גימטריה 363..
כַּחֲשֵׁיכָה יַשִּׂיגֵם הַנָּחָשׁ..
וְנוֹאַשׁ.
וְהַבָּשָׁן יַשִּׂיגֵם;
וַיֶּאְשְׁמוּ הַקָּרְחִים.
הַחֹשֶׁן כַּגֶּשֶׁם..
וְנִקְרָבָהּ, וְנָשֻׁבָה.
לַשֶּׁלֶג, הַקְּרוֹבִים.
הַמֵּשִׂיחַ יַשִּׂיגֵם.
[מדרש פרטי, לא פסוק]
שסג > ריבוע הפדיון, עמודה 22 מצד ימין, שורה 8.
נחש אינו נעלם הוא מסתדר מחדש ונעשה חשן.
אין מחיקה של החושך..
אלא סידורו מחדש על הלב.
הבחנה פנימית בין הצל לצלם..
ותנועה מובחנת וערה של אדּ.נּ.יּ.
סּ(וֹ)דּ 363..
מ"נחש דתוהו" אל מּשׂיּ.*ח פ*.נּיּמּ.יּ:
כל המילים האלו עם גימטריה 363..
ניקח אוֹת.ןּ כּ.תֵּבוֹת..
כל תֵּבָה ביצירה זו עולה בחשבון הגימטרי כמניין 363.
זהו סוד גלגל המתהפך מאחוריים לפנים..
מזוהמת "הנחש" (363) להארת "הּמּ.שׂיּח" (363).
רצף הּ.תֵּבוֹת באוסף המילים הללו, כפי שארגנתי אותן, לפי המשמעות המופשטת:
חושך, נחש, ייאוש, בשן, קרחים, חושן, גשם, קרבה, תשובה, שלג, קרובים, משיח..
מצטיירת כאן תנועה של תיקון החולפת דרך ג' עולמות:
עולם התוהו והדין > כַּחֲשֵׁיכָה, הַנָּחָשׁ, וְנוֹאַשׁ, הַבָּשָׁן, וַיֶּאְשְׁמוּ.
עולם הקו האמצעי והרפואה > הַחֹשֶׁן, כַגֶּשֶׁם, וְנִקְרָבָהּ, וְנָשֻׁבָה.
ועולם ההלבנה והגאולה > לַשֶּׁלֶג, הַקְּרוֹבִים, הַמֵּשִׂיחַ.
מציאות התוהו והנפרדות, אינה משהו חיּצ.וֹ.נּ.יּ..
עולם תוהו ושבירת כלים הוא מקום שליטת הדינים הקשים והכוחות הפרועים.. ד"אבירי בשן".
"וַיֶּאְשְׁמוּ הַקָּרְחִים"..
אורות עליונים ישרים היורדים בלא צמצום:
"קרחת" דסוד, שאין לה שֵׂערים וצינורות למווסתה..
ועל כן גורמים לשבירה, לאשמה ולדין קשה > אורות דתוהו שנפלו, בלא מסכים ולבושים, ומתפזרים לכוחות פראיים של פירוד.
הּ א.נּ.יּ האנ.*ו*.כי פועל במנותק מן הניצוץ העליון תוך כּחש ודחיית קיומה של תקשורת אנכ.יּ.*ת.
ז*.הּ מה שמוביל למצב של אלו הם > אלּ.. ו..הּיּםּ אחר..יּ.םּ:
פיזור לנפרדות ולסמכות חיצונית..
במקום השלמות של "אלּ.הּיּ.םּ"..
בה הּ ו יּ הנסתר בו, שזורים בהכרה ובהרמוניה, תוך הכלת ניגודים ו.. התמודדות.
"אשם נפשו"..
הּ.רצפ.הּ לּ:א ע:קּו.מּ..הּ, היא מה שיש בּ.נּמּ.צא.
בהיעדר כלי מתוקן ודישה פנימית..
האור נשבר:
"כַּחֲשֵׁיכָה יַשִּׂיגֵם הַנָּחָשׁ וְנוֹאַשׁ"..
איך אני מביאה את זה..
אאאאאאא..
