יתברר א שבא.. (1116)
עלינו לטובה.. (218).
אתבּ"ש.. א.. יּ.בּרר. (1116)
נברר.. (452).
יּ.. ת.בּרר א שב..א. (1116)
מּ.. א.שגג ת בּש..ת..? (1449)
על..יּנּו. לּ:טּוֹב..הּ. (218)
זכ.. מטפ. כּ:נפש..צ. (696)
א.תבּש..א.. יּ.. ברר.. (1116)
ת: א..שבּת.. מּ.. שׁגּג. (1449)
נּ.ברר. (452)
טּ.שגג. (315)
בראשית ברא (1116)
פחות: ארר (401):
ת: שב א בּיּ (715).
[ובקבלה: את–שב > א–ת שב]
שיבה לּ:עצמּ.יּ (557 > תקן..7)
השבת.. אבדה לבעליה.. (866)
הד הלב.. על יּ.. = 156 = יוסף.
ת.שב א בּיּ (715), נוסיף:
הד הלב: על יּהּ. (161).
=
הּ..שבת אבידה לבעליה (876).
876 > תתעו..
יּשע.יּהּ.ו נּ.ג ו:
נּ > מן הכוח הזרוּע, גו > גוף, אגו..
"כֻּ..*לָּנ*(שינה, *תר.*דּ*מּ*.ת)וּ כַּ..*צֹּא*..ןּ תָּעִינוּ..
אִישׁ לְ:*דַרְכּ*..וֹ *פָּנִ..יּ*.נוּ.
וַ.יּהּ.וָ.הּ הִ..*פְגִּ*(בּוֹ.סּר, טרם הבשיל).י.עַ בּ..וֹ..
אֵ-ת עֲוֹן..
(עון > נהפוכו + ציווי > נוע.)
כֻּ..*לָּנ*..וּ".
E pur si muove!
"ואף על פי כן, נוע תנוע!"
יּשע.יּהּ.ו כּדּ U כּ:
"נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ כַּשִּׁכּוֹר..
וְהִתְנוֹדְדָה כַּ..מְּלוּנָ.ה (מל.. לן..)..
וְכָבַד עָלֶיהָ פִּשְׁעָהּ;
וְנָפְלָה..
וְ..לֹ: א תֹ.סִיף (בין סף לקרב חרב.ות: סיף) קוּם".
1116.
"במשך זמן רב חשבו שהמשפט הוא המצאה שמקורה במאה ה־18. אולם ב־1911 המלים "Eppur si muove" התגלו על גבי ציור ספרדי שנרכש על ידי ג'ולס ואן בל, אספן אמנות בלגי."
הציטוט מויק'
1911.
1116 > 1119.
69.
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא" (1116)
יתברר א שבא.. (1116)
אתבּ"ש.. א.. יּ.בּרר. (1116)
א.תבּש..א.. יּ.. ברר.. (1116)
אותו מספר שמקודד את פסוק הפתיחה של התורה > בראשית ברא > מקודד גם את:
"יִתְבָּרֵר א שֶׁבָּא" > יתברר האל"ף שבא..
"יִבָּרֵר", בתוך אתב"ש / ה.. "תש.בוש" (א><ת, ב><ש)
בראשית ברא הוא פתיחה של מנגנון בירור..
א > חסד ראשוני, המקור, השורש..
"באה אל המציאות" כדי להתברר בתוך השיבוש, בתוך אתב"ש.
כבר בפסוק הראשון מקודד שהעולם לא נברא "מושלם ונפל", אלא נברא עם מרכיב שגיאה מובנה (Bugs, חר.קּיּ.םּ) כדי שנצא למסע בירור.
בּ > מעשה.
הפירוש: בית, בריאה, ברכה..
מאוד נפוץ במדרש ובקבלה:
התורה נפתחת ב בּ כי זה בַּיִת..
"בית לבריאה", "בית לשכינה".
ר > מעשׂה בּראשית רק לעת סּ(וֹ)ף: ראיּ.יּהּ.
ר קלאסית נקשרת לראש / רש ועוד..
יש דרשות שונות בספרים שונים.
א > חסּ.*דּ מּ*.לּ:פּנּיּ מּ.עשׂ.*הּ ב*.ראש.יּ.ת.
