הפתעה
היא מאוד אוהבת הפתעות.. כמובן ,הפתעות טובות, כאלו שיגרמו לה להחסיר פעימה.
מעניין למה, חשבה .הפתעה היא שער לאותו עולם נפלא שבו הכול יכול לקרות.
היא מתקשה לגייס את האנשים סביבה להתרגשות הזאת, היא נתקלת תמיד באותן תגובות. "אוי אני לא אוהבת שמפתיעים אותי" ,"זה לא נעים לי, מפחיד אותי", " אני צריכה להיות מוכנה".
למה היא צריכה להיות מוכנה להרפתקה, להיקסמות, להתרגשות שאופפת אותה כשחלק בתוכה נפתח ומסכים להיות הילדה שלא הייתה מספיק, שגורם לה להיות קלילה וצחקנית.. מלאת בטחון.
"משהו בתוכי סגור ,זז בכבדות" , חשבה.
יש בה קלילות חבויה, היא יודעת לעלות על "הבמה" ולשחק, אבל אין לה הרבה הזדמנויות.
חודש לפני יום ההולדת,הרגישה חולה .משהו הזדחל ותפס חזקה בתוך הלב שלה.
היא מאוד אוהבת את היום הזה. מתרגשת מבעוד זמן כמו ילדה שמתחפשת למבוגרת.
בבית ,אמא אמרה,"מספיק שנולדת, לא צריך כל שנה לעשות מזה טאררם".
רק את הבתמצווה שלה חגגו. פינו את כל הרהיטים בבית, העמידו שולחן ארוך ארוך מכוסה במפה לבנה. אמא הוציאה את צלחות הסרוויס, שאף פעם לא היו בשימוש, רק באירועים מיוחדים. אבא ואמא נכנסו למטבח ולא יצאו משם שבוע. על השולחן הועמסו מטעמים שהם סיפרו עליהם, בסיפורי הבית שם בהונגריה .מרק שעועית ,עופות ממולאים, תפוחי אדמה בתנור, שישקדלי, צ'אלמדה, ראקוטקרומפלי (בלי שמנת , בגלל הכשרות),עוגת אגוזים, עוגת פרג... בשעה היעודה הגיעו הדודים והדודות ובני הדודים ובני הדודות ראשונים ושניים. אבא שלה אמר שהיא צריכה לברך ואולי גם שתרקוד איזה ריקוד, כי היא ידעה לרקוד ולהציג.היא הרגישה שהיא דיווה ליום אחד. בתמונות מאותה בתמצווה, היא נראית ילדה צנומה בעלת פנים עגולות ועיניים גדולות נוצצות.היא חושבת שהיא הייתה מאושרת באותו יום.
אפשר להרגיש את האושר הזה שוב ? שאלה את עצמה,מכוון שהיא עוסקת בנפשות דואבות של כל כך הרבה אנשים. יושבת מולם ,מקשיבה לכאב שהוריהם גרמו להם, לעיתים בהיסח דעת ולעיתים בכוונה ובדעת צלולה.
בכל יום ,היא יודעת שהיא שמה את נפשה בכפה ,כשהיא מתעוררת לעוד יום ואוספת את הכלים שקנתה במשך שנים ,שעוזרים לה להחזיק את הראש מעל המים.
היום הוא יום ההולדת שלה.
היא קמה בבוקר מוקדם, נכנסה לאמבטיה . היום, היא מקפידה יותר בטכס היומי שלה.
מנקה היטב את פניה במטלית מסירת איפור, מתעכבת בעניים בוחנות, על הקמטים בזויות העניים, בקמטי ההבעה לצידי הפה, נזכרה באותו בוקר כשחזרה מבית החולים אחרי לידת ביתה וגילתה את קמט הכאב בזוית פיה . היא בחנה בעניים טובות ( עדיין לא בהשלמה מלאה) את פניה המזדקנות. מרחה בעדינות קרם הזנה ועיסתה את פניה .עברו הרבה שנים, הרהרה,והרבה ימי הולדת שיזמה לעצמה. "אני לא מוותרת", חייכה אל המראה. היא מרחה מייק אפ והקפידה לכסות כל כתם על פניה, ציירה קו עדין מעל העפעפיים , האריכה את הריסים במסקרה שחורה. תמיד הדגשתי את העניים, הרהרה, הם המשקפת שלי אל המציאות. היא מתרחקת מעט מהמראה, בוחנת את פניה . זהו, אני מוכנה להיום.