הקו האמצעי וכלי השיקוף:
עיקר הרפואה לאדם באה בקו האמצעי, המופיע במילים "הַחֹשֶׁן" ו "כַּגֶּשֶׁם", ש..
כל אחת מהן מניין גימטרי 363.
החושן מונח על לבו של הכהן הגדול והוא "משפט החשן"..
ו..בּא.*נ"ג*.רמּ.הּ (ו.בּ..א.*נּ.גרמּ..הּ*, ובאנגרמה):
"מְפַשֵּׁט הַנָּחָשׁ".. (גימטריה: 792)
עמוד האמצעי.. אנך המשפט..
הפושט ומיישר עקמומיות "נחש עקלתון" והופך אותו לּ: "נחש בריח"..
בריח התיכון המבריח מּ.קצ.הּ (יּ) ע.*דּ קּ*.צ..הּ (יּ.סּ.ו.דּ).
החושן..
הוא כלי השיקוף (הּ)..
המונח על לב כל יחידה אנושית: גו..יּ, גוף הנושא ניצוץ יּ..
ובו מתאחדים י"ב (בּ..יּ) השבטים כתהליך פנימי של ריכוז חלקי הנפש.
התייצבות האדם מול האנך האלוהי חושפת א–ת סוד ה "אנך–י":
הקו הּ.אנכ.יּ בין ה יּ של מעלה ל יּ השזור באדם..
"אנכי" הוא זיכרון הזהות האלוהית בעל היכולת למחוק פשעים.
דרך החושן והלב, יורד השפע במידה ובמשורה כ "גֶּשֶׁם" מרווה.
זה כוח הזרוּע ביד האדם, כאשר הדיבור והמעשה (פּ) נעשים שליחות של ה יּ ולא של ה "אני" המנותק.
ואז.. "וְנִקְרָבָהּ, וְנָשֻׁבָה" הן לא רק לשונות מצווה, אלא תנועת תשובה פנימית > השיבה של הּ.גו-יּ אל ה יּ..
מן "אלו‑הם" חזרה אל "אלּ.הּיּ.םּ".
מכאן נמשך ציר נוסף של אותו תיקון: לא עוד התֵּבָה בלבד, אלא הגרם –
החומר הנושא את השבר ואת התיקון:
בּ.ראש.יּ.ת *מּטּ(הּ) יּדּ*:
"יִשָּׂ..שכָר..
חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם".
יּ.חזקּ.אלּ כּ..ג לּדּ:
"וְשָׁתִית אוֹתָהּ, וּמָצִית.
וְאֶת חֲרָשֶׂיהָ תְּגָרֵמִי,
וְשָׁדַיִךְ תְּנַתֵּקִי;
כִּי אֲנִי דִבַּרְתִּי.
נְאֻם אֲדֹנָ.יּ יְהּ.וִ.הּ".
צפנּ.יּהּ ג ג:
"שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ..
אֲרָיוֹת שֹׁאֲגִים;
שֹׁפְטֶיהָ, זְאֵבֵי עֶרֶב.
לֹא גָרְמוּ לַבֹּקֶר".
מּשלּ..יּ יּ.ז כ..בּ (משלי יז כב)
"לֵב שָׂמֵחַ, יֵיטִב גֵּהָה;
וְרוּחַ נְכֵאָה..
תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם".
איּ..ו.בּ מּ (יּ)ח (בם יּח > חי..)
"עֲצָמָיו..
אֲפִיקֵי נְחוּשָׁה;
גְּרָמָיו כִּמְטִיל בַּרְזֶל".
גֶּרֶם = 243, היא אברהם לפני הוספת הּ השיקוף..
מצב חומרי, יסודי, לפני שנכנסת בו הרוח.
ה..גרם, הוא נקודת המפגש בין חומר, נפש ורוח.
החומר > 243 = אברם / גרם..
הוא מצע ניטרלי, שאיכותו נקבעת לפי סוג הרוח השורה בו..
בראשית מט יד:
פוטנציאל.. ועמל..
ה"גרם" נּ.ראה כּ.יסוד של נשיאת עול יציבה.
חומר הגולמי המוכשר לעבודה, הניצב "בין המשפתים" > במתח שבין הדין לרחמים..