בפרשנות הרווחת היא נתפסת כאלוף / אחד / פלא, ראשית, אחדות, המורה על אחדות הבורא..
"אלף" > אלוף, אולפן, פלא;
אחד.ות, "יּהּ.ו.הּ אח.דּ", ראשית המספרים..
ש > ת.פּאר.ת מּ.עשׂ.הּ ב.ראש.י.ת לעת סוף.
לרוב מזוהה הרבה כ:אש, אש השמים, שלוש לשונות אש וכו"..
בספר יצירה: שין = אש, אם-אות של אש..
לפי שיטות ואסכולות מאוחרות בקבלה: האות של אש, שינוי, טרנספורמציה, שלוש לשונות של להבה.
רוח אלהים > 300..
השדה שמרחף על פני.. "מי השיבוש".
יּ > ניצוץ ח.יּיּ.םּ, שם ההוויה.
ת > תכלית / סיום מעשה.
ה"בראשית ברא" הוא "בראש המעשה"..
העניין הוא.. שה"ראש" עצמו הוא תהליך מתמשך של התבררות.
1116 עם 218, 452, 1449..
מהשגגה אל הבירור:
עלינו לטובה.. (218)
נּ.ברר. (452)
מּ.. א.שגג ת בּש..ת..? (1449)
218 > עלינו לטובה:
הבריאה / הבירור עולים עלינו לטובה..
המערכת אינה מנגנון ענישה עיוור, אלא נטייתה לטובה.
452 > נברר:
הבירור הוא לא רק תיאור, אלא צו תודעתי: נּ.ברר, נּ > מן (גימ' 90 > צ' > ביטוי אל החוץ) הכוח הזרוּע.
1449 > מּ אשגג ת בשת:
כל השגגה (טעות) והבושה (בֹּ:שֶׁ"ת) נבלעות בתהליך הגדול.
השגיאה והבושה אינן תאונה מוסרית פרטית, אלא חלק מהקונפיגורציה הראשונית של "בראשית ברא"..
תהּיּ.לּיּ.םּ *ע*.א א:
"בְּךָ יְהּ.וָ.הּ חָסִיתִי;
אַל אֵבוֹשָׁה לְעוֹלָם".
התודעה הדתית הרגילה אומרת:
"העולם היה טוב, האדם קלקל"..
בּ.סּדּ.ר, עוֹלּ.יּ.םּ לּ..יּ גם לפעמים מים מּר.יּםּ..
ה.ענּ.יּי.ןּ הּ.ו.א ש..הּ "Bug" היה שם מלכתחילה..
כחומר גלם לבירור..
בּ.ראש.יּ.ת מּ..*בּ כ*..א (בך, בנו..)
"וַ..*יֹּ*..אמְר.וּ, אִ.*יּ*.שׁ אֶל אָחִ.*יּ*.ו:
אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ, עַל אָחִינוּ..
אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵ.*יּ*.נוּ;
וְלֹא שָׁמָעְנוּ.
עַל כֵּן בָּאָה, אֵלֵ.*יּ*.נוּ הַצָּרָה הַ:זֹּ.א-ת".
יּשע.יּהּ.ו נּ.ג יּ:
וַ.יּהּ.וָ.הּ חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶ..חֱלִ..יּ.
*אִם תָּ*.שִׂים אָ.שָׁם נַפְשׁ.וֹ..
יִרְאֶה זֶרַע, יַאֲרִיךְ יָמִים;
וְחֵפֶץ יְהּ.וָ.הּ בְּיָדוֹ יִ..צְלָ..ח".
אז.. השאלה היא לא "מי אשם", אלא איך נברר.
להוציא את ה"ארר":
1116 – 401 = 715
תשב א בּ..יּ (בי, בך, בּ.. יּ של מּטּ.הּ).
בראשית ברא (1116)
פחות: ארר (401):
ת: שב א בּיּ (715).
נּח..ו..םּ *ג יּדּ* (עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי):
"מֵי מָ..צוֹר שַׁאֲבִ.יּ לָךְ.
חַזְּקִי מִבְצָרָיִךְ.
בֹּאִי בַטִּיט וְרִמְסִי.
בַחֹמֶר, הַחֲזִיקִי מַלְבֵּן".
"ארר" > קללת הארור = 401.
ת.א > תכלית חסּ.דּ.
