרֶם יְהּ.וָ.הּ צְבָאוֹת..
בֵּית יִשְׂרָ–אֵל.
וְאִישׁ יְ.הוּדָ.ה נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו..?
וַ.יְ.קַו לְמִשְׁפָּט.
וְהִנֵּה:
מִשְׂ..פָּח לִ:צְדָקָ.הּ.
וְהִנֵּה:
צְעָקָ.הּ"..
...
תהּיּ.לּיּ.םּ יּ יּז ע.דּ יּח..
יזע ההדחה, עמל ההדחה.
"תַּאֲוַת עֲנָוִים שָׁמַעְתָּ, יְהּ.וָ.הּ,
תָּכִין לִבָּם.
תַּקְשִׁיב אׇזְנֶךָ לִשְׁפֹּט;
יָ..תוֹם וָדָךְ..
בַּל יוֹסִיף עוֹד לַעֲרֹץ אֱנוֹשׁ מִן הָאָרֶץ".
עיינו גם בּ: איּ.ו.בּ, פּרקּ לּ, פּסּ.ו.קּיּ.םּ *דּ ע*.דּ ח.
"אַל תַּעֲרֹץ" (יּהּ.ו.שע א טּ..):
היצמדות לּ:יּ הפנימי.
לא לפלוש אל מרחב של יּ אח.ר..
ולא להפחית מן ה יּ הפנימית.
נּ.קּוֹדּ.ת הּ.ע.ג(יּ)נּ.הּ הּיּ.א המהות הפנימית.
שם נּא הּ (יּשע.יּהּ.ו) לעגון.
"תַּעֲרֹץ" > גם מלשון ערוץ..
ניסיון של א.דּםּ לפלוש לערוצי הנחל של יּ..
זוהי תנועה אופקית של שליטה ופלישה, במקום התנועה האנכית של ה"אנכי".
הַחֹשֶׁן (363) כמבטל קרע:
אם ה"אי" הוא מקום של פירוד (כל אדמה פרודה מרעותה), הרי שהחֹשֶׁן המונח על הלב..
מאחד את יּבּ (12) השבטים / החלקים.
הוא הופך את ה-11 > האי המבודד לּ: 12 > השלמות המחוברת לאנך.
הגרם (243) הוא ה"סלע" שעליו יושב ה"אי"..
אם הוא יבש, האדם כלוא בנבדלותו.
אך כשהוא הופך ל"אפיקי נחושה" (איוב)..
הערוצים אינם פולשים לאחר, אלא הופכים לצינורות של שפע אלוהי הזורם בתוך גבולות האי עצמו.
העניין הוא הגנה על הריבונות הרוחנית ("מִלַּת מַלְכָּא").
התיקון אינו למחוק את האיים ולערבבם, אלא לאפשר לכל "אי" (יחידה אנושית) למצוא את ה יּ שבתוכו, בלי "לערוץ" אל שטחו של חברו.
החיכוך בּ..קּוץ יּ > קּו.צו שלּ..יּ, קּוֹ.צ.*יּ ש*.לּ:יּ..
החיכוך ב.."קוצים" (קץ ונמאס..) הוא המפגש ההכרחי בתוך עולם הפירוד, עולם ה 11, ה"איים"..
עץ החיים כולל 10 ספירות > כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות..
אך לעיתים מציינים את דעת כספירה נוספת או מיסטית, מה שגורם לה להיחשב כספירה ה 11 במערכות מסוימות.
דעת מייצגת ידע, איחוד והתמזגות של הספירות העליונות (חכמה ובינה), והיא נחשבת ל"מפתח" שמאחד את כל הספירות..
הקוץ..
הקוץ הוא נקודת הקצה של האי.
הוא מגן על הריבונות של האנוש אך גם יוצר את הכאב המעורר.
בצד הנחש..
