אחרי שהודיעו יש לך גידול בראש הם קראו לזה מנינגיומה שפירה, כאילו המילה שפירה אמורה להרגיע. אבל אז הוסיפו בשקט: אין לה תרופה. רק הקרנות.
וכך מצאתי את עצמי עומדת מול אמת חדה משהו שגדל בתוכי לא נובע מרוע, ובכל זאת הוא מסוכן. גידול שלא מבקשים להילחם בו בניתוח, אלא לנסות לעצור אותו באור חזק, ממוקד, כזה שחודר דרך הראש ומבקש לשכנע אותו להפסיק.
ההקרנות לא נשמעו כמו מלחמה, אבל הן היו. מלחמה יומיומית, מתישה, שבה אני שוכבת דוממת בזמן שמכונה עושה את שלה. הגוף שם, אבל הנפש רצה אל הפחד, אל התקווה, אל השאלה אם זה יעצור, אם זה יספיק.
המנינגיומה שלי לא צועקת. היא יושבת, לוחצת, מאיימת. מזכירה לי שאין פתרונות פשוטים, שאין קווים ברורים בין שפיר למסוכן. יש רק חיים והמאמץ העיקש לשמור עליהם כפי שהם, או כפי שהם עוד יכולים להיות.
ובתוך כל זה, אני ממשיכה. לא כי יש תרופה, אלא כי יש אני. כי גם כשאין הבטחות, יש בחירה: לקום, לנשום, ולהאמין שהאור שמכוון אליי הוא לא רק קרינה, אלא גם סיכוי.
וכך מצאתי את עצמי עומדת מול אמת חדה משהו שגדל בתוכי לא נובע מרוע, ובכל זאת הוא מסוכן. גידול שלא מבקשים להילחם בו בניתוח, אלא לנסות לעצור אותו באור חזק, ממוקד, כזה שחודר דרך הראש ומבקש לשכנע אותו להפסיק.
ההקרנות לא נשמעו כמו מלחמה, אבל הן היו. מלחמה יומיומית, מתישה, שבה אני שוכבת דוממת בזמן שמכונה עושה את שלה. הגוף שם, אבל הנפש רצה אל הפחד, אל התקווה, אל השאלה אם זה יעצור, אם זה יספיק.
המנינגיומה שלי לא צועקת. היא יושבת, לוחצת, מאיימת. מזכירה לי שאין פתרונות פשוטים, שאין קווים ברורים בין שפיר למסוכן. יש רק חיים והמאמץ העיקש לשמור עליהם כפי שהם, או כפי שהם עוד יכולים להיות.
ובתוך כל זה, אני ממשיכה. לא כי יש תרופה, אלא כי יש אני. כי גם כשאין הבטחות, יש בחירה: לקום, לנשום, ולהאמין שהאור שמכוון אליי הוא לא רק קרינה, אלא גם סיכוי.