היא שומעת את צעדיו של חיים במסדרון,הוא פותח את דלת חדר האמבטיה מציץ פנימה,"בוקר טוב" הוא אומר וממשיך אל השירותים. היא מחייכת לעצמה, היא מבינה שיש רגעים שמחברים אותה אל עצמה וכשהוא מחייך נפתחים השמיים בשבילה.
"את רוצה קפה לפני שאת יוצאת?" היא שומעת אותו מהמטבח, מזרים מילים לתוך המחשבות שלה ומנתק את הפחדים מהימים האחרונים. "כן ,תודה" היא עונה ויוצאת מחדר האמבטיה. כבר אתמול בחרה את השמלה שתלבש היום והיא שמחה שהעול הזה ירד ממנה וכשהיא כבר לבושה ,מצלצל הטלפון ושירה ,חברתה מעברו השני של הקו," אנחנו בדרך אלייך, את מוכנה?" היא מתמלאת בהתרגשות.
היא שותה את הקפה שלה בזריזות, ענייה מחפשות את עיניו של חיים מעבר לכוס.
לוקחת במהירות את התיק שלה, מעיפה מבט מהיר בבבואתה במראה ויוצאת .
צעדיה זריזים במורד המדרגות , מכוניתה של שירה חונה ממול. היא ניגשת ופותחת את הדלת לקול קולות הצהלה של שלוש חברותיה. הפתעה! התרגשות מציפה אותה.כן, פעם בשנה היא דיווה ליום אחד.
היא מאוד אוהבת הפתעות.. כמובן ,הפתעות טובות, כאלו שיגרמו לה להחסיר פעימה.
מעניין למה, חשבה .הפתעה היא שער לאותו עולם נפלא שבו הכול יכול לקרות.
היא מתקשה לגייס את האנשים סביבה להתרגשות הזאת, היא נתקלת תמיד באותן תגובות. "אוי אני לא אוהבת שמפתיעים אותי" ,"זה לא נעים לי, מפחיד אותי", " אני צריכה להיות מוכנה".
למה היא צריכה להיות מוכנה להרפתקה, להיקסמות, להתרגשות שאופפת אותה כשחלק בתוכה נפתח ומסכים להיות הילדה שלא הייתה מספיק, שגורם לה להיות קלילה וצחקנית.. מלאת בטחון.
"משהו בתוכי סגור ,זז בכבדות" , חשבה.
יש בה קלילות חבויה, היא יודעת לעלות על "הבמה" ולשחק, אבל אין לה הרבה הזדמנויות.
חודש לפני יום ההולדת,הרגישה חולה .משהו הזדחל ותפס חזקה בתוך הלב שלה.
היא מאוד אוהבת את היום הזה. מתרגשת מבעוד זמן כמו ילדה שמתחפשת למבוגרת.
בבית ,אמא אמרה,"מספיק שנולדת, לא צריך כל שנה לעשות מזה טאררם".