החיכוך בקוצים מוביל לאשמה ("וַיֶּאְשְׁמוּ הַקָּרְחִים") ולייאוש ("וְנוֹאַשׁ")..
זהו חיכוך ששורף ומכלה את הגרם.
בצד המשיח..
החיכוך הופך לדישה > עיבוד של החומר הגולמי.
הקוצים הופכים ל'קוצו של י''..
אותה נקודה דקה המחברת את האי הפרטי אל האנך האלוהי מבלי לבטלו..
ו.. החושן, המונח על הלב הוא זה שמאפשר לחיכוך הזה לא להפוך לפלישה ("ערוץ" זר)..
אלא להפוך למשפט > איזון מדויק בין האני לרעהו, תוך שמירה על קדושת ה"אי" של כל אחד ואחת.
סוד ה 363 כקו אמצעי דתיקון:
החושן, המשיח והתיקון > מניין 363: אֵל (31) + שַׁדַּ.יּ (314) + חַי (18).
אֵל שַׁדַּי.. חַי = 363.
וזהו סּ(ו)דּ ספירת ה יּ–סּ(וֹ)דּ (ברית א‑ש)..
המכונה "חי העולמים" ושבה מאיר שם שד"י.
ספירת היסוד היא סיומו של הקו האמצעי המבריח מן הקצה אל הקצה,
היא ה"אנך" היורד מן ה יּ כדי לתקן את פגם הנחש בברית..
והיא מקור חיותו של "משיח בן יוסף" (שהוא מרכבה ליסוד).
כל רצף 363 שהבאתי למעלה, נע על ציר ספירת היסוד והקו האמצעי:
מזוהמת הנחש הפוגמת בּיּ–סּוֹדּ..
ועד לתיקון ב"משיח" דרך "אל שדי חי" (363) המתגלה בתוך היחידה האנושית.
הפיכת הנחש הממית למשיח המחיה..
שסג.. כמו שהזכרתי, נמצא בתוך ריבוע הפדיון של..יּ:
עמודה 22 (כלים, אוֹת.יּ.וֹ.ת) ושורה 8 (הנצח) (מימין לשמאל)
22..
האות בּ שבה מתחילה התורה ("בראשית")..
היא צינור שדרכו הופכות 22 האותיות ל 24 ספרים..
התורה עצמה (חמישה חומשי תורה) נחשבת לשורש שיוצא מתוך כוח האותיות.
המעבר מ 22 ל 24 הוא המעבר מהכוח הגולמי של האותיות (החומר) לצורה המגובשת של הספרים (הגילוי).
סּלּ הּ, הּ..כּדּ.. U..
הוא.. ME..?
א–ת.הּ.
א–ת.הּ הּ.סּפר.
איּ.ו.בּ יּג.. כּ.ז(הּ)..:
"וְתָשֵׂם בַּסַּד רַגְלַ.יּ,
וְתִשְׁמוֹר כׇּל אׇרְח.*וֹ*.תָ.יּ..
עַל שׇׁרְשֵׁ..יּ רַגְלַ..יּ תִּתְ.חַ.קֶּ:הּ".
איּ.ו.בּ לּג (מּ.דּרך, Leg) יּא:
"יָ.שֵׂם בַּסַּד רַגְלָ.יּ.
יִ.שְׁמֹ.ר כׇּל אׇרְחֹ.תָ.יּ".
מי *שרץ* על מצב "דוס"..
לתפיסתי..
עובר הנדוס תודעתי *מעוות*.
טכנית, יש איסור להכנס לתורת הסוד, לפני ה.. הנדוס הזה.
ועל זה יש לי לּ:הּ.גידּ:
קּהּלּ.*ת א טּ..ו*..
"מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן..
וְחֶסְרוֹן, לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת".
מּ..יּכּהּ ג הּ(הּ)..?
"כֹּה אָמַר יְהּ.וָ.הּ..
עַל הַנְּבִיאִים הַמַּתְעִים אֶ–ת עַמִּ.יּ,
הַנֹּשְׁכִים בְּשִׁנֵּיהֶם..