יכולת של גוף להכיל את המשימה האלוהית מבלי להישבר.
יחזקאל וצפניה > כילוי וחורבן..
"גרם" ברגע של ניתוק מהקו האנכי.
הדיבור האלוהי מופיע כחורבן ("כי אני דברתי").
הגירום.. פירוק העצם, הופך מפעולה בונה לפעולה של השמדה.
כשהמנהיגות (שרים ושופטים / הּ.גו..) הופכת לטורפת ("זאבי ערב")..
החומר נאכל עד תום ולא נותרת "עצם" (גרם מן הּ.עצמּ.יּ) לבנות עליה את הבוקר.
במשלי רואים התמרה נפשית..
"גהה", זאת מילה יחידנית בתנ"ך.
גהה > גימטריה יג = 13 > אהבה..
גימטריה זהה גם במילים:
הֲ.דַד: אָבִי אֶחָד.. (יניקה מן אבן השתייה, מן המקור)
וגם:
גִּבֵּ..חַ, זָ..בָד, חָ..גָב, אֹיֵב (אִיב > הּ.שׂםּ הּ.. 73, שלּ..יּ).
זה פשוט מרגיש כציר התשובה..
ה"גרם" מושפע ישירות מה"רוח".
יובש הגרם הוא תוצאה של ניתוק (רוח נכאה)..
בעוד שריפויו ("ייטיב גהה") תלוי בשמחה הפנימית המחברת את ה יּ אל הלב.
החומר אינו עומד בפני עצמו..
הוא משקף את המצב התודעתי.
באיוב.. יש עצמה מתוקנת.
הגרם הופך לּ: "מּטּ.יּ..לּ ב.*רז*.לּ"..
חומר שזוקק ועבר את כור ההיתוך עד שהפך לבלתי מנוצח.
הפיכת "בם יח" ל"חי"..
החדרת חיוניות אינסופית לתוך העצמות היבשות.
זה בבחינת "משיח פנימי", שבו השלד החומרי (הגרם) והאור האלוהי הופכים לאחדות אחת מוצקה.
הּ.גא.ו.לּ:הּ וסגירת המעגל..
בגמר התיקון נשלם המסע אל "הַמֵּשִׂיחַ" (363)..
"לַשֶּׁלֶג, הַקְּרוֹבִים":
העלאת הדינים לשורשם > חטאים כשלג ילבינו בסוד חסד דעתיק יומין..
וקירוב הרחוקים אל הציר האנכי, בבחינת "שלום שלום לרחוק ולקרוב".
המשיח אינו אך ורק גואל חיצוני..
כמו שהזכרתי מלללאאא פעמים.
"מֵּשִׂיחַ הַפְּנִימִ.יּ", הוא כינונה של תקשורת מודעת וישירה של כל "גו–יּ", אל מול ההוויה..
אז נּ.גלּ.יּ.ת ת.נּוע.ת "אדּ.נּ.יּ" > תנועה בשניים שבה הצלם (הּ) והניצוץ (יּ) פועלים יחד כנשיאת הפכים בּמּ.*אבקּ* ו.*בּשלּ*.ו.םּ.
כוחו של הנחש הקדמוני פושט את קליפתו, ואותה חיות ראשונית מושגת עתה (לאחר הבשלה) בקדושה שלמה..
אז מתברר, כי כל הופעות הנחש, הבשן, הקרחת והחושך..
לא היו אלא דרגות שונות באותו כוח אחד: מ"נחש דקליפה" המשועבד לסמכות חיצונית, ל"נחש דקדושה" המיושר בקו האמצעי..
ועד ל"משיח" המגלה את עצמו כיישור גמור של האנך לְ"אנכי".
והוא שיר חדש הנכתב בגוף–נפש של כל צלם נושא ניצוץ יּ:
"מְפַשֵּׁט הַנָּחָשׁ"..
הגימטריה זהה, גם בכל אחת מן המילים הבאות:
וְתָפְשׂוּ תַּשְׁבֵּץ..? וּשְׂפָתוֹ יְשׁוּעוֹת.
הנחש הוא תנועה לא תחומה.
החושן הוא אבנים שונות, כל אחת במקומה..
בתוך משבצות זהב, על הלב.