יּרמּ.יּהּ.ו יּז הּ(הּ):
"כֹּה אָמַר יְהּ.וָ.הּ:
אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁ..*ר יִבְ..טַח* בָּ.אָ.דָםּ;
וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ, וּמִן יְהּ.וָ.הּ יָסוּר לִבּוֹ".
ו.יּ.קּרא יּ.דּ מּ.בּ:
"וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת..
וְהֵבִיאוּ אֶל תַּחַת הָאֲבָנִים;
וְעָפָר אַחֵר יִקַּח..
וְטָח אֶת הַבָּיִת".
²(כּטּ)
וְטָח אֶת הַבָּיִת (841)..
וַתַּעֲשֶׂינָה (841) הַנְּפָשׁוֹת (841) תְּהִלָּתוֹ (841).
וְהַשְׁפַתַּיִם (841) שֶׁמָּצָאתִי (841)..?
תְּהָתֵלּוּ (841) לְהַשְׁקוֹת (841).
וְהִתַּכְתִּי (841).
אֲנָכִ.*יּ הַדֶּרֶ*.ךְ וְ.הָ.*אֱמֶ"ת* וְ.הַ.*חַיִּיםּ* (841).
[מדרש פרטי, לא פסוק]
כשמוציאים את ארר מתוך בראשית ברא (1116 – 401).. נשאר 715 > "תשב א בּיּ".
הֲרֵעֹתֶם (715) בְּאוֹצְרֹתָיו (715)..?
תַּחְשְׁבוּן-נָּא.. (51-766)
הוצאת הקללה:
כל הקריאה הדתית הקלאסית בנויה על..
בריאה > חטא > קללה.
ניתן להפריד את "הקללה" מן המבנה המקורי..
להוציא א-ת ארר מן 1116.
תשב א בּיּ:
לא "תשובה" במובן של חזרה למישהו חיצוני..
שיבה של האל"ף אל ה"בּיּ" אל הפנים.
ה"בּ:על.יּ.םּ" של האור חוזר אל הלב הּ"איּש.יּ".
החטא הוא מצב של ניתוק..
התיקון הוא שיבה פנימה.
עלינו לטובה.. (218).
אתבּ"ש.. א.. יּ.בּרר. (1116)
נברר.. (452).
יּ.. ת.בּרר א שב..א. (1116)
מּ.. א.שגג ת בּש..ת..? (1449)
על..יּנּו. לּ:טּוֹב..הּ. (218)
זכ.. מטפ. כּ:נפש..צ. (696)
א.תבּש..א.. יּ.. ברר.. (1116)
ת: א..שבּת.. מּ.. שׁגּג. (1449)
נּ.ברר. (452)
טּ.שגג. (315)
בראשית ברא (1116)
פחות: ארר (401):
ת: שב א בּיּ (715).
[ובקבלה: את–שב > א–ת שב]
שיבה לּ:עצמּ.יּ (557 > תקן..7)
השבת.. אבדה לבעליה.. (866)
הד הלב.. על יּ.. = 156 = יוסף.
ת.שב א בּיּ (715), נוסיף:
הד הלב: על יּהּ. (161).
=
הּ..שבת אבידה לבעליה (876).
876 > תתעו..
יּשע.יּהּ.ו נּ.ג ו:
נּ > מן הכוח הזרוּע, גו > גוף, אגו..
"כֻּ..*לָּנ*(שינה, *תר.*דּ*מּ*.ת)וּ כַּ..*צֹּא*..ןּ תָּעִינוּ..
אִישׁ לְ:*דַרְכּ*..וֹ *פָּנִ..יּ*.נוּ.
וַ.יּהּ.וָ.הּ הִ..*פְגִּ*(בּוֹ.סּר, טרם הבשיל).י.עַ בּ..וֹ..
אֵ-ת עֲוֹן..
(עון > נהפוכו + ציווי > נוע.)
כֻּ..*לָּנ*..וּ".
E pur si muove!
"ואף על פי כן, נוע תנוע!"
יּשע.יּהּ.ו כּדּ U כּ:
"נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ כַּשִּׁכּוֹר..
וְהִתְנוֹדְדָה כַּ..מְּלוּנָ.ה (מל.. לן..)..