וְקָרְאוּ שָׁלוֹם;
וַ.אֲשֶׁר לֹא יִתֵּן עַל פִּיהֶם..
וְ.קִדְּשׁוּ עָלָיו מִלְחָמָה".
בַּחֲשֵׁכָה יַשִּׂיגֵם הַנָּחָשׁ,
כְּכֹחַ פִּרְאִי מִן הַבָּשָׁן הַיָּבֵשׁ.
יֶאְשְׁמוּ הַקֵּרְחִים בְּלִבָּם הַקַּר..
וְנוֹאָשׁ מֵהָרְחֹקִים, כְּמוֹ צֵל אָפֵל.
הַחֹשֶׁן יָבִיא כַּגֶּשֶׁם הַמַּרְוֶה..
וּנְקָרְבֵם, וְנָשֻׁבָה אֶל הַשָּׁלוֹם;
נָשֻׁבָה לַשֶּׁלֶג הַטָּהוֹר, הַמַּלְבִּין..
עֵת הַשִּׂיחַ יַשִּׂיגֵם;
וְיִפָּדוּ בְּחֶמְלַת רַחֲמִים.
------------------------------
מן הלב אל היבשתא..
מן החושן אל מקום הפירוד..
ומשם.. אל האנך ואל המשפט.
דנּיּ.אלּ בּ יּ:
"עֲנוֹ כּ.שדּ.יּ.א קֳדָם מַלְכָּא וְאָמְרִין:
לָא אִיתַי אֲנָשׁ עַל יַבֶּשְׁתָּא;
דִּי מִלַּת מַלְכָּא יוּכַל לְהַחֲוָיָה.
כׇּל קֳבֵל, דִּי כׇּל מֶלֶךְ..
רַב וְשַׁלִּיט מִלָּה כִדְנָה.
לָא שְׁאֵל לְכָל חַרְטֹם וְאָשַׁף וְ.כַ.שְׂדָּ.יּ".
דנּיּ.אלּ בּ מּ:
"וּמַלְכוּ רב.יּעיּ.הּ תֶּהֱוֵא תַקִּיפָה כְּפַרְזְלָא.
כׇּל קֳבֵל דִּי פַרְזְלָא: מְהַדֵּק וְחָשֵׁל כֹּלָּא;
וּכְפַרְזְלָא דִּי מְ.רָעַ.ע..
כׇּל אִלֵּ.יּ.ןּ, תַּדִּק וְ.תֵרֹ..עַ".
בדניאל זאת שבירת כלים לקראת ההתגלות..
מאבק פנימי מול הברזל והיובש..
המציאות מתוארת כ"יַבֶּשְׁתָּא".
כל "אֲנָשׁ" הוא אי מבודד השרוי ביובש של הגרם ללא מים ורוח.
המערכות החיצוניות (חרטום, אשף, כשדי) אינן יכולות לפענח את ה"מילה" (הצו האלוהי)..
מהסיבה הפשוטה שהתקשורת איננה יכולה להיות אופקית וחיצונית.
במקביל, מלכות הברזל ("פרזלא") מייצגת את הדין הקשה והעוצמה הגולמית.
היא מפרקת, מהדקת וכותשת את כל התפיסות הישנות > "מְהַדֵּק וְחָשֵׁל כֹּלָּא"..
וזוהי שבירת כלים הכרחית, הכותשת את החומר עד דק > "תַּדִּק וְתֵרֹעַ"..
כדי להכשיר את הקרקע לחשיפת אוֹת יּ > חש.יּ.פּת הבריח התיכון, שיחבר מחדש את השברים מבפנים.
מכאן ה"אֲנָשׁ" שעל ה"יַבֶּשְׁתָּא" נקרא גם כָ"אִי" (א.דּמּ.הּ, יּ.בּש.הּ)..