כַּחֲשֵׁיכָה יַשִּׂיגֵם הַנָּחָשׁ..
וְנוֹאַשׁ.
וְהַבָּשָׁן יַשִּׂיגֵם;
וַיֶּאְשְׁמוּ הַקָּרְחִים.
הַחֹשֶׁן כַּגֶּשֶׁם..
וְנִקְרָבָהּ, וְנָשֻׁבָה.
לַשֶּׁלֶג, הַקְּרוֹבִים.
הַמֵּשִׂיחַ יַשִּׂיגֵם.
[מדרש פרטי, לא פסוק]
שסג > ריבוע הפדיון, עמודה 22 מצד ימין, שורה 8.
נחש אינו נעלם הוא מסתדר מחדש ונעשה חשן.
אין מחיקה של החושך..
אלא סידורו מחדש על הלב.
הבחנה פנימית בין הצל לצלם..
ותנועה מובחנת וערה של אדּ.נּ.יּ.
סּ(וֹ)דּ 363..
מ"נחש דתוהו" אל מּשׂיּ.*ח פ*.נּיּמּ.יּ:
כל המילים האלו עם גימטריה 363..
ניקח אוֹת.ןּ כּ.תֵּבוֹת..
כל תֵּבָה ביצירה זו עולה בחשבון הגימטרי כמניין 363.
זהו סוד גלגל המתהפך מאחוריים לפנים..
מזוהמת "הנחש" (363) להארת "הּמּ.שׂיּח" (363).
רצף הּ.תֵּבוֹת באוסף המילים הללו, כפי שארגנתי אותן, לפי המשמעות המופשטת:
חושך, נחש, ייאוש, בשן, קרחים, חושן, גשם, קרבה, תשובה, שלג, קרובים, משיח..
מצטיירת כאן תנועה של תיקון החולפת דרך ג' עולמות:
עולם התוהו והדין > כַּחֲשֵׁיכָה, הַנָּחָשׁ, וְנוֹאַשׁ, הַבָּשָׁן, וַיֶּאְשְׁמוּ.
עולם הקו האמצעי והרפואה > הַחֹשֶׁן, כַגֶּשֶׁם, וְנִקְרָבָהּ, וְנָשֻׁבָה.
ועולם ההלבנה והגאולה > לַשֶּׁלֶג, הַקְּרוֹבִים, הַמֵּשִׂיחַ.
מציאות התוהו והנפרדות, אינה משהו חיּצ.וֹ.נּ.יּ..
עולם תוהו ושבירת כלים הוא מקום שליטת הדינים הקשים והכוחות הפרועים.. ד"אבירי בשן".
"וַיֶּאְשְׁמוּ הַקָּרְחִים"..
אורות עליונים ישרים היורדים בלא צמצום:
"קרחת" דסוד, שאין לה שֵׂערים וצינורות למווסתה..
ועל כן גורמים לשבירה, לאשמה ולדין קשה > אורות דתוהו שנפלו, בלא מסכים ולבושים, ומתפזרים לכוחות פראיים של פירוד.
הּ א.נּ.יּ האנ.*ו*.כי פועל במנותק מן הניצוץ העליון תוך כּחש ודחיית קיומה של תקשורת אנכ.יּ.*ת.
ז*.הּ מה שמוביל למצב של אלו הם > אלּ.. ו..הּיּםּ אחר..יּ.םּ:
פיזור לנפרדות ולסמכות חיצונית..
במקום השלמות של "אלּ.הּיּ.םּ"..
בה הּ ו יּ הנסתר בו, שזורים בהכרה ובהרמוניה, תוך הכלת ניגודים ו.. התמודדות.
"אשם נפשו"..
הּ.רצפ.הּ לּ:א ע:קּו.מּ..הּ, היא מה שיש בּ.נּמּ.צא.
בהיעדר כלי מתוקן ודישה פנימית..
האור נשבר:
"כַּחֲשֵׁיכָה יַשִּׂיגֵם הַנָּחָשׁ וְנוֹאַשׁ"..
איך אני מביאה את זה..
אאאאאאא..
