אני מתארת לעצמי שלכולם נמאס כבר מחפירות על סימניה, על השידרוג שהפחית את חדוות המשתמש בה. הרבה השתנה פה לרעה בשלוש השנים האחרונות, אז סימניה רק מצטרפת לטרנד הארצי (והעולמי...) ועדיין אני רוצה להביע את מורת רוחי מהאתר כפי שהוא היום. מכירה בעובדה שאין לי זכות להתלונן על מה שלא שייך לי, מודה שלא מצאתי תחליף לאתר מבחינת ההנאה שהוא גרם לי, אי אז בימיו הלא משודרגים. הנה, באופן לגמרי סובייקטיבי:
1. הדף שלי. אין כזה דבר. הפרסונה שהיא אני מפוזרת היום בין 3 – 5 "דפים", בהם יש חלקיקים ממני, ויש בהם דברים שאינם שלי בכלל ולא הוכנסו על ידי.
2. "הנכסים" שלי נעלמו. הולאמו. נשלחו לחינוך מחדש. אין רשימה מסודרת של ביקורות, שלי או שאהבתי. אין רשימה מסודרת של רשימות קריאה. אין מלבן עם תמונות של החברים שלי, "העוקבים" אחרי. אין לי היום דרך פשוטה למצוא ביקורת מסויימת שכתבתי, ספר מסויים שאני רוצה להביא דוגמה, חבר/ה מסויים שאני רוצה לדבר איתו/ה. בסעיף הזה אני מודה בהכנעה שאני לא יכולה לסמוך על זכרוני המתמוסס.
3. נעלמו התאריכים. ביקורת כלשהי נכתבה לפני 4 חודשים או לפני 8 שנים. חבר/ה באתר הוא חבר/ה משנה(?) או ותיק באתר, 5 שנים. אני שייכת לאותם פרימיטיבים שעונדים שעון יד עם ספרות ומחוגים, ורגילים לחשוב על אפריל כעל אביב ועל ספטמבר כיום הולדת. ה"לפני 4 חודשים" האנונימי מחייב אותי לחשב ואני – יש לי קשיים בחשבון.
4. התגובות והתגובות לתגובות מבלבלות אותי. נחמד שאני יודעת לאיזה ספר/ביקורת משוייכת התגובה, אבל היא לפעמים תגובה למישהו שאמר שם משהו ובמקום שהתגובה תכלול את השם של הנמען, היא נמצאת סתם כתגובה לו. מה שנקרא TOO MUCH INFORMATION.
5. ועוד לא דיברתי על סטטיסטיקות שאני מודה שלא מעניינות אותי. אחוז הנשים בין אלה שאוהבים ביקורת לא מעניין אותי במיוחד. מתרגמים(!) שאהבתי הפתיעו אותי. למעט מקרים נדירים אני לא חושבת על המתרגם, סליחה מתרגם/ת. הז'אנרים הספרותיים או הסופרים שאני אוהבת מדגימים עד כמה סטטיסטיקה יכולה לעוות את המציאות.
6. ולגבי ההוגנות. היום יכול חבר חדש ומתלהב לכתוב ביקורת על כל הספרים שיש לו במדף, לצרף גם את הספרים של אחותו ושל חברו הטוב ואין עליו שום הגבלה. עד שהוא יבין מה קורה, אחרים מתייאשים, מוותרים על כתיבת ביקורת ולי אין מה לקרוא.
לדעתי זה עדיין המקום הטוב ביותר לכתוב על ספרים, לנהל שיח עם חברים על ספרים ובכלל, לגלות ספרים חדשים וישנים. אבל... הוא מדגים יופי את האימרה "היזהרו במשאלותיכם, פן תוגשמנה". וזה רמז עבה לכל אלה שהתלוננו בעבר שהאתר "מיושן". טוב לכם עכשיו כשהוא חדיש, תואם פייסבוק הקשיש?
1. הדף שלי. אין כזה דבר. הפרסונה שהיא אני מפוזרת היום בין 3 – 5 "דפים", בהם יש חלקיקים ממני, ויש בהם דברים שאינם שלי בכלל ולא הוכנסו על ידי.
2. "הנכסים" שלי נעלמו. הולאמו. נשלחו לחינוך מחדש. אין רשימה מסודרת של ביקורות, שלי או שאהבתי. אין רשימה מסודרת של רשימות קריאה. אין מלבן עם תמונות של החברים שלי, "העוקבים" אחרי. אין לי היום דרך פשוטה למצוא ביקורת מסויימת שכתבתי, ספר מסויים שאני רוצה להביא דוגמה, חבר/ה מסויים שאני רוצה לדבר איתו/ה. בסעיף הזה אני מודה בהכנעה שאני לא יכולה לסמוך על זכרוני המתמוסס.
3. נעלמו התאריכים. ביקורת כלשהי נכתבה לפני 4 חודשים או לפני 8 שנים. חבר/ה באתר הוא חבר/ה משנה(?) או ותיק באתר, 5 שנים. אני שייכת לאותם פרימיטיבים שעונדים שעון יד עם ספרות ומחוגים, ורגילים לחשוב על אפריל כעל אביב ועל ספטמבר כיום הולדת. ה"לפני 4 חודשים" האנונימי מחייב אותי לחשב ואני – יש לי קשיים בחשבון.
4. התגובות והתגובות לתגובות מבלבלות אותי. נחמד שאני יודעת לאיזה ספר/ביקורת משוייכת התגובה, אבל היא לפעמים תגובה למישהו שאמר שם משהו ובמקום שהתגובה תכלול את השם של הנמען, היא נמצאת סתם כתגובה לו. מה שנקרא TOO MUCH INFORMATION.
5. ועוד לא דיברתי על סטטיסטיקות שאני מודה שלא מעניינות אותי. אחוז הנשים בין אלה שאוהבים ביקורת לא מעניין אותי במיוחד. מתרגמים(!) שאהבתי הפתיעו אותי. למעט מקרים נדירים אני לא חושבת על המתרגם, סליחה מתרגם/ת. הז'אנרים הספרותיים או הסופרים שאני אוהבת מדגימים עד כמה סטטיסטיקה יכולה לעוות את המציאות.
6. ולגבי ההוגנות. היום יכול חבר חדש ומתלהב לכתוב ביקורת על כל הספרים שיש לו במדף, לצרף גם את הספרים של אחותו ושל חברו הטוב ואין עליו שום הגבלה. עד שהוא יבין מה קורה, אחרים מתייאשים, מוותרים על כתיבת ביקורת ולי אין מה לקרוא.
לדעתי זה עדיין המקום הטוב ביותר לכתוב על ספרים, לנהל שיח עם חברים על ספרים ובכלל, לגלות ספרים חדשים וישנים. אבל... הוא מדגים יופי את האימרה "היזהרו במשאלותיכם, פן תוגשמנה". וזה רמז עבה לכל אלה שהתלוננו בעבר שהאתר "מיושן". טוב לכם עכשיו כשהוא חדיש, תואם פייסבוק הקשיש?