יחידה מובדלת, תחומה, השוכנת ביובש החומר.
הָאִי (11) כּ.מּ..בּנּהּ הַ"אֲנָשׁ":
המילה אֲנָשׁ > א' (היחיד) ו נ' (הנפילה / הנפרדות) אל מול ה שׁ' (האש / הרוח).
כשהוא על ה"יבשתא", הוא מוגדר על ידי גבולות הגֶּרֶם היבש שלו.
הבדלה (לּ:א הּ.פּרדּ.הּ) בין מים עליונים למים תחתונים..
ניגע לרגע בים המוות, מי היצר והתאווה, ב.. אי היבש / העפר, האדמה היבשה:
ה "גו", הצל, הגוזל לעצמו את "מִלַּת מַלְכָּא"..
הוא ראוי למילת מלוכה לא כשהוא נמס במים אחרים, ולא כשהוא נסגר ביובשו.
אלא כשהוא יבשה תחומה ומודעת לכך שהיא חיה מן ובזכות המים הפנימיים מבלי להיבלע בימים אחרים..
או להיסחף בזרמים, כּ.אדּמּ.הּ תלושה.
אדּמּ.ת סח.ף, ללא אחיזה, סופ.הּ ב.מּ.*ערב*.וֹ.לּ:ת.
מכאן מוגשים הפסוקים לא כראיות אחידות.. ולא כ"בית דין" של הוכחות..
הם הדהודים שונים של אותו מבנה:
אי, גבול, משפט, פלישה, ועוגן פנימי.
[תהּיּ.לּיּ.םּ לּב טּ]
"אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד..
אֵין הָבִין.
בְּמֶתֶג וָרֶסֶן, עֶדְיוֹ לִבְלוֹם.
בַּל.
קְרֹב אֵלֶיךָ".
נחזור ל.. איים השלמים, כיחידות אנושיות:
החלוקה המקורית של הבריאה מאפשרת את המרחב שבין ה"איים"..
יּשע.יּהּ.ו נּא הּ:
"קָרוֹב צִדְקִ.יּ, יָצָא יִשְׁעִ.יּ;
וּזְרֹעַי עַמִּים יִ.שְׁפֹּט.וּ.
אֵלַ..יּ אִיִּים יְקַוּוּ,
וְאֶל זְרֹעִ..יּ *יְיַ..חֵלּ.וּן*".
יּשע.יּהּ.ו הּ ב:
"וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק;
וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ;
וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים..
וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים".
יּשע.יּהּ.ו הּ ז..
"כִּי כֶרֶם יְהּ.וָ.הּ צְבָאוֹת..
בֵּית יִשְׂרָ–אֵל.
וְאִישׁ יְ.הוּדָ.ה נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו..?
וַ.יְ.קַו לְמִשְׁפָּט.
וְהִנֵּה:
מִשְׂ..פָּח לִ:צְדָקָ.הּ.
וְהִנֵּה:
צְעָקָ.הּ"..
...
תהּיּ.לּיּ.םּ יּ יּז ע.דּ יּח..
יזע ההדחה, עמל ההדחה.
"תַּאֲוַת עֲנָוִים שָׁמַעְתָּ, יְהּ.וָ.הּ,
תָּכִין לִבָּם.
תַּקְשִׁיב אׇזְנֶךָ לִשְׁפֹּט;
יָ..תוֹם וָדָךְ..
בַּל יוֹסִיף עוֹד לַעֲרֹץ אֱנוֹשׁ מִן הָאָרֶץ".
עיינו גם בּ: איּ.ו.בּ, פּרקּ לּ, פּסּ.ו.קּיּ.םּ *דּ ע*.דּ ח.
"אַל תַּעֲרֹץ" (יּהּ.ו.שע א טּ..):
היצמדות לּ:יּ הפנימי.
לא לפלוש אל מרחב של יּ אח.ר..
ולא להפחית מן ה יּ הפנימית.