וְכָבַד עָלֶיהָ פִּשְׁעָהּ;
וְנָפְלָה..
וְ..לֹ: א תֹ.סִיף (בין סף לקרב חרב.ות: סיף) קוּם".
1116.
"במשך זמן רב חשבו שהמשפט הוא המצאה שמקורה במאה ה־18. אולם ב־1911 המלים "Eppur si muove" התגלו על גבי ציור ספרדי שנרכש על ידי ג'ולס ואן בל, אספן אמנות בלגי."
הציטוט מויק'
1911.
1116 > 1119.
69.
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא" (1116)
יתברר א שבא.. (1116)
אתבּ"ש.. א.. יּ.בּרר. (1116)
א.תבּש..א.. יּ.. ברר.. (1116)
אותו מספר שמקודד את פסוק הפתיחה של התורה > בראשית ברא > מקודד גם את:
"יִתְבָּרֵר א שֶׁבָּא" > יתברר האל"ף שבא..
"יִבָּרֵר", בתוך אתב"ש / ה.. "תש.בוש" (א><ת, ב><ש)
בראשית ברא הוא פתיחה של מנגנון בירור..
א > חסד ראשוני, המקור, השורש..
"באה אל המציאות" כדי להתברר בתוך השיבוש, בתוך אתב"ש.
כבר בפסוק הראשון מקודד שהעולם לא נברא "מושלם ונפל", אלא נברא עם מרכיב שגיאה מובנה (Bugs, חר.קּיּ.םּ) כדי שנצא למסע בירור.
בּ > מעשה.
הפירוש: בית, בריאה, ברכה..
מאוד נפוץ במדרש ובקבלה:
התורה נפתחת ב בּ כי זה בַּיִת..
"בית לבריאה", "בית לשכינה".
ר > מעשׂה בּראשית רק לעת סּ(וֹ)ף: ראיּ.יּהּ.
ר קלאסית נקשרת לראש / רש ועוד..
יש דרשות שונות בספרים שונים.
א > חסּ.*דּ מּ*.לּ:פּנּיּ מּ.עשׂ.*הּ ב*.ראש.יּ.ת.
בפרשנות הרווחת היא נתפסת כאלוף / אחד / פלא, ראשית, אחדות, המורה על אחדות הבורא..
"אלף" > אלוף, אולפן, פלא;
אחד.ות, "יּהּ.ו.הּ אח.דּ", ראשית המספרים..
ש > ת.פּאר.ת מּ.עשׂ.הּ ב.ראש.י.ת לעת סוף.
לרוב מזוהה הרבה כ:אש, אש השמים, שלוש לשונות אש וכו"..
בספר יצירה: שין = אש, אם-אות של אש..
לפי שיטות ואסכולות מאוחרות בקבלה: האות של אש, שינוי, טרנספורמציה, שלוש לשונות של להבה.
רוח אלהים > 300..
השדה שמרחף על פני.. "מי השיבוש".
יּ > ניצוץ ח.יּיּ.םּ, שם ההוויה.
ת > תכלית / סיום מעשה.
ה"בראשית ברא" הוא "בראש המעשה"..
העניין הוא.. שה"ראש" עצמו הוא תהליך מתמשך של התבררות.
1116 עם 218, 452, 1449..
מהשגגה אל הבירור:
עלינו לטובה.. (218)
נּ.ברר. (452)
מּ.. א.שגג ת בּש..ת..? (1449)
218 > עלינו לטובה:
הבריאה / הבירור עולים עלינו לטובה..
המערכת אינה מנגנון ענישה עיוור, אלא נטייתה לטובה.
452 > נברר:
הבירור הוא לא רק תיאור, אלא צו תודעתי: נּ.ברר, נּ > מן (גימ' 90 > צ' > ביטוי אל החוץ) הכוח הזרוּע.
1449 > מּ אשגג ת בשת:
כל השגגה (טעות) והבושה (בֹּ:שֶׁ"ת) נבלעות בתהליך הגדול.
השגיאה והבושה אינן תאונה מוסרית פרטית, אלא חלק מהקונפיגורציה הראשונית של "בראשית ברא"..
תהּיּ.לּיּ.םּ *ע*.א א:
"בְּךָ יְהּ.וָ.הּ חָסִיתִי;
אַל אֵבוֹשָׁה לְעוֹלָם".