רק את הבתמצווה שלה חגגו. פינו את כל הרהיטים בבית, העמידו שולחן ארוך ארוך מכוסה במפה לבנה. אמא הוציאה את צלחות הסרוויס, שאף פעם לא היו בשימוש, רק באירועים מיוחדים. אבא ואמא נכנסו למטבח ולא יצאו משם שבוע. על השולחן הועמסו מטעמים שהם סיפרו עליהם, בסיפורי הבית שם בהונגריה .מרק שעועית ,עופות ממולאים, תפוחי אדמה בתנור, שישקדלי, צ'אלמדה, ראקוטקרומפלי (בלי שמנת , בגלל הכשרות),עוגת אגוזים, עוגת פרג... בשעה היעודה הגיעו הדודים והדודות ובני הדודים ובני הדודות ראשונים ושניים. אבא שלה אמר שהיא צריכה לברך ואולי גם שתרקוד איזה ריקוד, כי היא ידעה לרקוד ולהציג.היא הרגישה שהיא דיווה ליום אחד. בתמונות מאותה בתמצווה, היא נראית ילדה צנומה בעלת פנים עגולות ועיניים גדולות נוצצות.היא חושבת שהיא הייתה מאושרת באותו יום.
אפשר להרגיש את האושר הזה שוב ? שאלה את עצמה,מכוון שהיא עוסקת בנפשות דואבות של כל כך הרבה אנשים. יושבת מולם ,מקשיבה לכאב שהוריהם גרמו להם, לעיתים בהיסח דעת ולעיתים בכוונה ובדעת צלולה.
בכל יום ,היא יודעת שהיא שמה את נפשה בכפה ,כשהיא מתעוררת לעוד יום ואוספת את הכלים שקנתה במשך שנים ,שעוזרים לה להחזיק את הראש מעל המים.
היום הוא יום ההולדת שלה.
היא קמה בבוקר מוקדם, נכנסה לאמבטיה . היום, היא מקפידה יותר בטכס היומי שלה.
מנקה היטב את פניה במטלית מסירת איפור, מתעכבת בעניים בוחנות, על הקמטים בזויות העניים, בקמטי ההבעה לצידי הפה, נזכרה באותו בוקר כשחזרה מבית החולים אחרי לידת ביתה וגילתה את קמט הכאב בזוית פיה . היא בחנה בעניים טובות ( עדיין לא בהשלמה מלאה) את פניה המזדקנות. מרחה בעדינות קרם הזנה ועיסתה את פניה .עברו הרבה שנים, הרהרה,והרבה ימי הולדת שיזמה לעצמה. "אני לא מוותרת", חייכה אל המראה. היא מרחה מייק אפ והקפידה לכסות כל כתם על פניה, ציירה קו עדין מעל העפעפיים , האריכה את הריסים במסקרה שחורה. תמיד הדגשתי את העניים, הרהרה, הם המשקפת שלי אל המציאות. היא מתרחקת מעט מהמראה, בוחנת את פניה . זהו, אני מוכנה להיום.
היא שומעת את צעדיו של חיים במסדרון,הוא פותח את דלת חדר האמבטיה מציץ פנימה,"בוקר טוב" הוא אומר וממשיך אל השירותים. היא מחייכת לעצמה, היא מבינה שיש רגעים שמחברים אותה אל עצמה וכשהוא מחייך נפתחים השמיים בשבילה.
"את רוצה קפה לפני שאת יוצאת?" היא שומעת אותו מהמטבח, מזרים מילים לתוך המחשבות שלה ומנתק את הפחדים מהימים האחרונים. "כן ,תודה" היא עונה ויוצאת מחדר האמבטיה. כבר אתמול בחרה את השמלה שתלבש היום והיא שמחה שהעול הזה ירד ממנה וכשהיא כבר לבושה ,מצלצל הטלפון ושירה ,חברתה מעברו השני של הקו," אנחנו בדרך אלייך, את מוכנה?" היא מתמלאת בהתרגשות.
היא שותה את הקפה שלה בזריזות, ענייה מחפשות את עיניו של חיים מעבר לכוס.
לוקחת במהירות את התיק שלה, מעיפה מבט מהיר בבבואתה במראה ויוצאת .
צעדיה זריזים במורד המדרגות , מכוניתה של שירה חונה ממול. היא ניגשת ופותחת את הדלת לקול קולות הצהלה של שלוש חברותיה. הפתעה! התרגשות מציפה אותה.כן, פעם בשנה היא דיווה ליום אחד.