הקו האמצעי וכלי השיקוף:
עיקר הרפואה לאדם באה בקו האמצעי, המופיע במילים "הַחֹשֶׁן" ו "כַּגֶּשֶׁם", ש..
כל אחת מהן מניין גימטרי 363.
החושן מונח על לבו של הכהן הגדול והוא "משפט החשן"..
ו..בּא.*נ"ג*.רמּ.הּ (ו.בּ..א.*נּ.גרמּ..הּ*, ובאנגרמה):
"מְפַשֵּׁט הַנָּחָשׁ".. (גימטריה: 792)
עמוד האמצעי.. אנך המשפט..
הפושט ומיישר עקמומיות "נחש עקלתון" והופך אותו לּ: "נחש בריח"..
בריח התיכון המבריח מּ.קצ.הּ (יּ) ע.*דּ קּ*.צ..הּ (יּ.סּ.ו.דּ).
החושן..
הוא כלי השיקוף (הּ)..
המונח על לב כל יחידה אנושית: גו..יּ, גוף הנושא ניצוץ יּ..
ובו מתאחדים י"ב (בּ..יּ) השבטים כתהליך פנימי של ריכוז חלקי הנפש.
התייצבות האדם מול האנך האלוהי חושפת א–ת סוד ה "אנך–י":
הקו הּ.אנכ.יּ בין ה יּ של מעלה ל יּ השזור באדם..
"אנכי" הוא זיכרון הזהות האלוהית בעל היכולת למחוק פשעים.
דרך החושן והלב, יורד השפע במידה ובמשורה כ "גֶּשֶׁם" מרווה.
זה כוח הזרוּע ביד האדם, כאשר הדיבור והמעשה (פּ) נעשים שליחות של ה יּ ולא של ה "אני" המנותק.
ואז.. "וְנִקְרָבָהּ, וְנָשֻׁבָה" הן לא רק לשונות מצווה, אלא תנועת תשובה פנימית > השיבה של הּ.גו-יּ אל ה יּ..
מן "אלו‑הם" חזרה אל "אלּ.הּיּ.םּ".
מכאן נמשך ציר נוסף של אותו תיקון: לא עוד התֵּבָה בלבד, אלא הגרם –
החומר הנושא את השבר ואת התיקון:
בּ.ראש.יּ.ת *מּטּ(הּ) יּדּ*:
"יִשָּׂ..שכָר..
חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם".
יּ.חזקּ.אלּ כּ..ג לּדּ:
"וְשָׁתִית אוֹתָהּ, וּמָצִית.
וְאֶת חֲרָשֶׂיהָ תְּגָרֵמִי,
וְשָׁדַיִךְ תְּנַתֵּקִי;
כִּי אֲנִי דִבַּרְתִּי.
נְאֻם אֲדֹנָ.יּ יְהּ.וִ.הּ".
צפנּ.יּהּ ג ג:
"שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ..
אֲרָיוֹת שֹׁאֲגִים;
שֹׁפְטֶיהָ, זְאֵבֵי עֶרֶב.
לֹא גָרְמוּ לַבֹּקֶר".
מּשלּ..יּ יּ.ז כ..בּ (משלי יז כב)
"לֵב שָׂמֵחַ, יֵיטִב גֵּהָה;
וְרוּחַ נְכֵאָה..
תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם".
איּ..ו.בּ מּ (יּ)ח (בם יּח > חי..)
"עֲצָמָיו..
אֲפִיקֵי נְחוּשָׁה;
גְּרָמָיו כִּמְטִיל בַּרְזֶל".
גֶּרֶם = 243, היא אברהם לפני הוספת הּ השיקוף..
מצב חומרי, יסודי, לפני שנכנסת בו הרוח.
ה..גרם, הוא נקודת המפגש בין חומר, נפש ורוח.
החומר > 243 = אברם / גרם..
הוא מצע ניטרלי, שאיכותו נקבעת לפי סוג הרוח השורה בו..
בראשית מט יד:
פוטנציאל.. ועמל..
ה"גרם" נּ.ראה כּ.יסוד של נשיאת עול יציבה.
חומר הגולמי המוכשר לעבודה, הניצב "בין המשפתים" > במתח שבין הדין לרחמים..