נּ.קּוֹדּ.ת הּ.ע.ג(יּ)נּ.הּ הּיּ.א המהות הפנימית.
שם נּא הּ (יּשע.יּהּ.ו) לעגון.
"תַּעֲרֹץ" > גם מלשון ערוץ..
ניסיון של א.דּםּ לפלוש לערוצי הנחל של יּ..
זוהי תנועה אופקית של שליטה ופלישה, במקום התנועה האנכית של ה"אנכי".
הַחֹשֶׁן (363) כמבטל קרע:
אם ה"אי" הוא מקום של פירוד (כל אדמה פרודה מרעותה), הרי שהחֹשֶׁן המונח על הלב..
מאחד את יּבּ (12) השבטים / החלקים.
הוא הופך את ה-11 > האי המבודד לּ: 12 > השלמות המחוברת לאנך.
הגרם (243) הוא ה"סלע" שעליו יושב ה"אי"..
אם הוא יבש, האדם כלוא בנבדלותו.
אך כשהוא הופך ל"אפיקי נחושה" (איוב)..
הערוצים אינם פולשים לאחר, אלא הופכים לצינורות של שפע אלוהי הזורם בתוך גבולות האי עצמו.
העניין הוא הגנה על הריבונות הרוחנית ("מִלַּת מַלְכָּא").
התיקון אינו למחוק את האיים ולערבבם, אלא לאפשר לכל "אי" (יחידה אנושית) למצוא את ה יּ שבתוכו, בלי "לערוץ" אל שטחו של חברו.
החיכוך בּ..קּוץ יּ > קּו.צו שלּ..יּ, קּוֹ.צ.*יּ ש*.לּ:יּ..
החיכוך ב.."קוצים" (קץ ונמאס..) הוא המפגש ההכרחי בתוך עולם הפירוד, עולם ה 11, ה"איים"..
עץ החיים כולל 10 ספירות > כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות..
אך לעיתים מציינים את דעת כספירה נוספת או מיסטית, מה שגורם לה להיחשב כספירה ה 11 במערכות מסוימות.
דעת מייצגת ידע, איחוד והתמזגות של הספירות העליונות (חכמה ובינה), והיא נחשבת ל"מפתח" שמאחד את כל הספירות..
הקוץ..
הקוץ הוא נקודת הקצה של האי.
הוא מגן על הריבונות של האנוש אך גם יוצר את הכאב המעורר.
בצד הנחש..
החיכוך בקוצים מוביל לאשמה ("וַיֶּאְשְׁמוּ הַקָּרְחִים") ולייאוש ("וְנוֹאַשׁ")..
זהו חיכוך ששורף ומכלה את הגרם.
בצד המשיח..
החיכוך הופך לדישה > עיבוד של החומר הגולמי.
הקוצים הופכים ל'קוצו של י''..
אותה נקודה דקה המחברת את האי הפרטי אל האנך האלוהי מבלי לבטלו..
ו.. החושן, המונח על הלב הוא זה שמאפשר לחיכוך הזה לא להפוך לפלישה ("ערוץ" זר)..
אלא להפוך למשפט > איזון מדויק בין האני לרעהו, תוך שמירה על קדושת ה"אי" של כל אחד ואחת.
סוד ה 363 כקו אמצעי דתיקון:
החושן, המשיח והתיקון > מניין 363: אֵל (31) + שַׁדַּ.יּ (314) + חַי (18).
אֵל שַׁדַּי.. חַי = 363.
וזהו סּ(ו)דּ ספירת ה יּ–סּ(וֹ)דּ (ברית א‑ש)..
המכונה "חי העולמים" ושבה מאיר שם שד"י.
ספירת היסוד היא סיומו של הקו האמצעי המבריח מן הקצה אל הקצה,
היא ה"אנך" היורד מן ה יּ כדי לתקן את פגם הנחש בברית..