התודעה הדתית הרגילה אומרת:
"העולם היה טוב, האדם קלקל"..
בּ.סּדּ.ר, עוֹלּ.יּ.םּ לּ..יּ גם לפעמים מים מּר.יּםּ..
ה.ענּ.יּי.ןּ הּ.ו.א ש..הּ "Bug" היה שם מלכתחילה..
כחומר גלם לבירור..
בּ.ראש.יּ.ת מּ..*בּ כ*..א (בך, בנו..)
"וַ..*יֹּ*..אמְר.וּ, אִ.*יּ*.שׁ אֶל אָחִ.*יּ*.ו:
אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ, עַל אָחִינוּ..
אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵ.*יּ*.נוּ;
וְלֹא שָׁמָעְנוּ.
עַל כֵּן בָּאָה, אֵלֵ.*יּ*.נוּ הַצָּרָה הַ:זֹּ.א-ת".
יּשע.יּהּ.ו נּ.ג יּ:
וַ.יּהּ.וָ.הּ חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶ..חֱלִ..יּ.
*אִם תָּ*.שִׂים אָ.שָׁם נַפְשׁ.וֹ..
יִרְאֶה זֶרַע, יַאֲרִיךְ יָמִים;
וְחֵפֶץ יְהּ.וָ.הּ בְּיָדוֹ יִ..צְלָ..ח".
אז.. השאלה היא לא "מי אשם", אלא איך נברר.
להוציא את ה"ארר":
1116 – 401 = 715
תשב א בּ..יּ (בי, בך, בּ.. יּ של מּטּ.הּ).
בראשית ברא (1116)
פחות: ארר (401):
ת: שב א בּיּ (715).
נּח..ו..םּ *ג יּדּ* (עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי):
"מֵי מָ..צוֹר שַׁאֲבִ.יּ לָךְ.
חַזְּקִי מִבְצָרָיִךְ.
בֹּאִי בַטִּיט וְרִמְסִי.
בַחֹמֶר, הַחֲזִיקִי מַלְבֵּן".
"ארר" > קללת הארור = 401.
ת.א > תכלית חסּ.דּ.
יּרמּ.יּהּ.ו יּז הּ(הּ):
"כֹּה אָמַר יְהּ.וָ.הּ:
אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁ..*ר יִבְ..טַח* בָּ.אָ.דָםּ;
וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ, וּמִן יְהּ.וָ.הּ יָסוּר לִבּוֹ".
ו.יּ.קּרא יּ.דּ מּ.בּ:
"וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת..
וְהֵבִיאוּ אֶל תַּחַת הָאֲבָנִים;
וְעָפָר אַחֵר יִקַּח..
וְטָח אֶת הַבָּיִת".
²(כּטּ)
וְטָח אֶת הַבָּיִת (841)..
וַתַּעֲשֶׂינָה (841) הַנְּפָשׁוֹת (841) תְּהִלָּתוֹ (841).
וְהַשְׁפַתַּיִם (841) שֶׁמָּצָאתִי (841)..?
תְּהָתֵלּוּ (841) לְהַשְׁקוֹת (841).
וְהִתַּכְתִּי (841).
אֲנָכִ.*יּ הַדֶּרֶ*.ךְ וְ.הָ.*אֱמֶ"ת* וְ.הַ.*חַיִּיםּ* (841).
[מדרש פרטי, לא פסוק]
כשמוציאים את ארר מתוך בראשית ברא (1116 – 401).. נשאר 715 > "תשב א בּיּ".
הֲרֵעֹתֶם (715) בְּאוֹצְרֹתָיו (715)..?
תַּחְשְׁבוּן-נָּא.. (51-766)
הוצאת הקללה:
כל הקריאה הדתית הקלאסית בנויה על..
בריאה > חטא > קללה.
ניתן להפריד את "הקללה" מן המבנה המקורי..
להוציא א-ת ארר מן 1116.
תשב א בּיּ:
לא "תשובה" במובן של חזרה למישהו חיצוני..
שיבה של האל"ף אל ה"בּיּ" אל הפנים.
ה"בּ:על.יּ.םּ" של האור חוזר אל הלב הּ"איּש.יּ".
החטא הוא מצב של ניתוק..
התיקון הוא שיבה פנימה.