יכולת של גוף להכיל את המשימה האלוהית מבלי להישבר.
יחזקאל וצפניה > כילוי וחורבן..
"גרם" ברגע של ניתוק מהקו האנכי.
הדיבור האלוהי מופיע כחורבן ("כי אני דברתי").
הגירום.. פירוק העצם, הופך מפעולה בונה לפעולה של השמדה.
כשהמנהיגות (שרים ושופטים / הּ.גו..) הופכת לטורפת ("זאבי ערב")..
החומר נאכל עד תום ולא נותרת "עצם" (גרם מן הּ.עצמּ.יּ) לבנות עליה את הבוקר.
במשלי רואים התמרה נפשית..
"גהה", זאת מילה יחידנית בתנ"ך.
גהה > גימטריה יג = 13 > אהבה..
גימטריה זהה גם במילים:
הֲ.דַד: אָבִי אֶחָד.. (יניקה מן אבן השתייה, מן המקור)
וגם:
גִּבֵּ..חַ, זָ..בָד, חָ..גָב, אֹיֵב (אִיב > הּ.שׂםּ הּ.. 73, שלּ..יּ).
זה פשוט מרגיש כציר התשובה..
ה"גרם" מושפע ישירות מה"רוח".
יובש הגרם הוא תוצאה של ניתוק (רוח נכאה)..
בעוד שריפויו ("ייטיב גהה") תלוי בשמחה הפנימית המחברת את ה יּ אל הלב.
החומר אינו עומד בפני עצמו..
הוא משקף את המצב התודעתי.
באיוב.. יש עצמה מתוקנת.
הגרם הופך לּ: "מּטּ.יּ..לּ ב.*רז*.לּ"..
חומר שזוקק ועבר את כור ההיתוך עד שהפך לבלתי מנוצח.
הפיכת "בם יח" ל"חי"..
החדרת חיוניות אינסופית לתוך העצמות היבשות.
זה בבחינת "משיח פנימי", שבו השלד החומרי (הגרם) והאור האלוהי הופכים לאחדות אחת מוצקה.
הּ.גא.ו.לּ:הּ וסגירת המעגל..
בגמר התיקון נשלם המסע אל "הַמֵּשִׂיחַ" (363)..
"לַשֶּׁלֶג, הַקְּרוֹבִים":
העלאת הדינים לשורשם > חטאים כשלג ילבינו בסוד חסד דעתיק יומין..
וקירוב הרחוקים אל הציר האנכי, בבחינת "שלום שלום לרחוק ולקרוב".
המשיח אינו אך ורק גואל חיצוני..
כמו שהזכרתי מלללאאא פעמים.
"מֵּשִׂיחַ הַפְּנִימִ.יּ", הוא כינונה של תקשורת מודעת וישירה של כל "גו–יּ", אל מול ההוויה..
אז נּ.גלּ.יּ.ת ת.נּוע.ת "אדּ.נּ.יּ" > תנועה בשניים שבה הצלם (הּ) והניצוץ (יּ) פועלים יחד כנשיאת הפכים בּמּ.*אבקּ* ו.*בּשלּ*.ו.םּ.
כוחו של הנחש הקדמוני פושט את קליפתו, ואותה חיות ראשונית מושגת עתה (לאחר הבשלה) בקדושה שלמה..
אז מתברר, כי כל הופעות הנחש, הבשן, הקרחת והחושך..
לא היו אלא דרגות שונות באותו כוח אחד: מ"נחש דקליפה" המשועבד לסמכות חיצונית, ל"נחש דקדושה" המיושר בקו האמצעי..
ועד ל"משיח" המגלה את עצמו כיישור גמור של האנך לְ"אנכי".
והוא שיר חדש הנכתב בגוף–נפש של כל צלם נושא ניצוץ יּ:
"מְפַשֵּׁט הַנָּחָשׁ"..
הגימטריה זהה, גם בכל אחת מן המילים הבאות:
וְתָפְשׂוּ תַּשְׁבֵּץ..? וּשְׂפָתוֹ יְשׁוּעוֹת.
הנחש הוא תנועה לא תחומה.
החושן הוא אבנים שונות, כל אחת במקומה..
בתוך משבצות זהב, על הלב.