והיא מקור חיותו של "משיח בן יוסף" (שהוא מרכבה ליסוד).
כל רצף 363 שהבאתי למעלה, נע על ציר ספירת היסוד והקו האמצעי:
מזוהמת הנחש הפוגמת בּיּ–סּוֹדּ..
ועד לתיקון ב"משיח" דרך "אל שדי חי" (363) המתגלה בתוך היחידה האנושית.
הפיכת הנחש הממית למשיח המחיה..
שסג.. כמו שהזכרתי, נמצא בתוך ריבוע הפדיון של..יּ:
עמודה 22 (כלים, אוֹת.יּ.וֹ.ת) ושורה 8 (הנצח) (מימין לשמאל)
22..
האות בּ שבה מתחילה התורה ("בראשית")..
היא צינור שדרכו הופכות 22 האותיות ל 24 ספרים..
התורה עצמה (חמישה חומשי תורה) נחשבת לשורש שיוצא מתוך כוח האותיות.
המעבר מ 22 ל 24 הוא המעבר מהכוח הגולמי של האותיות (החומר) לצורה המגובשת של הספרים (הגילוי).
סּלּ הּ, הּ..כּדּ.. U..
הוא.. ME..?
א–ת.הּ.
א–ת.הּ הּ.סּפר.
איּ.ו.בּ יּג.. כּ.ז(הּ)..:
"וְתָשֵׂם בַּסַּד רַגְלַ.יּ,
וְתִשְׁמוֹר כׇּל אׇרְח.*וֹ*.תָ.יּ..
עַל שׇׁרְשֵׁ..יּ רַגְלַ..יּ תִּתְ.חַ.קֶּ:הּ".
איּ.ו.בּ לּג (מּ.דּרך, Leg) יּא:
"יָ.שֵׂם בַּסַּד רַגְלָ.יּ.
יִ.שְׁמֹ.ר כׇּל אׇרְחֹ.תָ.יּ".
מי *שרץ* על מצב "דוס"..
לתפיסתי..
עובר הנדוס תודעתי *מעוות*.
טכנית, יש איסור להכנס לתורת הסוד, לפני ה.. הנדוס הזה.
ועל זה יש לי לּ:הּ.גידּ:
קּהּלּ.*ת א טּ..ו*..
"מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן..
וְחֶסְרוֹן, לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת".
מּ..יּכּהּ ג הּ(הּ)..?
"כֹּה אָמַר יְהּ.וָ.הּ..
עַל הַנְּבִיאִים הַמַּתְעִים אֶ–ת עַמִּ.יּ,
הַנֹּשְׁכִים בְּשִׁנֵּיהֶם..
וְקָרְאוּ שָׁלוֹם;
וַ.אֲשֶׁר לֹא יִתֵּן עַל פִּיהֶם..
וְ.קִדְּשׁוּ עָלָיו מִלְחָמָה".
בַּחֲשֵׁכָה יַשִּׂיגֵם הַנָּחָשׁ,
כְּכֹחַ פִּרְאִי מִן הַבָּשָׁן הַיָּבֵשׁ.
יֶאְשְׁמוּ הַקֵּרְחִים בְּלִבָּם הַקַּר..
וְנוֹאָשׁ מֵהָרְחֹקִים, כְּמוֹ צֵל אָפֵל.
הַחֹשֶׁן יָבִיא כַּגֶּשֶׁם הַמַּרְוֶה..
וּנְקָרְבֵם, וְנָשֻׁבָה אֶל הַשָּׁלוֹם;
נָשֻׁבָה לַשֶּׁלֶג הַטָּהוֹר, הַמַּלְבִּין..
עֵת הַשִּׂיחַ יַשִּׂיגֵם;
וְיִפָּדוּ בְּחֶמְלַת רַחֲמִים.
------------------------------
קישור חיצוני • youtu.be
https://youtu.be/FgIHfLH9ZK0?si=vSj8F_QDtygwasDG